כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
יובל דניאלי ויוסי וסיד, קטע מהעבודה ״תצ״א אוטופית״

קיבוצים פורחים באוויר

יובל דניאלי ויוסי וסיד מתבוננים על הקיבוץ המתפרק מנכסיו וערכיו ומציגים תצלום אוויר חלופי, שבו מגדלים תופסים את מקום הקיבוצים בעמק חפר. התערוכה ״נקודה״ בגלריה הקיבוץ מעלה את המושג קיבוץ לדיון נוסטלגי וביקורתי, ובינתיים הגלריה עומדת בפני סגירה
עליון יובל דניאלי פרט מתוך שדרה טכניקה מעורבת 70על110 2015 תחתון יוסי וסיד פרט מתוך מצדה דיו וטיפקס על נייר 70על100 סמ 2010

יובל דניאלי, צילום: דני וסרלאוף

שדות שבעמק הפכו לשכונות הרחבה. זוהי נקודת המוצא לתערוכה המשותפת של יובל דניאלי ויוסי וסיד, המוצגת בגלריה הקיבוץ בתל אביב. וסיד ודניאלי שניהם בני קיבוץ המעפיל בני דורות שונים, מציגים בתערוכה שאצרה יעל קיני (מקיבוץ נחשון) אמירה ביקורתית ונוסטלגית על מצבו של הקיבוץ ומחשבות על עתיד אפשרי.

בעיתוי מקרי, התערוכה הבוחנת את המושג ״קיבוץ״ ומקומו בישראל של ימינו, מתקיימת במקביל לידיעה על סופה הקרב של גלריה הקיבוץ. מוסדות התנועה הקיבוצית, הסובלת מגירעון כמו גופים רבים במשק, חישבו ומצאו שגופי התרבות של התנועה הם האיברים המיותרים שיש לקצץ בהם ללא רחם. גלריה הקיבוץ – נקודת מפגש בין אמנות לקהל, בין קיבוץ לעיר, בין אמנים מהפריפריה לזירה המרכזית של תל אביב – עומדת כעת בסכנת סגירה, לצד תיאטרון צוותא, להקת המחול הקיבוצית זוכת הפרסים הבינלאומיים ועוד.

שניהם מתבוננים במציאות המשתנה של נוף ילדותם, בקיבוץ המתחדש – הגדרה שתחתיה מסתתרים תהליכים מורכבים של הפרטה, ריבוד חברתי, שכר דיפרנציאלי, חלוקת חלקות ואובדן נכסים, התרחבות הקהילה ופתיחתה לכוחות חדשים, לטוב ולרע

יוסי וסיד (פרט מעבודה)

יוסי וסיד (פרט מעבודה)

וסיד ודניאלי מתבוננים במציאות המשתנה של נוף ילדותם, בקיבוץ המתחדש – הגדרה שתחתיה מסתתרים תהליכים מורכבים של הפרטה, ריבוד חברתי, שכר דיפרנציאלי, חלוקת חלקות ואובדן נכסים, התרחבות הקהילה ופתיחתה לכוחות חדשים, לטוב ולרע. למרות שהם חיים באותו המקום נקודות מבטם שונות והן מתלכדות לכדי מאמץ משותף באחת העבודות בתערוכה. אפשר לראות את המאמץ הזה, למצוא שפה משותפת שאיתה ניתן לפנות גם החוצה, לצופים בתערוכה, כסימבולי לניסיונות של הקיבוץ, של הקיבוצים בכלל, לנסח את עולמם מחדש. למצוא נקודות אחיזה שיתאימו להתפתחות הקהילה על שלל חלקיה – אחרי מות האידאות הישנות ותחושת ההיעדר של עקרונות חדשים ברורים.

כותרת התערוכה ״נקודה״ משמשת כמסמן רב משמעי – ״נקודה היא המילה שתיארה הקמת יישוב חדש, על המפה קבענו נקודות התיישבות בתקופה של הקמת המדינה״ אומר דניאלי, המבוגר שבהם. דניאלי כעת בשנות ה-70 לחייו, זוכר את ההתרגשות, האמונה והחזון של אנשי ההתיישבות העובדת. כאשר הקמת קיבוצים הייתה חלק מבניין הארץ וגאוותה, לא סרח עודף חבוט, שארית של אידאולוגיה חרבה. וסיד לעומתו, מתייחס לאיום הקיומי על הנקודה שבה הוא נאחז.

דניאלי מציג בתערוכה עבודות תבליט ופיסול מחומרים שהוא אוסף באתרי הבניה של ההרחבות בקיבוץ. גם את המסמרים החלודים שחילץ מן הקרשים הוא מציג בגלריה, עדים מבויישים לתהליך ההתפרקות שמאחורי הקלעים של הבנייה החדשה

יובל דניאלי, צילום: דני וסרלאוף

יובל דניאלי, צילום: דני וסרלאוף

דניאלי הוא אמן וארכיונאי. באסוציאציה ראשונית קל לייחס לו רכינה עגמומית על תעודות ומסמכים מצהיבים, אולם עבורו עבודת הארכיון היא מאגר של מקורות. ״הבחירה שלי בעבודת הארכיון הייתה בחירה אמנותית״, הוא אומר. הזיכרון והיצירה כרוכים זה בזה, כפי שהנושאים החוזרים בעבודותיו, הברושים, השומר והנוף הקיבוצי, קשורים למקום וכפי שהוא עצמו מעיד על עצמו שהוא אמן מקומי – שיוצר מתוך המקום שבו הוא חי.

דניאלי מציג בתערוכה עבודות תבליט ופיסול מחומרים שהוא אוסף באתרי הבניה של ההרחבות בקיבוץ. בכניסה לתערוכה מופיעה גדר ממשטחי קרשים – זוהי תמונה מפוסלת של גדרות צבר וברושים ארץ ישראלית, דימוי מחולל של גדר קלאסית, מאלה שנמצאות בציורי ילדים סביב בית וגינה. אולם הברושים הם גם מסמני הגבולות של בתי הקברות והצברים דוקרים כגדר תיל חיה. בכוונה הוא מציב את העבודה בגובה הרצפה, כגדר, ולא תולה אותה כתמונה על הקיר. גם את המסמרים החלודים שחילץ מן הקרשים הוא מציג בגלריה, עדים מבויישים לתהליך ההתפרקות שמאחורי הקלעים של הבנייה החדשה.

לא פחות מחמש הרחבות יש כעת בקיבוץ המעפיל, לדברי וסיד ודניאלי, ולצורך כך הולכים ומתחסלים שטחים ירוקים. אפילו הדשא הגדול של חדר האוכל הולך ונעלם, הם מספרים. וסיד, בשנות ה-50 שלו, הוא אדריכל ואמן. השניים מקיימים דיאלוג וקשר יצירתי ממושך שמעבר לפער הגילאים ביניהם. בשנים האחרונות הם עובדים יחד בתכנון מרחבי תצוגה ארכיוניים בקיבוצים ברחבי הארץ.

יוסי וסיד, צילום: בועז נובלמן

יוסי וסיד, צילום: בועז נובלמן

אולם לעומת דניאלי הנוסטלגי, עבור וסיד ה״נקודה״ היא סוף פסוק. הוא, שעזב את הקיבוץ אחרי הצבא ונדד בעולם, עד ששב לחיות בקיבוץ עם משפחתו, מתייחס למקום שבו גדל ובו בחר מחדש לביתו, בחרדה שבה מלווים קרוב משפחה חולה. בית ילדותו הולך לאיבוד לנגד עיניו, והיעדר שיטה סדורה שמחליפה את הקודמת שומט את הקרקע תחת רגליו. ולא רק הוא. וסיד הוא נציגו הלא מוכרז של דור ביניים קיבוצי, שאיבד את הזהות והשייכות הקיבוצניקית שהכיר.

״אני חרד״, הוא מעיד על עצמו. עבודותיו של וסיד מתחילות ברישומי קו דקיקים ועמוסים בפרטי-פרטים,  היוצרים מבנים אינסופיים וערים סוריאליסטיות. חלקן נעשות כבדרך אגב, על נייר לא גדול, כשרבוט שמלווה מחשבה. לאחר מכן הוא חוזר אל ציוריו ומשתמש בהם כמצע, כפי שניתן לראות בתערוכה: מתמקד ומגדיל חלקים מציורי העבר ויוצר מהם דימוי חדש באמצעות מחיקה או הוספה, בחומרים זולים וזמינים כמו מסקינג טייפ, אקריליק, זפת וטיפקס. הוא מתאר סצנות שבחלקן נשענות על זיכרונות הילדות הקיבוצית, אך הן טבולות בציניות ולעתים מזעזעות.

כיוצר אני מתעניין במצבים חברתיים וארכיטקטוניים קיצוניים״, אומר וסיד. בעבודה המשותפת שיצרו הוא ודניאלי, ״תצ״א אוטופית״, מוצג תרגיל מחשבתי שבו הם מצמיחים מגדלים רבי-קומות במקום יישובי עמק חפר הפרוסים למרחב. כל קיבוץ ומושב יכול להצטמצם לנקודה מגדלית אחת

יוסי וסיד, צילום דני וסרלאוף

יוסי וסיד, צילום דני וסרלאוף

״כיוצר אני מתעניין במצבים חברתיים וארכיטקטוניים קיצוניים״, הוא אומר. ומדגים זאת בעבודה המשותפת שיצרו הוא ודניאלי, ״תצ״א אוטופית״, מעין תרגיל מחשבתי שבו הם מצמיחים מגדלים רבי-קומות במקום יישובי עמק חפר הפרוסים למרחב. כל קיבוץ ומושב יכול להצטמצם לנקודה מגדלית אחת – שתכיל את בתי התושבים ואת כל הפונקציות הקהילתיות – מחדר האוכל ועד בית הספר. כך מתפנה שטח רב לטובת דשאים, חורשות ושטחי חקלאות, שחוסלו במסגרת ההרחבות.

התצ״א האוטופית שלהם מציגה מראה מגוחך ומוזר, אבל גם אם אין בה אמת, היא משקפת תהליכי עומק המתרחשים כל העת, כמו תנועה טקטונית. את סופם יראו רק הדורות הבאים, אלא אם כן יתחוללו לפתע שבר וקטסטרופה. השאלה היא אם השבר אינו קורה בדיוק עכשיו.

בשבת 17.12 יתקיים בגלריה רב שיח בנושא הקיבוץ המשתנה.
לעצומה הקוראת למנוע את סגירת הגלריה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. רוחה שפירא

    שבת שלום! נדמה לי שהתערוכה מנסה להפריט את מושג הבית הקיבוצי שהוא גם מקום הולדתם של יובל ויוסי האמנים. אני חושבת שאפשר לקלקל וגם לתקן אורחות חיים ונוף מולדת. אבל, לבנות מגדלים פורחים (כמטפורה), כאן על פני אדמה – אדמת עמק חפר הפורחת, על מנת להתחפר בהם מפני הניכור ואובדן ערכי הקיבוץ הישן, זה אבסורדי, וגם שומט את הקרקע האמנותית המוצגת, מתחת לרגלי האמנים. אכן "האדם הוא תבנית נוף מולדתו" ונקודה היא נקודה, לא בהכרח סוף. בתולדות ההתיישבות בארץ הנקודה הייתה התחלה של בית. במשפט כתוב הנקודה היא סוף פסוק, לא סוף הדרך. באמנות ובספרות לשים נקודה, זה להיות ברור וממוקד במה שהיוצר בוחר להגיד, לכתוב או-ו ליצור.ואף על פי כן ולמרות הכל – "הדרך עודנה נפקחת לאורך".. יישר כוח!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden