כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
גיא לוי

בוגרים 2016: אמנות שנקר

32 בוגרים מציגים עבודות גמר אישיות ומגוונות, בתערוכה שכמעט הלכה לאיבוד מאחורי פרט קטן מציור אחד

תערוכת הבוגרים בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר ספגה לא מעט אש (ויש אומרים שזכתה במנה נאה של יחסי ציבור) במחלוקת שהתלקחה סביב הציור המצונזר של אחד הבוגרים. ברעש הגדול, כמעט נשכחה העובדה שמדובר בתערוכת הגמר של 32 בוגרים, שסיימו ארבע שנות לימוד אינטנסיביות והקדישו מאמץ ועבודה רבה לפרויקט שהם מציגים. העבודות אינן אחידות ברמתן, אך ניכרת בהן מחשבה ותשומת לב, ובעיקר חיפוש אחר קול אישי ואמירה, מחוזות חפץ שבעומס הוויזואלי-תרבותי של ימינו לא קל לזקק ולהגיע אליהם, ולעתים אפשר לטעות ולתעות גם אם הדרך רצופה כוונות טובות.

הרן כסלו (צילום: אחיקם בן יוסף)

הרן כסלו (צילום: אחיקם בן יוסף)

שירה משה (צילום: אחיקם בן יוסף)

מרבית הפרויקטים עומדים כמיצבים או תערוכות יחיד. חלקם מקיימים קשר-עין ודיאלוג עם שכניהם. בקומת הקרקע התקבצו שלושה מציגים במעין חדר חרדות. הרן כסלו מצייר נופים שקטים על קו גבול מאיים. הוא עובד במתודה שכפה על עצמו ומשיג תוצאה שבין ציור מהתבוננות לבין נופי נפש. הוא מתבונן בנוף עוטף עזה ומצייר בסטודיו מייד אחרי שובו מן החוץ. את תחושת המועקה והבהילות הוא מיישם בציור מהיר ודשן בצבע. את החרדה הוא מטביע בעומק השכבה של צבעי השמן הכהים והעכורים שהא מניח זה על זה, בלי להמתין שיתייבשו. לצדו, כאילו בהשלמה לאותה תמונת מציאות, שירה משה מציגה דגם של מקלט חתום וקירות מגן שנתלשו מהקשרם, אך נותרו מוכרים. סממנים איקוניים של מצב חירום המשולבים בטבעיות מטרידה בחיי היומיום. כאשר היא הופכת אותם לפסלים היא מעירה מצד אחד על מעמדם המרכזי בנוף ובתרבות החיים הישראלית, ומצד שני על חוסר תוחלת וחידלון.

ובאותו חלל נמצא גם המיצב של קשת בן-עמי – OMG/Esc. וריאציה אוורירית על חדר פלאות, עשוי מחפצים שהיא מלקטת, מפרקת ומרכיבה מחדש בדרכים מקוריות ומשעשעות. הרדי-מייד שהפך תחת ידה למשהו אחר, אינו רק פסל או אובייקט אמנותי. להיפך, בן-עמי מטעינה אותו בחיים משלו, הוא מתחזה לחפץ שימושי, אך מרמז על שימושים בלתי צפויים, משובשים, שיש בהם פוטנציאל קומי ומטען של כאב. כך לדוגמה, המטרונום שהפך למקבץ שיניים נוקשות או המניפה העשויה סכינים יפניות. מסך טלוויזיה שנתקע אי שם בשנות ה-80, עם לוגו DVD בשחור-לבן, תופס את הצופים בהפתעה כשהוא פוצח לפתע בשירת We are the champions של להקת קווין (שלאחר מכן נתקע בראש כתקליט שבור).

קשת בן עמי (צילום: אחיקם בן יוסף)

קשת בן עמי (צילום: אחיקם בן יוסף)

בן-עמי מדברת על הצורך ב״בולמי חרדה״ שהיא מייצרת לעצמה. היא שואבת השראה מסביבתה הקרובה – מאוסף הסכינים של סבה ומהחפצים היומיומיים שהיא מוצאת בבית או בחנויות כלים ומזכרות – כמו גם ממסורת הדאדא והרדי-מייד באמנות המאה ה-20. כשהיא מדלגת בזמן לתקופה של ימינו, היא משלבת/שותלת במיצב שלה גם מאוורר ידני קטן, שהפעלתו, אם תתפתו ותעזו לגעת, מעוררת הקרנה של כותרת העבודה – OMG/Esc. אך האמת היא שאין לאן לברוח מתרבות ה-OMG.

שירה ברק (צילום: אחיקם בן יוסף)

שירה ברק (צילום: אחיקם בן יוסף)

בר פרום

בר פרום

כמעט כל הפיסול בתערוכה נעשה בחומרים לא קונבנציונליים – בין רדי-מייד למיניאטורות שעווה, קלקר, צמחייה חיה ומדומה,דיקט והדפסת תלת ממד. עבודתה של שירה ברק מזמינה לזיכרון את מראות בית החולים של גדעון גכטמן והחומרים של ג׳וזף בויס. היא יוצקת בשעווה מיטות שדה ואברי גוף מיניאטוריים, ראשים כרותים מגוף מונחים על כריות מפיסת בד – ערכה מוכנה למשחק, בית בובות מהסיוטים. את כל אלה היא מסתירה מאחורי וילון צחור שגולף בקלקר, במראה מתעתע של כאילו-תנועה. וילון נוסף מציג דניאל פלאי – יריעת ענק מתוחה כמפרש אלכסוני לרוחב החדר, חוסמת את דרכה של סירה קטנה שנתקעה על מרצפות הקומה השנייה כלווייתן מתאבד על החוף. היריעה מעוטרת בעליצות בדוגמאות הקרמיקה של כיפת הסלע.

בר פרום יוצר מעין מפה טופוגרפית בשכבות של דיקט, ומציב את החומר בפיסול ורטיקלי, תלת-ממדי גדול מידות. אופיר כדורי משתמשת ביריעות לטקס וסיליקון, שמהן היא מדמה כסות עור ורקמה בתהליכי התבלות וריקבון, בניסיון להעביר תחושת בזות ועליבות ותודעת כיליון. רוני קרפיול מציגה מיצב מורכב, ״אינטרנט של פליטים״, בהשראת חומרים שנאספו מקבוצות פייסבוק של פליטים סוריים. היא מציעה מודל של מרכז הסברה לפליטים בעידן שבו השימוש בטכנולוגיה יכול לסייע להם לשרוד את המסע האכזרי והכאוטי אל החופש, כדבריה.

דניאל פלאי

דניאל פלאי

ליגל סופר

ליגל סופר

יסמין לביא יוצקת בוץ וחומרי בנייה מתפוררים על משטחי שתי וערב, ומניחה לחומר להתייבש, להתפורר ולהותיר עקבות. בעבודה שבין ציור בחומר יצוק לבין פיסול דו-ממדי, היא בוחנת את ״מטען הכאב״ של החומר. בפרקטיקה קרובה אך שונה משתמשת ליגל סופר, שסורגת בצמר עבה תמונות מחיי היומיום ומטביעה אותם לאחר מכן בבטון, ביציקות שהופכות לתמונות קיר גדולות שמרבית האינפורמציה המוטבעת בהן נעלמת מן העין ודורשת חקירה וחיטוט. סופר מתייחסת אל משטחי הענק שלה כאל ציורים בחומר.

גיא לוי מעיד על עצמו שהוא מצייר מתוך חוויה אישית של תחושת אחרות ונידוי חברתי. מבין השורות נראה שהוא עסוק בחיפוש מקומו כמזרחי בתרבות קנונית מערבית. אבל ציוריו של לוי עושים בשבילו את העבודה, ומשייכים אותו בבירור לזרם המרכזי של ציור עכשווי. הם נושאים מטענים מפתיעים, קומי-טרגיים, של ציטוט מתולדות האמנות ומאמנות מודרנית, מפרידה קאלו ועד פרנסיס בייקון; הם נשענים על מסורת של ציור אקספרסיבי וסימבולי, עם אזכורי תפקידים חברתיים של שחור ולבן; ויחד עם זאת, הם אישיים ובוטים דיים, כדי לתבוע את מקומו שלו בשושלת דורות האמנים שאליהם הוא רוצה להשתייך.

ורק כמה מילים על העבודה ״סדינים״, של ים עמרני. בלהט הוויכוח על חופש הביטוי, אולי לא ברור שעמרני יצר רצף בן 11 מטרים של ציורים גדולי מידות. הוא תולה אותם צמודים זה לזה כמי שמותח סדינים על חבל כביסה, ומקיא עליהם ערימות של דימויים, ששוטפים-תוקפים את העין בלי הבחנה והיררכיה – בין מוצרי תרבות לחומרי פרסום, בין סימנים מסחריים לנוף עירוני, בין פוליטי לפוליטיקלי-קורקט – בניסיון להציג מציאות מוצפת ורדופה. דמותה של איילת שקד היא רק פרט קטן ברעש הוויזואלי שממלא וחוסם את שדה הראייה. מפתיע עד כמה גדל הפרט הזה מעבר למידותיו, כאשר הוצא מהקשרו.

פרט מהמיצב של רוני קרפיול וברקע ציור המריבה של ים עמרני

פרט מהמיצב של רוני קרפיול וברקע ציור המריבה של ים עמרני

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden