אני מניח שזה שיקף איזשהו מצב נפשי שהייתי נתון בו. תחושה שמשהו מאיים להציף אותי

אחת התערוכות המוצלחות של שבוע האיור הייתה התערוכה מפעל חיים של ניב תשבי וטל גרנות. האמת, זה לא היה מאד מפתיע – בכל זאת אלו שניים מהמאיירים המוכשרים ביותר מבין הדור הצעיר של התחום. ועדין, היא הייתה מפתיעה, מרעננת, מקורית ולקחה את תחום האיור צעד אחד קדימה בכל הקשור להצגה של איור בהקשר אמנותי. בחודש שעבר הוזמן תשבי להציג בעיר נוישטאדט שבגרמניה. כשראיתי כמה מהתמונות שניב העלה לחשבון האינסטגרם שלו, הסתקרנתי לראות יותר, לשמוע על החוויה שהוא עבר, ולתהות על הקשר שבין התערוכה הזו, לבין מה שהוא הציג בשבוע האיור.

אבל לפני הכל, תמונה:

הי ניב‎. מה שלומך?‎

טוב ונעים במזגן. יש הפסקת אש?‎

למיטב הבנתי כן. ומכיוון שאנחנו במצב רוח אופטימי, בוא נדבר על דברים אחרים…‎

לטס דו‎

ספר קצת על התערוכה. איפה היא הייתה, מתי, מי הזמין אותך, איך זה קרה‎

הוזמנתי לסמיפוזיון האמנות של העיר נוישטאדט, או כלשונם: ״Internationales Künstler-Symposium״. הסימפוזיון הוא תכנית בת שבוע. מוזמנים 14 אמנים מכל מיני מקומות בעולם לשבוע של יצירה. היינו קבוצה די מגוונת: אמנים מאיטליה, צרפת, גרמניה, אירלנד, דרום אפריקה, סין, פלסטין וישראל, כשאני למעשה הייתי הצעיר ביותר והמבוגר ביותר היה בן 86!‎ את הסיפוזיון יזם וארגן ראלף גלברט, צייר תושב המקום. ותודה למורן שוב, האמנית והאוצרת שהשתתפה בסימפוזיון הקודם לפני שלוש שנים נדמה לי, והמליצה עליי.‎

תזכיר לי בן כמה אתה?‎

28

וואלה. זה באמת הפרש גילאים מעניין שאולי נגיע אליו אחר כך. מכיוון שאמרת 14 אמנים, בוא נקפוץ ישר למים הקרים: אמנים? כששואלים אותך מה אתה עושה מה אתה אומר, מאייר או אמן? גם וגם? תלוי? זה לא משנה?‎

זו אכן שאלה שמעסיקה אותי. אני מצייר, מצלם, מאייר, מעצב. אני עושה כל מיני דברים. כרגע נח לי לא להגדיר משהו אחד, כי אני לא. וכן, לפעמים זה מביך ולוקח לי זמן להגיד את זה לעצמי – אבל אני אמן. אז כמו שאמרת, גם וגם וזה גם לא משנה.‎

מה כוללת ההזמנה להציג מבחינה אמנותית? כלומר, יש בריף? אתה צריך להגיד מה אתה הולך לעשות או שפשוט אמרו לך תכין תערוכה של מה שבא לך?‎

לכל אחד מאתנו חיכתה בחלל העבודה קופסה עם ציוד שהזמנו מראש. ולמרות זאת, לפני שהגעתי לא ידעתי על מה אני רוצה לעבוד שם בדיוק והשארתי את זה פתוח. האמת שחשבתי שאני רוצה לצלם, אך רובם המכריע היו ציירים וזה דחף והמריץ אותי לצייר גם. בתחילה עבדתי דווקא על מיצב, פסל מעץ. ובמקביל הרגשתי שאני רוצה לו תשובה דו מימדית ועבדתי גם על קנבס.‎ עבדנו כולנו יחד כל השבוע מאותו חלל במטרה להקים בסוף תערוכה משותפת שהייתה השיא של כל החוויה הזו.‎

למען הסדר הטוב רק נבהיר – הם מימנו הכל? חומרי, טיסה, שהות?‎

העירייה הזמינה וממנה את הכל (!) בנדיבות. לנו אצל משפחות מקומיות, נסרין (מפלסטין), ריצ׳ארד (מאירלנד) ואני לנו אצל משפחת קטואר (בטירה אפשר לומר), משפחה של ייצרני יין. הם היו מקסימים.‎

וואלה. נחזור לזה אחר כך. אז אתה מגיע לחלל, יש חומרים, ומה עכשיו? אני מניח שהיו לך בכל זאת מחשבות מה ליצור, עם איזה נושאים מעניין אותך להתעסק‎

ביום השני היתה לי הזדמנות ללכת לקנות חומרים נוספים על חשבונם. זה כמו להכניס ילד לחנות ממתקים ולתת לו לבחור מה שהוא רוצה. היתה שם מחלקת עץ ומיד נמשכתי לשם. בכל הזדמנות שיש לי אני מבין כמה אני אוהב לעבוד בתלת מימד ועם חומר. ולא תמיד זה מתאפשר. ולא תמיד יש חלל שמאפשר את זה. והתחלתי לעבוד מבלי ממש להבין מה זה הולך להיות, וזה לא אופייני לי.‎

אני מסתכל על התמונות וקורא את מה שאתה אומר ותוהה עד כמה זה המשך של התערוכה (המעולה) שהצגת עם טל גרנות בשבוע האיור‎. או שזה התחיל קודם‎

בלי להתכוון נוצרה עבודה ששיקפה איזשהו הלך רוח שהייתי נתון בו. וכן, באיזשהו מובן זו לחלוטין המשכיות של דברים שהצגתי בתערוכה עם טל. בהמשך למה שאמרתי קודם, התערוכה עם טל פתחה בי רעב להמשיך להתעסק בחומר, בהצבה בחלל.‎

אגב, כל זה גם קרה בתקופה הטרופה הזו כאן – באמצע המלחמה. בדיוק בימים שהזכירו וחידדו כמה רע ומפחיד כאן. אלימות וגזענות מכל עבר. את המזוודה ארזתי ממש בין שתי אזעקות. בשדה התעופה פגשתי את נסרין אבו בכר, אמנית פלסטינית מרמאללה/ירושלים וטסנו יחד הרחק מכאן. מהבחינה הזו זאת הייתה הבריחה המושלמת, אסקפיזם טהור. ובקושי הייתה לנו גישה לאינטרנט אז היינו גם די מנותקים.‎

וגם די שיכורים!‎ כל הזמן שתינו יין. שתינו יין לבן כמו מים. צהריים, ערב ולילה. הכוסות התמלאו והתרוקנו בלי סוף.‎

חלום! פחות או יותר תחושות דומות שהיו לי בשבועיים שהייתי בקנדה (רק בלי היין…). ספר על התוצר הסופי, מה אנחנו רואים, איזה תחושות רצית לעורר, במה העבודות עוסקות‎

אם דיברנו על המשך לתערוכה עם טל, שם היה איזשהו שיקוף של תפקוד אנושי בתוך חברה אולי. וכאן מבחינתי זו יותר התכנסות פנימית. אני מניח שזה שיקף איזשהו מצב נפשי שהייתי נתון בו. תחושה שמשהו מאיים להציף אותי.‎ אמנם היה לי מדהים וכיף, והיה נדמה שאני יכול לשכוח מהכל. אבל מסתבר שאי אפשר לברוח‎ לחלוטין‎

אתה יודע, זה מעניין מה שאתה אומר, כי יש משהו מתעתע בצבעוניות של העבודות ובאופי האיורי שלהן, אבל אחרי שאתה אומר את מה שאתה אומר ואני מסתכל עליהן שוב, זה די מדכא…‎

כמעט תמיד יש הומור בעבודות שלי. אני מניח שנוח לי ככה, לתווך רגשות קשים דרך הומור. ואל תתן לוורוד להטעות אותך, אני דואג לאזן אותו עם מלא שחור :)‎

כן… יש גם משהו בתלת מימד שמטעה. ככלל אנחנו לא כל כך רגילים לראות איור בתלת מימד חומרי. מה היו התגובות שקיבלת?‎

זה בדיוק המקום שבו ההגדרות מטשטשות. זה חלק מהקושי להגדיר את הדבר הזה כי הוא לא איור קונבנציונלי תלוי טקסט. זה בדיוק המקום שבו האוביקט הופך להיות משהו שעומד בפני עצמו.‎

אז איך באמת הגיבו היוצרים האחרים? והמארחים?‎

קודם כל אחד היוצרים היה סיני, ולא ידע מילה באנגלית. אבל ברצינות, הרגשתי שהתפתח דיאלוג פורה ביננו כקבוצה. הכרתי שם אנשים מאוד מוכשרים. חוץ ממני השתתף מישראל גם מתן בן טולילה, צייר מדהים ובן אדם לא פחות. הרגשתי שנוצר בינינו שיח, גם ביחד עם נסרין, על אמנות ובכלל. זה היה מרענן כי בדרך כלל אנשים שאיתם אני מנהל שיח קרוב לגבי העבודות שלי הוא מאוד מצומצם. ושם הרגשתי שאני יוצא ומנהל דיון עם אנשים חדשים שלאו דווקא קרובים אליי, שיש להם פרספקטיבה אחרת. נראה לי שזה גם הדבר העיקרי שאני אקח איתי משם.

אתה לא תכעס עלי אם אני אגיד לך שלא ענית על השאלה, נכון?… מה התגובות שקיבלת? אהבו? לא אהבו? הבינו? העירו? במיוחד בתור היוצר הכי צעיר שמגיע מעולם האיור

התגובות היו משמחות מאוד. באופן כללי השיח התרכז בתהליך היצירה ולכן היה בזה גם משהו משחרר.

נייס. מה הפרויקט הבא? ספר? תערוכה? משהו מעניין על הפרק?

יש הרבה דברים. גם ספר באמת, גם תערוכות קבוצתיות שעוד מוקדם לדבר עליהן. וממשיך לעבוד על הרצף האישי שלי תוך כדי.

נמתין בסבלנות. משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?

תודה לך!

בכיף