כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אורלי מיברג, צילום הצבה: אלעד שריג

משחררת את הציור לחופשי: אורלי מיברג בגלריה נגא

בתערוכה ״תלוי בנוף״ אורלי מיברג מכניסה את הצופים למעבה הציור ועוטפת את פנים הגלריה ביריעות בד תלויות באוויר. הדמויות שעולות מבין תבליטי הצבע נראות כמשלחות אנושיות קטנטנות על פני נופי־ענק

מתוך התערוכה. צילומי העבודות: אבי אמסלם

בתערוכת היחיד ״תלוי בנוף״, המוצגת בגלריה נגא, אורלי מיברג מתרחקת צעד נוסף מהציור המסורתי, הלכוד בין מסגרות ותלוי על קירות. היא מתכנסת מקירות הגלריה ומציגה מיצב ציורי המורכב מיריעות בד תלויות באוויר במרכז הגלריה, במעין התגודדות המזמינה את הצופים למשחק גילויים. ניכר בה שהיא נהנית לראות את ההפתעה על פני המבקרים בתערוכה. משהו באופן ההגשה של הציור מושך את העיניים ומעורר תהיות בלתי צפויות: מותר לגעת? מותר להיכנס אל מעבה המיצב?

התשובה היא קודם כל כן – לא רק שמותר, אלא שאין דרך אחרת. אם לא ניכנס אנו מסתפקים במבט מצידו האחורי של הציור. כבר בהעמדה הזו, של פנים ואחור, מיברג מעידה על ממד נוסף שהיא מבקשת לחשוף, את הצד הפגיע, הבלתי ידוע, שמאחורי הקלעים. הבדים הם בדי ציור גדולים שנטבלו בדיו והותזו בצבע, ועל גביהם היא מציירת דמויות קטנות, מרוחקות, כמעט כתמים, של אנשים בתנועה. דמות מרחפת כאילו נתפסה ברגע המכריע של זינוק באוויר, ולעולם לא תגיע אל המים; אחרת מתנדנדת מחבל כמוגלי או טרזן בין עצים; ואחרות עושות את דרכן במעלה הר או בנוף מדבר.

כאשר היא תולה את הבדים בגובה אחיד היא פורסת למעשה מספר שכבות של נוף: האחת היא זו של הגלריה, של הסביבה המיידית, השנייה במעגל החיצוני והפנימי של הציורים התלויים, היוצרים מעין אוהל ספיראלי העוטף את הצופה מכל עבר ומציב את הציור במרחק ראייה קרוב – הושט היד וגע בם. השכבה השלישית היא תמונת הנוף המצוייר בכל אחד מהבדים כשלעצמו. הרקע האבסטרקטי שיכול להתפרש כטבע פראי – מים סוערים, הר טרשים או יער טרופי. גם בשמות שהיא עצמה נותנת לעבודות היא מתייחסת אליהן כאל תמונות ממסעות והרפתקאות, ״מטפסי הרם״, ״שיווי משקל״. כשהמבט עובר ביניהם מהאחד לאחר הם יוצרים תמונה מורכבת חדשה וגדושה, אך היא אינה מתלכדת לכדי נרטיב קריא, קצותיה נותרים פתוחים.

אורלי מיברג בסטודיו. צילום: מורן שוב

עבודת ההכנה של הבדים מזכירה צביעה בטכניקת שיבורי היפנית. הבדים נטבלים כשהם מקומטים בצבעי דיו מהולים במים, כך שספיגת הצבעים יוצרת פני שטח לא אחידים. התוצאה היא שצבעי הרקע לציורים נראים כתבליטים, שחלקם מוצלים וחלקם מוארים. כך, נקודת המוצא שעליה מתחיל תהליך הציור היא כבר בעצמה תמונת נוף, או לפחות פני שטח רבי הבעה והתרחשות.

מיברג מתבוננת בבדים שלה כילדה העוקבת במבט אחר עננים. ניכר שחלק מהדמויות והנושאים העולים מהציורים כמו נמצאו על גביהם, התגלו או התפתחו מכתמי צבע שהיא מפענחת עבור הצופה. היא שואבת השראה מרוברט ראושנברג ומה״אקשן פיינטינג״ של ג׳קסון פולוק – שהשאיר לתנופת הצבע מקום לקבוע את הקומפוזיציה ואת הפענוח הותיר בעיני המתבונן. אולם היא מתרחקת מהמופשט המוחלט ונוטה לתלות דווקא בדמויות האדם הקטנטנות את נקודת הכובד של הציור, ומשם היא מוליכה את חוט המחשבה.


בסדרות ציורים קודמות של מיברג היו הדמויות מרכזיות ומפורשות יותר. בציורי היוגה נטרלה את הרקע והתמקדה בדמות השרועה בתנוחת צליבה הפוכה, כמרמזת על הכמיהה לאיזו חוויה דתית הוליסטית ומטהרת. בציורי הצולחים היו הדמויות משולבות בנוף ומשתקפות במים כחלק מהתמזגות בטבע. הפעם נראה שהיא נהנית מהמשחק המתעתע בקנה מידה – כגוליבר המתבונן בגמדיו הזעירים על פני ערבות הקנבס; ככוח עליון השולח משלחות לקוטב, לטפס על הרים או לחקור בעבותות היער, ובורא להן סערות ואיתני טבע להיאבק בהם ולחרוץ בהם שבילי חיים.

לשאלה איך היא מציעה לתלות את ציוריה בבית, עם או בלי מסגרת, היא מחייכת ומשיבה בעדינות: ״לא הייתי אומרת למישהו מה לעשות בביתו שלו, אבל אני מעדיפה לראות אותם חופשיים״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden