כל מה שחשוב ויפה
ג׳קרנדה קורי מתוך הביאלה לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל

רטוב, שרוף, חי, צומח, דומם

הביאנלה לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל יוצאת מהחומר לשיטוט בעולם של פנטזיה ודמיון חופשי, בין עבודות מיצב בעלות נוכחות מרשימה לבין פיסול עדין ורישומים מרומזים, בין הרהורים על קרמיקה והתמסרות לחושניות של החומר. האוצר ערן ארליך קיבץ עבודות של 73 יוצרים, ומציע להשתחרר מההבחנה בין קראפט לאמנות ולהתייחס אל החומר כמרחב מטאפורי

לא כלים, לא חפצים, ואפילו לא פסלים. מרבית המוצגים בביאנלה השמינית לקרמיקה, שנפתחה אמש (1.8) במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, דורשים מבט שני ושלישי כדי לעמוד על טיבם, לפענח את כוונת היוצר ולחשוב מאיזה קונטקסט יצאו ולאן הם מכוונים את האסוציאציות שלנו, הצופים. הביקור בתערוכה דומה לטיול בשמורת טבע, שבה תופעות נדירות מתפרצות לעינינו מתוך השקט, או במרחב אורבני דמיוני, שבו אורבים חלונות של בתי זרים – מפתים ומוזרים. ריבוי מסכים והקרנה של עבודות וידאו, מותח עוד ומרחיב את גבולות החלל הכולא את התערוכה.

האוצר ד״ר ערן ארליך, המכהן גם כראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, מסביר כי הוא רואה בתערוכה, ויותר מכך במעשה האמנות עצמו, אירוע: ״רגע חולף הנרקם בין העבודה למרחב סביבה, לעבודות נוספות ולמבט של הצופה המביא אתו עולם משלו״. המפגש בין עולם התוכן והחומר של היוצרים לבין עולם האסוציאציות של הצופים הוא אישי וחד פעמי. אופן ההצבה של התערוכה רק מאפשר אותו, מתרחק מדידקטיות ואינו כופה את עצמו.

גליה ארמלנד

אודי צ'רקה

אודי צ'רקה

העבודות נחשפות בהדרגה, דורשות שיטוט, תהייה, הקפה. לא מעט בזכות ההצבה המורכבת של התערוכה, היוצרת אזורים שונים וקירות החוסמים את המבט הישיר, ומותירים שהות להתמקד באזור מסויים, בסביבה שהורכבה תך דיאלוג בין עבודות של יוצרים שונים.

״ככל שראיתי יותר עבודות המיועדות לתערוכה, הבנתי שהן לא יכולות לבוא לידי ביטוי על גבי שולחנות. הן מבקשות תצוגה ורטיקלית״, מסבירה מעצבת התערוכה, רעות עירון. ״הפתרון היה בהצבה של קירות, שמאפשרים בחלק מהמקרים תלייה ובחלקם הצבה בין הקירות. שימוש במישורים רבים יותר של החלל״.

בקיר הכניסה עבודתה של גליה ארמלנד – תמונה נרטיבית המורכבת מכלי אוכל קרמיים. לנה דובינסקי מפסלת בחומר ״בעקבות יורדי הים שהעבירו עימם כלים ויידע בין תרבויות״. חלק מהעבודות נטועות כמו צומחות מתוך הקרקע, חלקן שוכבות אופקיות, חלקן משתלשלות מלמעלה. העבודה המעניינת של אודי צ׳רקה, המשלבת צמיחת עשב חי בתוך גרביונים התלויים מגובה רב (שם העבודה ״70 דנייר״ על שם צפיפות האריג). הוא יוצר סביבה מפתה, כמו זן בלתי ידוע של צמחי אוויר, פסל צומח, מואר באלומות אור דקות מלמטה.

הביאנלה היא התערוכה המרכזת את המספר הרב ביותר של יוצרים בחומר במסגרת אחת, כך שהיא משקפת מגמות בדרכי עבודה והתייחסות לחומר הקרמי, כמו גם רגישויות ואופני חשיבה של יוצרות ויוצרים עכשוויים בתחום

אניה קירזנר

אניה קירזנר

אורית בן אריה

אורית בן אריה

מרכז החלל הופך למעין כיכר מרכזית, שממנה נשלחים שבילים לכיוונים שונים, ובכל אזור מתרחש סיפור אחר. בפנייה לצד אחד צמחייה צבעונית ובעלי חיים משונים מציצים פתאום, במפגש בין עבודות של גיל נחמני ושל קארין צור. מעבר לפינה אורבת ארטמיס מפלצתית, שילדיה בוקעים מבטנה, בפיסול הסוריאליסטי של רונית ברנגה. בתוך נישה משלה מציגה אניה קירזנר עבודה מינימליסטית ומתעתעת – בה כלי קרמיקה בודד, חצוי, מושלם באמצעות הקרנת וידאו. ״מהו חומר״, היא כותבת לצד עבודתה, ״בעולם שבו הכול נמצא בשינוי תמידי ובכל רגע נתון עולם חדש מופיע, העולם החיצוני, החומרי, לא יותר ממשי מהעולם הפנימי, הדמיוני – שניהם משחק חופשי של תודעתנו״.

אורית בן אריה הופכת את כלי הקדרות והפיסול לפסלים בעצמם. היא מציגה אותם סדורים כממצאים ארכיאולוגיים, שיחד מרכיבים מעגל שלם, כמעין שמש פולחנית. נועה ארד יאירי יוצרת פיסול קלאסי מדוייק, אך מותירה את החימר במראה רטוב, כאילו התרחקה רק לרגע היד המכיירת. בקו חד ומדוייק היא חוצה את פסליה ומרחיקה את חלקיהם זה מזה, חושפת את תוכם, את ריקנותם.

יעל עצמוני מציגה כד ענק פתוח משני צדדיו, ומעליו מוקרן סרט בו נראית דמות נשית צוללת בתוכו, ושוחה כאשר כד קשור לרגלה. עצמוני כמו שואלת האם החומר משחרר או משעבד, מרומם או מכריע את היוצר. רבים מהאמנים המציגים מתייחסים לקשר שבין הגוף לחומר. שרה קמינקר מרחיקה לכת ומציגה את עצמה כשהיא שותה ומתמלאת בחומר או מרוקנת אותו מגופה. היא מסבירה את משיכתה לחומר כיחסים סימביוטיים: ״בפעם הראשונה שנגעתי בחומר, התאהבתי… הוא נכנס לכל תחום בחיי ואתו אני מתבלבלת, שואלת שאלות, מותחת גבולות… דרך החומר אני מגיעה לאנשים ולמקומות בנושאים שהם בגדר טאבו״.

ארליך מסביר, שגם אם הביאנלה רחוקה מכוונה דידקטית, היא מצליחה לשרטט תמונת מצב. ״הביאנלה היא התערוכה המרכזת את המספר הרב ביותר של יוצרים בחומר במסגרת אחת, כך שהיא משקפת מגמות בדרכי עבודה והתייחסות לחומר הקרמי, כמו גם רגישויות ואופני חשיבה של יוצרות ויוצרים עכשוויים בתחום״, לדבריו.

בפעם הראשונה שנגעתי בחומר, התאהבתי… הוא נכנס לכל תחום בחיי ואתו אני מתבלבלת, שואלת שאלות, מותחת גבולות

שרה קמינקר

שרה קמינקר

אביטל אשד אביטל

אביטל אשד אביטל

אביטל אשד אביטל

אביטל אשד אביטל

הוא מצביע על עבודות פואטיות, רגישות ושבריריות, תרתי משמע – כמו העץ הפורח של אביטל אשד אביטל, שנתנה לעבודת הפורצלן המדוייקת והעדינה שלה את הכותרת ״אל תגעו בי״. עבודות הנושאות זיכרון אישי, עמלנות ויכולות ביצוע וירטואוזיות – כמו זו של ג׳קרנדה קורי, שיצרה אלפי אריחים בעבודת יד, ועל גביהם רישומים וטקסטים בכתב ידה. היא מרצפת חלל שמדמה בריכה ריקה מזיכרונות ילדותה במקסיקו, ובמקום מים מעמידה בליבו כד תכלכל, בגובה ראשה שלה.

עבודות אחרות בעלות זיקה פוליטית ולצידן עבודות בעלות ממד ניסויי-מחקרי, המתייחסות אל החומר כמטאפורה לגוף חי ונושם. רחל סטולר ודרור צחורי יצרו ״מכונה״ עשויה כולה מחומר ומקולטנים בצורת משפכים קטנטנים, האמורים לאגור את האדים הנפלטים מנשימתם של המבקרים בתערוכה, לעבות אותם ולהפכם למים. ויקטוריה ויקי מרודי יוצרת דימוי של עוברים קפואים, ״העבודה מחפשת את תוחלת חייו של החומר הקרמי רטוב/שרוף, בעולם מקביל של קפוא/מופשר״, היא מתארת.

החומר הקרמי הוא אחד העדים הראשונים לציוויליזציה ותרבות אנושית. הוא משמש כמאגר יידע וזיכרון ״באמצעותו אנו יודעים כי אנחנו חלק מסיפור גדול מאתנו

IMG_5432

רונן ימין

ברק טויטו

ברק טויטו (צילום: לאוניד פדרול)

רועי יהלומי וטל הדר יצאו ממחקר חומרי והגיעו לעולם הצלילים. הם מציגים קשת פעמונים יצוקים מבזלת. כולם יצאו מתבנית אחת ולכאורה כולם זהים, אך הבדלים דקים בעובי הדופן יוצרים מנעד צלילים מגון. הצופים מוזמנים לקחת חלק ביצירה ולנגן בפעמונים.

ארליך מזכיר בדבריו שהחומר הקרמי הוא אחד העדים הראשונים לציוויליזציה ותרבות אנושית. הוא משמש כמאגר יידע וזיכרון ״באמצעותו אנו יודעים כי אנחנו חלק מסיפור גדול מאתנו. החומר הוא סיסמוגרף של הנפש, הוא לא לבד ולא היחיד, יש עוד כאלו, אבל הוא, כפי הנראה, הראשון ובוודאי הישיר והמיידי מכולם״. ברק טויטו מציג צלמיות קטנות, פסלוני מזכרות שכאילו יצאו מעידן אחר. "החומר נושא עמו תכנים חברתיים הטבועים בתרבות", הוא כותב על עבודתו. ואילו רונן ימין מתייחס ליכולות העיבוד של החומר. 

חלק מהעבודות מתייחסות למעבר הדורות ולזמניות החיים. ענת בראל רושמת בעפרון ובפורצלן על הקיר את דיוקנה של אמה ההולך ונמוג לנגד עיניה. עבודה פיוטית ומרגשת, המתעדת בחומר את ימיה האחרונים של האם, והבת הסועדת אותה, נפרדת ומתבוננת בה בלכתה. ״אט אט ילך הדיוקן וייעלם מן הקיר – כשם שמראה פניה הולך ונעלם מהזיכרון״, היא כותבת.

ארליך מתייחס לעבודות השונות במרחב כאופציות לטיול במסלולים שונים. הוא גודש את החלל ומתווה בו דרכים, אך מותיר את הבחירה בידינו. לאורך התערוכה מלווה את המבט סדרת ״קווי אופק״ שיצרה מרגו גראן. לוחות שטוחים כתמונה, חצויים בקו דק, שבכל אחד מהם צבעוניות אחרת, רישום אחר, ויחד הם מובילים את העין ורומזים להשלים את הקפת החלל.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. ענתבראל

    היי
    מאמר יפה
    אני מוזכרת במאמר שלך
    אך
    שכחת לציין את שמי בתגיות
    אבקש לתקן את זה
    ענתבראל

  2. Hagit Peleg Rotem

    שלום ענת, תודה על התגובה. עכשיו את מוזכרת גם בתגיות 🙂

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden