כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
יעקב קאופמן

הטכנולוגיה צריכה להתאים לנו ולא אנחנו לה

בשנת 2011 הציגה הטלוויזיה הנורווגית סרט המתעד הפלגה של ספינה לאורך חופי נורווגיה במשך חמישה וחצי ימים רצופים. הסרט, ששודר בשידור חי, זכה למיליוני צפיות והסב את תשומת הלב הבינלאומית לז'אנר חדש המתקרא SLOW TV – תיעוד של אירוע שגרתי לכל אורכו ובשלמותו: ללא סיפור, ללא תסריט, בלי דרמה או נקודת שיא, הסרט תיעד 3,000 קילומטרים של מסע שדבר לא מתרחש בו חוץ מהחיים עצמם.

הסרט – המוצג ומוקרן לכל אורכו בלב תערוכה DE TECH בשבח האיטיות שתפתח ביום שישי בבית הנסן, הוא חלק מסדרה של עבודות הדנות בטכנולוגיה ובקצב המואץ של המנגנון שאותו היא משמנת. את התערוכה אצרו סטודנטים בקורס אוצרות מעשית במסלול ״אודות עיצוב״ בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל (שם אני מלמד), בהנחייתה של מיה דבש.

״שקט מכנסיית הקבר״, הוא פרויקט מסקרן אחר שמוצג בתערוכה, אלבום שנוצר והופק במיוחד בעבורה על ידי בני בשן ובשיתוף שלושה מהסטודנטים בקורס: אביחי מזרחי, לירון פרץ וניל ננר. השלושה ניסו לבחון מהו שקט, האם אפשר לסחור בו, ומדוע האדם המודרני כל כך זקוק לשקט. ביקשתי מניל שיספר על תהליך העבודה על התערוכה, האם המאבק בטכנולוגיה הוא לא מאבק חסר טעם שדינו להיכשל, והאם אם באמת אפשר לנהוג אחרת?

אמיר צובל

אמיר צובל

Yuval:

הי ניל

Neil:

הי יובל

Yuval:

בוקר טוב. מה שלומך?

Neil:

מצויין

Yuval:

יפה! הפתיחה ממש תכף ביום שישי, הכל מוכן?

Neil:

נראה שכן האמת

Yuval:

נייס. בוא תספר אם כך על הרעיון לתערוכה, מאיפה הוא הגיע

Neil:

ראיתי במקרה הרצאה ב-Ted של המפיק של מה שנקרא Slow TV, ומאד הוקסמתי מהרעיון שאנשים נמשכים לסוג כזה של טלוויזיה. הרגשתי שאולי לא הכל אבוד…

Yuval:

מה זה Slow TV?

Neil:

זה התחיל בנורבגיה, בערוץ NRK, כשרצו לחגוג 100 שנה לקו רכבת מפורסם, ובארוחת צהריים אחד החבר׳ה שם הציע שאולי פשוט ישדרו את הנסיעה עצמה. זאת נסיעה של שבע שעות, ובאופן די לא אופייני לערוץ טלוויזיה ההצעה התקבלה, וזה אכן שודר

Yuval:

מה זאת אומרת את הנסיעה עצמה? מה ראו במסך?

Neil:

הם חיברו מצלמות לקדמת הרכבת ולצדדים ופשוט הראו את הנוף: זה בנורבגיה, אז יש מה לראות… וכשהרכבת נכנסה למנהרה שידרו סרטים ישנים מההיסטוריה של הרכבת. הצופים התלהבו מהשידור הוא זכה להרבה אחוזי צפייה, מה שגרם להם אחר כך לעשות את זה בשידור חי, בקו רכבת אחר, כולל צילומים מהאוויר של הרכבת נוסעת. זה מהפנט

Yuval:

וואלה. מעניין. אז איך מזה צומחת תערוכת עיצוב? אולי תספר גם על הקונטקסט של העבודה על התערוכה

וילי מזרחי וגלית שבו

וילי מזרחי וגלית שבו

Neil:

התבקשנו על ידי בית הנסן ליצור תערוכה בנושא טכנולוגיה או מדפסות תלת ממד, אבל האינסטינקט שלנו היה להציע אלטרנטיבה ולא לזרום עם העדר על גלי הקידמה וההתפתחות הטכנולוגית. החלטנו שנלך על משהו חיובי שיכול לתרום לכלל המין האנושי, כולל למאותגרי הטכנולוגיה, ולהגיד שהטכנולוגיה צריכה להתאים לנו ולא אנחנו לה

Yuval:

אז אני אשאל שאלה שאולי צריך לשאול בסוף: המאבק בטכנולוגיה הוא לא מאבק חסר טעם שדינו להיכשל? הכוח שלה לא חזק מאיתנו?

Neil:

זאת שאלה טובה. אנחנו מנסים להראות – דרך בחירת העבודות והשם של התערוכה – שיש אלטרנטיבה לאופן השימוש בטכנולוגיה, וגם שיש צורך משמעותי בהאטה ובפיתוח טכנולוגי מתוך חמלה לאדם, ולא רק ממניעים של חברות מסחריות. התערוכה לא קוראת נגד, היא אומרת אפשר גם אחרת

Yuval:

השאלה אם באמת אפשר אחרת? באיזה שלב הופך מישהו שמנסה לפעול אחרת מגימיק חביב לטרחן, אפרופו אלו שלא מכניסים טלוויזיה הביתה, או מתעקשים להשתמש בטלפון נייד שהוא לא סמארטפון? או לא עונים למיילים בקצב שאנחנו מצפים מהם. וכן הלאה…

Neil:

הנה, הראיון הזה הוא בצ׳ט, זה דה-טק. אנחנו משתמשים בטכנולוגיה זמינה ונוחה כדי לייצר ראיון עיתונאי שבדרך כלל יצריך תאום פגישה, להתלבש יפה ולצאת מהבית, ואת המתח והלחץ שיש בראיון פנים מול פנים. אתה כעיתונאי פיתחת פורמט טכנולוגי שונה

Yuval:

בוא תתן עוד כמה דוגמאות לעבודות שמוצגות בתערוכה

יעקב קאופמן

יעקב קאופמן

Neil:

אם נלך לטכנולוגיה הבסיסית – כלי עבודה – אפשר לראות שתי דוגמאות מהעבודות של יעקב קאופמן וניר עמיר, שניהם לקחו את האלמנט של הסאונד שהוא תוצר לוואי של תהליך העבודה עם כלי, ושינו את מקומו במשוואה של אפיון המוצר. אצל יעקב, הפטיש שבדרך כלל מייצר רעש של דפיקות הופך לכלי הקשה על ידי שינוי באורך ובצורת הידית, ואצל ניר אנחנו מקבלים חיווי ויזואלי לקול שמשמיע המסור בשעת הניסור

Yuval:

הסאונד, או ההיעדר שלו, גם נמצא בעבודה שעשיתם בכנסיית הקבר עם בני בשן. נכון? איך זה קרה?

Neil:

כשחשבנו על Slow Tech מייד חשבתי עליו, ולשמחתי הוא נענה בחיוב ומייד הסכים להפגש. בני הוא אומן רדיו: הוא עשה את הדבר שאסור לעשות ברדיו ושידר שקט, וגם הצליח לחזור על זה כל יום בצורה חיננית. העבודה הזו היא ממש על הקצה, והיא מעלה הרבה שאלות, כמו לדוגמה למה אני נמצא בדרך לירושלים בשעה ארבע לפנות בוקר להקליט שקט? וגם כמובן יותר עמוקות…

Yuval:

הבנתי שהיה גם סיפור נחמד עם אקו״ם

Neil:

כן, בית הדפוס לא הסכים לצרוב לנו את הדיסקים ללא אישור מאקו״ם, אז פנינו לאקו״ם – יחד איתי בפרויקט אביחי מזרחי ולירון פרץ – בבקשה לאשר זכויות יוצרים על 12 דקות של שקט מכנסיית הקבר. זה היה משעשע ביותר, והמזל הוא שיש שם אנשים טובים שהסכימו לזרום עם העניין ולאשר. היינו צריכים למלא טופס עם שם המלחין, הכותב, המבצע וכיוצא בזה…

Yuval:

קטעים. תגיד, איך אספתם את העבודות? ומה היו הקריטריונים? ואיפה נכנס לכל הסיפור העניין של תערוכת עיצוב? או שזו לא תערוכת עיצוב?

Neil:

כל אחד הציע, היו לנו הרבה מאד עבודות שלא הצלחנו להשיג או שירדו מסיבות טכניות. זאת תערוכה שיש בה מגוון רחב מאד של דיסציפלינות ואפשר לראות שהסיפור הזה עובד בכל תחום. האוצרות נעשתה באופן דמוקרטי וקיבלנו החלטה לגבי כל עבודה ביחד

Yuval:

אז שנייה לפני שמסיימים, בתשובה בהתחלה אמרת – ״הרגשתי שאולי לא הכל אבוד…״ – אני מבין אם כך שאתה חושב שמצבנו לא משהו ושיש פה מבחינתך קריאה לעצור ולהאט; שזו לא רק הצעה ידידותית…

Neil:

כן, אנחנו חיים בתקופה שמקדשת את הטכנולוגיה והמהירות. ריבוי המשימות שאנחנו נדרשים לעמוד בהן היום הוא עצום וזה ידוע שאנחנו לא מצליחים לנהוג ולסמס, אנחנו קצת קופים עדיין מבחינה אבולוציונית…

Yuval:

לול. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שאנחנו מסיימים?

Neil:

תודה!

Yuval:

בכיף. ובהצלחה!

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden