כל מה שחשוב ויפה

כנסו כנסו לתוך הציור

ב״מלחמה״ של נעם ונקרט אין קרב וב״כניסת קהל״ של טל גולני יש תיאטרון ללא הצגה; בשתי תערוכות יחיד המוצגות במקביל במנשר ובגלריה P8 (ללא קשר ביניהן) השתיים מציגות מיצבי־ציור סייט־ספסיפיק. המיקוד הוא בחלל ובמעשה הציור, כמהלך מורכב היוצר עולם משלו ומזמין את הצופים לקפוץ פנימה

נעם ונקרט, צילומים: טל ניסים

כמו מרי פופינס המשכנעת את הילדים לקפוץ לתוך הציור ולגלות עולמות חדשים, פנטסטיים ואבסורדיים, כך מזמינה נעם ונקרט את צופי התערוכה ״מלחמה״, המוצגת בגלריה מנשר בתל אביב (עד 7.7, אירוע הנעילה יכלול קונצרט ומפגש עם האוצרת) להיכנס לתוככי הציור שלה, לפסוע בין חלקיו כמו בינות לעצים ושיחים בפארק ולחוש בגופם את שינוי נקודת המבט. הציור של ונקרט תלוי ומרחף בחלל הגלריה, במבט פרונטלי הוא נראה כיצירת דו־ממד אך בתנועה קלה לכל כיוון מתגלה תחבולה של פירוק לגורמים, היוצרת שיבוש ותובעת תשומת לב חדה יותר. מה קורה כאן?

ונקרט, בוגרת המדרשה ותואר שני באמנות בבצלאל, נוהגת להחיל על עצמה ״חוקים״ בבואה לצייר. כך היה כשציירה דיוקנאות או כשציירה בעקבות סיפורי אנשים זרים. הפעם היא מטפלת בציור של אנרי רוסו, מראשוני הציירים הנאיביים שזכו לתהילה, והציור, כמו הצייר, מספרים סיפור יוצא דופן. ״מלחמה״ מ־1894 הוא אחד הציורים הפחות ידועים של רוסו – פקיד מכס פריזאי שהיה צייר אוטודידקט וחובב ספריות, שאת כל מסעותיו בעולם עשה בין דפי אנציקלופדיות ובמשעולי דמיונו – אל הג׳ונגלים של אפריקה או במקרה זה, אל שדות קרב מיתולוגיים. ונקרט מספרת שמאז נתקלה בציור לראשונה היה בו משהו שמשך וסקרן אותה. אולי זוהי החריגה של רוסו מהנושאים האופטימיים המזוהים איתו, של טבע, נוף וחיי חברה. אולי זו העובדה שהציור כה סכמטי, שגם אם יש בו גופות שרועות הן נראות כמעט כמנמנמות ולא כקורבנות אלימות קשה.

בעבודתה בסטודיו תכננה ונקרט את חלוקת הציור ליחידות, וכל אחת מהן צבועה בגואש על נייר, בצבעוניות עזה. כשהיא מבודדת אותן מהמישור האחיד היא עושה שני תהליכים מקבילים – האחד הוא הענקת משמעות נפרדת לכל יחידה, והשני הוא יצירת עומק ופרספקטיבה – שכל כך מנוגדת לציור המקורי


אוצרת התערוכה, אלפא חיימוב, מדברת על משיכתה של ונקרט לצורה ולהפשטה בציור של רוסו: ״ונקרט מפרקת את ציורו של רוסו לצורות נפרדות התלויות מתקרת הגלריה, מתחברות לציור השלם ומתפרקות שוב עם תנועת הצופה בחלל. ציורו של רוסו משמש לה כמעבדה מבוקרת לניסויים בחקירת צורות. צורות נפחיות בעלות גימור חלק, שאינן מתמזגות זו בזו, מבע נאיבי, כמעט ילדי, וללא שמירה על חוקי פרספקטיבה ופרופורציה מדויקים״.
בעבודתה בסטודיו תכננה ונקרט את חלוקת הציור ליחידות, וכל אחת מהן צבועה בגואש על נייר, בצבעוניות עזה. כשהיא מבודדת אותן מהמישור האחיד היא עושה שני תהליכים מקבילים – האחד הוא הענקת משמעות נפרדת לכל יחידה, והשני הוא יצירת עומק ופרספקטיבה – שכל כך מנוגדת לציור המקורי.

בשני המקרים האמניות לא יכלו לראות את עבודתן בשלמותה עד לרגע האמת – בגלריה. התהליך שעשו שתיהן כלל התנסות במשחקי גודל, מרחק ודיוק; יצירת פרספקטיבה בחלל, שהצלחת התכנון שלה נבחנת כאשר היא כבר תלויה


חלק מהצורות מקבלות לפתע חיים אחרים, כמו ראשה הקרח של הילדה במרכז הציור, או חלקת שמים שהופכת לדיוקן בפרופיל, כמעט ציטוט מציור של דאלי. ״אני אוהבת לראות דברים שעולים, כמו למצוא צורות בעננים״, היא אומרת. היא נהנית גם להותיר את מנגנון עבודתה חשוף. הצופים מוזמנים לשוטט במרחב ולהתערב בחלל, לראות את התמונה השלמה בכל פעם מזווית אחרת, מהצד השטוח או אפילו מצידה האחורי, הלבן.

הכניסה הזו אל מאחורי הקלעים אינה אפשרית במיצב הציור שמציגה טל גולני בגלריה P8 (עד 15.7). גם גולני, בוגרת המדרשה המציירת בקנה מידה גדול בדרך כלל, יצרה עבודה מיוחדת למקום – ציור שמן של אולם תיאטרון ריק, התופס שלושה מקירות הגלריה באופן מלא ועוטף את הצופים. כאשר הם נכנסים אל המרחב שבין פאות הציור מתגלה היפוך בלתי צפוי: הכיסאות באולם פונים אל עבר הצופים ולא לבמה, כמקובל. בבת אחת הופך הצופה לאובייקט הנצפה ולשחקן הראשי בתיאטרון האבסורד של גולני.

הפרופורציות המדוייקות, הריאליזם של הציור והצבעוניות החיה יוצרים מתח כמו לפני הרמת מסך. באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שזהו תיאטרון ״הפוך״ מטעינה את הציור בחיוניות, כי הבמה – רצפת הגלריה – אכן מתמלאת בתנועה, כאשר הצופים נעתרים לעבור את הקו

טל גולני. צילום: טל ניסים


״בערב הפתיחה החדר היה מלא ולמרות זאת אנשים נעצרו לפני הציור, כמו בקו דמיוני – כאילו היו צריכים הזמנה להיכנס לתוך העבודה״, מספרת גולני. הפרופורציות המדוייקות, הריאליזם של הציור והצבעוניות החיה יוצרים מתח כמו לפני הרמת מסך. באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שזהו תיאטרון ״הפוך״ מטעינה את הציור בחיוניות, כי הבמה – רצפת הגלריה – אכן מתמלאת בתנועה, כאשר הצופים נעתרים לעבור את הקו.

הן גולני והן ונקרט מציגות גישה עכשווית מעניינת למעשה הציור – כאמנים צעירים אחרים, כל אחת מהן מחכה זמן רב להזדמנות להציג תערוכת יחיד. אך כשזו נמצאת לפניהן הן מתמסרות לעבודה רעיונית ותהליכית ולא מתפתות להציג מפגן יכולת של מגוון עבודות במתכונת של ״ציורים למכירה״. התהליך שעשתה גולני במשך קרוב לשנה, בליווי האוצרת אורית בולגרו, עסק בהקצנה של התמה העיקרית של עבודותיה בשנים האחרונות – מקומות שהתרוקנו מתוכן ונותרו במצב־סף תמידי של המתנה. אצטדיונים, מוזיאונים, קתדרלות, או אוהל קרקס – כולם תלויי פעילות שתכניס בהם חיים ובלעדיה הם מאבדים את כוחם, את הפונקציה המגדירה אותם. כל שנותר הוא הקווים הגיאומטריים המארגנים את מסלולי הריצה הדוממים או את אולם התיאטרון, שכעת קם עלינו להתבונן בנו – נציגי העולם האמיתי. 

צילום: מארק ישאייב

בשני המקרים, אגב, האמניות לא יכלו לראות את עבודתן בשלמותה עד לרגע האמת – בגלריה, כיוון שבסטודיו אין להן שטח מספיק. התהליך שעשו שתיהן כלל התנסות במשחקי גודל, מרחק ודיוק; יצירת פרספקטיבה בחלל, שהצלחת התכנון שלה נבחנת כאשר היא כבר תלויה, ממלאה את החדר ו״עובדת״ עם עיניהם של הצופים, מזמינה להעז ולחצות את הקווים והמחסומים שבינינו לבין הציור.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden