אצלנו האחר הזה זה הכי ״אני״ שיש: ירדן ואסה על היום האחרון של פורים

הי ירדן, בוקר טוב, מה שלומך?

בוקר טוב, שלומי מעולה

יפה! אני זוכר שמיכל פז קלפ סיפרה לי בזמנו על הספר, וכבר אז הסתקרנתי, אז קודם כל מזל טוב!

המון תודה, זה באמת מרגיש כמו לידה וכיף להיות בשלב הזה

אני מתאר לעצמי. אולי נתחיל בזה שתספרי עלייך ועל יוסי – מי אתם, בני כמה, מאיפה, מה אתם עושים וכן הלאה

יוסי ואני… יוסי בן 40 ואני בת 34. יוסי נולד באתיופיה ובגיל 10 עלה עם משפחתו לישראל. אני נולדתי בקיבוץ יפתח בגליל, משם עברתי לדרום אפריקה, משם חזרה לארץ לתקופה, ואז לקליפורניה, ואז לארץ. אז אנחנו מהמון מקומות, אבל הציר זה ישראל.

יוסי שחקן ומחזאי, ההצגות שלו רצות ברחבי הארץ והעולם. עם הצגת היחיד שלו ״באמהרית זה נשמע יותר טוב״ הוא הגיע לסן פרנסיסקו כשאני בדיוק סיימתי את לימודי האמנות ב-San Francisco Art Institute, וכך נפגשנו.

אני מציירת: ציירתי תמיד, מגיל שנתיים זה כבר היה ה״דבר שלי״. הייתה תקופה שבה לקחתי הפסקה מליצור, ובשנים האחרונות גידלתי את הילדים שלי בחינוך ביתי במקביל לעיבוד לקומיקס של היום האחרון של פורים. גדלתי בתוך מסגרות של לימוד אמנות כל חיי וב-SFAI עם מלגת הצטיינות עשיתי את התואר הראשון בציור. זה מוסד שמיודד עם בצלאל וזכיתי גם ללמוד ככה עם מנחים מהארץ, כמו לארי אברמסון למשל, אחד המורים המשמעותיים ביותר שהיו לי

אז איך נולד היום האחרון (והמקסים…) של פורים?

☺ הוא התפתח לאט לאט… אני הצפתי את יוסי ברומנים גרפיים שהכרנו, בעיקר בקומיקס אלטרנטיבי, שלרוב הוא גם אוטוביוגרפי. זה היה העניין בסן פרנסיסקו בזמני. יוסי התאהב מיד בתחום וממש נדלק על זה. יצירות התיאטרון הקודמות שלו כולן אוטוביוגרפיות. אני חזרתי לארץ מארצות הברית עם משאלה להתחיל את הפרוייקט קומיקס הגדול שלי והייתי בחיפושים.

בלי קשר יוסי היה בתקופה בין פרויקטים וישב יום יום מול המחשב וכתב סיפורים קצרים. זה היה סשן כתיבה ללא שום מעצורים ויצאו דברים מיוחדים מאד, שהגיעו לרמה של פנטזיה אפילו. הבנו שיש משהו בין הסיפורים שלו והחיפוש שלי לספר קומיקס. כשקראתי את היום האחרון של פורים פשוט ראיתי אותו בבת אחת לנגד עיני. הוא תפס אותנו חזק והוביל את שאר הדרך.

אחרי שגיבשנו את הרעיון גם קיבלנו מלגת פיתוח מה-Memorial Foundation for Jewish Culture, ויותר מהכל זה נתן לנו ״פוש״ לכך שיש פה משהו מעניין ששווה להיכנס אליו…

ומתי נכנסה מועצת הפיס לתרבות ולאמנות לסיפור?

מפעל הפיס נכנס באמצע הדרך, בתחילת 2014, כשכבר היו כמה וכמה כפולות מוגמרות של הספר, וההחלטה למענק כבר היתה על בסיס העבודה עצמה. זה מה שהאיץ את כל העניין – זה נתן לנו טווח של שנה להוציא את הספר לאור ואז כבר שמתי גז ורוב העבודה נעשתה מיד אחרי קבלת המענק

יפה. אני רוצה לשאול על השפה האיורית של הספר, במיוחד לאור מה שכתבת על הכתיבה של יוסי עם האלמנטים של הפנטזיה שיש בו. עד כמה היה לך חשוב להיות ריאליסטית? ואיך החלטת מתי להכניס צבע, מתי לשנות קצת את השפה השלטת?

הסיפור, ברמת הטקסט, בנוי כך שיש ציר עלילה אחד, כלומר רצון מרכזי של דמות הגיבור להתחפש. אני הפכתי את הרצון הזה ואת ההתנהלות סביבו לאלמנט ה״ריאליסטי״ בסיפור. זאת אומרת, המסע לתחפשות זה הקו הרווח, השחור לבן שקיים ברוב הספר. בתוך המסע הזה יוסי קופץ בין זמנים, מקומות, ארצות, חוטי מחשבה, ואת אלו סימנתי קודם כל ביציאה מה״ריאליזם״ של הנוף השחור לבן של נתניה והבית.

זה נתן לי מסגרת שיכולתי לצאת ולחזור ממנה. היה לי חשוב שהסיפור יתקשר בצורה ברורה. הסיפור עמד מעל לכל ההחלטות האיוריות שלי; הצבע מופיע רק כשיש לו מטרה סיפורית, הוא לא קישוט. כל סגנון משרת רגע בסיפור

זה שהוא לא קישוט זה ברור לחלוטין. תגידי, אגב, עד כמה הסיפור עצמו נאמן לאירועים שקרו במציאות? תפס אותי במיוחד החלק של ״המתורגמן אמר להקשיב טוב כדי שלא ניבהל ונברח למנועים, כי זה בדיוק מה שקורה כשרואים מטוס פעם ראשונה בחיים, בחושך מוחלט ובלב מדבר. הראו לנו ציור של מטוס עם דלת שנכנסים ממנה והסבירו שהכלל הראשון החשוב בטיסה הוא לזהות מטוס״

נאמן לגמרי. אפילו הקטע הזה… אצל יוסי הריאליסטי הוא פנטזיה/ סוריאליזם לפעמים ☺

מה את חושבת היתרון של הפורמט – רומן גרפי – במקרה הזה, בכל הקשור לסיפור שאתם מספרים?

שאלה טובה… קודם כל בגלל היכולות לספר סיפור אוטוביוגרפי בצורה כל כך אינטימית – גם באופן שבו הוא מסופר וגם באופן שבו הוא נצרך. לקורא יש רגע פרטי עם הספר. אני מאד אוהבת את התכונה של קומיקס לערבב בין הפכים – אמנות גבוהה ואמנות פופ, סיפור היסטורי וסיפור אישי…

אני מרגישה שהקומיקס עוזר לסיפור להגיע אל אנשים ללא תיוווך, מיוסי הילד המספר ישר אל הקורא. זה גם מוכיח את עצמו (בהפתעה) כספר לכל המשפחה, אני חושבת שבגלל שהוא מצוייר כולו ובגלל האופן שבו הסיפור כתוב ושזור בקומיקס, יש אפשרות לחוות את הסיפור בכמה רבדים שונים (מהקל אל הכבד… 🙂

אז עוד שאלה: למרות שזה ברור מאליו, צריך להגיד שזה באמת ספר חשוב על הקול האחר שהוא משמיע, בזכות הדמויות שאנחנו לא רגילים למצוא בספרים – בכלל, וספרי ילדים. אבל אני מניח שלא חיפשתם להיות רק, או בכלל, דידקטיים. איך נמנעים מליפול לבור הזה? ומצד שני, איך נמנעים מליצור משהו אקזוטי (אני שונא את המילה הזאת…). גם מבחינת הסיפור וגם מבחינת הסגנון האיורי

קודם כל אני מאד שמחה ומודה לך על האופן שבחרת לשאול את השאלה הזאת. הכי לא חיפשנו להיות דידקטיים: הסיפור הזה הוא החיים של יוסי, אין בו מבט חיצוני ומסביר על איזה ״אחר״. אצלנו האחר הזה זה הכי ״אני״ שיש. זה סיפור אנושי, אני הרגשתי שיש פה קול של אדם שחווה חוויה ״קטנה״ אישית בתוך סיפור אפי/פוליטי כבד, שגם מישהו אחר היה יכול לכתוב.

הסיפור כולו סובב סביב הרצון של יוסי לטוות לו גורל בעולם החדש שאליו הגיע. בעיני זה סיפור מאד אוניברסלי. ולגבי ״אקזוטי״… פשוט יוצרים מהתבוננות ולא משיפוט. אני אוהבת להסתכל על משהו ואז לצייר אותו, לא לצייר מהראש. הדמויות ״הנדירות״ (לצערי) של בני המשפחה האתיופית בקומיקס קיבלו את אותו טיפול ציורי שקיבלו העצים, הבנינים והמכולת של ששון

המכולת של ששון! אני גם רוצה לרשום שם

אין אין אין על המכולת של ששון!

ואני מסכים לגמרי עם מה שכתבת, ושמח כאמור שהספר הוא כזה, כי אני תמיד קצת פוחד מאותו ״מבט על האחר״… תגידי, משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

כן, שאני דוקא מרגישה שהיום האחרון של פורים הוא מאד אוניברסלי ומאד עכשווי. הרצון של הגיבור להיכנס אל הסביבה החדשה שלו מוכר לכל אדם וילד בעולם. מעבר לכך, ולמרבה האירוניה, אני מרגישה שזה ממש הסיפור שלי. כשאני נזכרת איך הייתי מציירת אותיות באנגלית במחברת בכיתה א’ בדרום אפריקה בלי להבין את השפה או בכלל מה אני עושה, או איך הגעתי עם שרוואל ונעלי נאות לכיתה של גנגסטרים בקליפורניה… אני מרגישה שהיום האחרון של פורים זה הדי.אן. איי שלי בדיוק.

ורוצה גם להגיד מזל טוב רשמי על התפקיד החדש!

הו, תודה!

—

ביום שישי ה-15.1 יתארחו יוסי וירדן ואסה בין השעות 11:30-15:30 בחנות קומיקס וירקות בתל אביב, ויחתמו על ספרם החדש