בין שמיטה לשליטה: שיר לוסקי בבית האמנים ירושלים

בשבת 3.2 תיפתח בבית האמנים ירושלים תערוכת היחיד של שיר לוסקי, שנת שמיטה. ״בדומה לעניי הארץ, כמו חיית השדה, אוספת לוסקי את מה שנעזב ונשמט״, כותב אוצר התערוכה, אורי גרשוני, שהיה  מרצה של לוסקי במחלקה לצילום בוויצו חיפה. ״היא מלקטת את מה שנשכח ומטמינה במאורה שלה לשימוש בזמנים קשים יותר, וכדי לספק לחפצים שנאספו תנאי מחייה מיטביים, היא מציבה אותם בחלל בהיר, שטוף אור.

״לרגע קט הם ניעורים מתרדמתם, מתמתחים, משתופפים, רוקדים איזה ג׳יג מהיר. ברגע הזה לוכדת אותם שיר בעדשת המצלמה, מקפיאה אותם אל הנצח. ברגע הצילום נשאבים החפצים מהחלל הבהיר שבו הם מוצבים אל קרביה של המצלמה, אל הלשכה האפלה. רק בחשיכה מתבהרת התמונה, מתגלה מהותם האמיתית של החפצים. הם נראים, חסרי שחר אמנם, אך שלמים וגמורים על פי דרכם״.

הי שיר, בוקר טוב

הי יובל, בוקר טוב! נחמד להתחיל ככה את היום

לגמרי. מה שלומך? הכול מוכן לתערוכה?

שלומי טוב, האמת שהכול מוכן, נמצא במסגור. מחכה כבר לראות את הכול. מה שלומך?

גם, לא רע בכלל! ספרי רגע כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר

בכיף. אני אמנית, בעבודות שלי אני משלבת בין צילום לפיסול והצבה. למדתי במחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה. מאז הצגתי בכמה תערוכות קבוצתיות ושתי תערוכות זוגיות. חזרתי לפני חודשיים מרזידנסי בספרד שאני מקווה שהיה הראשון מתוך רבים. ובקרוב תיפתח תערוכת יחיד ראשונה שלי, לשמה התכנסנו היום

רזידנסי בספרד! כמה זמן? איפה ואיך זה קרה?

הייתי שם חודש, והייתי נשארת יותר. זה היה בעיירה שנקראת אל ברוק, 45 ק״מ מברצלונה, מקום כפרי, בבית שנקרא Can Serrat. יושב ממש צמוד לMonserrat, אז הנוף מדהים! חיפשתי לנסוע, לצאת קצת מהבועה פה, הגשתי אפליקיישנס לכמה מקומות וקיבלתי מהם מלגה ונסעתי

נחמד! משהו ממה שצילמת שם יוצג בתערוכה בירושלים? ומה בכלל תציגי בתערוכה הקרובה?

כן, האמת שרוב העבודות בתערוכה צולמו ברזידנסי, שזה מאוד נחמד. בתערוכה אציג עבודות צילום, רובן תצלומים של חללים, בדרך כלל חללי סטודיו, שבהם הצבתי אוביקטים ארעיים שאני אוספת, כאלו שסיימו מחזור חיים אחד; הם כבר חסרי תפקוד ותפקיד, וכעת באמצעות ההצבה והצילום הם מתחילים מחזור חיים חדש.

אפשר לתהות על תפקידו של הצילום בתערוכה, האם הוא צילום שמתעד מיצב פיסולי או שהתצלום הוא העבודה עצמה? בנוסף לתצלומים של הפנים יש כמה תצלומים של אוביקטים שצילמתי בחוץ, בסיבובי השוטטות שלי. הם מתפקדים בתערוכה כמו מן שלב ההכנה, איסוף הראיות, הרגע לפני שאני סוחבת אותם איתי לסטודיו ומציבה אותם מחדש בחלל נקי מרעשים. כל העבודות בתערוכה מדברות וחושבות על פיסול, אבל דרך דו־ממד

אפשר לתהות על תפקידו של הצילום בתערוכה, האם הוא צילום שמתעד מיצב פיסולי או שהתצלום הוא העבודה עצמה? כל העבודות מדברות וחושבות על פיסול, אבל דרך דו־ממד

זה בדיוק מה שתהיתי – עד כמה התצלומים מבויימים ועד כמה הם מתעדים סיטואציות שנתקלת בהן – אבל על זה כבר ענית… וביחס לתפקידו של הצילום בתערוכה – האם הוא צילום שמתעד מיצב פיסולי או שהתצלום הוא העבודה עצמה – מה התשובה שלך? אני מניח שהתצלום הוא העבודה עצמה

זו שאלה שמאוד מעסיקה אותי. והרבה פעמים, גם אם החלטתי כבר שהתצלום הוא העבודה הסופית, עדיין משהו בי היה רוצה לראות את ההצבה קמה לתחייה ולהרגיש איך זה עובד לעוד מישהו מלבדי. כל הצד הזה בעשייה שלי התחיל כשרציתי לצלם מיצב שעבדתי עליו, ״צל של עץ״. לקח הרבה זמן עד שהבנתי שהתצלום שלו זו העבודה ושהמיצב אף פעם לא הוצג

בא לך לפעמים ״לעבור צד״ ולהציג מיצב תלת־ממדי?

כן, אני מודה שכן, וכבר יצא לי בכמה הזדמנויות להציג מיצב, ואובייקטים רדי־מיידס מטופלים. פרויקט הגמר שלי היה גם צילום וגם אוביקטים תלת־ממדיים, אבל תמיד זה מגיע מהמקום של צילום ובהתייחסות אליו. יש משהו בתצלום שגורם לי לחזור אליו כל פעם. מעניין אותי הפנים של דברים, החלק שאי אפשר לראות ושאפשר רק לחשוב עליו. דרך צילום אי אפשר לחוש פיזית את החומר של אותו אוביקט מצולם, אפשר רק לדמיין איך הוא מרגיש. הדו־ממד סוגר את האפשרות של להקיף את האוביקט, להביט בו מכל כיוון. יש נקודת מבט אחת להסתכל ממנה, ואז כל מה שאי אפשר לראות ואי אפשר להרגיש הופך להיות מאוד נוכח

אז איך זה עובד? איך את מחליטה איזה אוביקטים לאסוף ולהכניס לסטודיו? איך את מחליטה מה ואיך לחבר? אני יודע שאין פה מתכון או תשובה אחת בהכרח, ובכל זאת

לפעמים ההחלטה נעשית לפי שיקול פרקטי, מה אני פיזית יכולה לסחוב, מה ייכנס באוטו שלי והאם יש לי כרגע מקום בבית/ בסטודיו. אבל אם יש אוביקט שאני לא יכולה לוותר עליו אני אקח אותו. יש אצלי אוביקטים שאספתי כבר לפני שנתיים ועדיין לא צילמתי, אז זה משתנה. בדרך כלל האוביקטים שמושכים אותי הם כאלו שנראים אורגניים, נראים חיים למרות שהם תעשייתים ודוממים

ומה מעניין אותך לבדוק בהצבה?

ההצבה מגיעה אצלי ממקום אינטואטיבי, אפילו אולי קצת משחקי. אבל אני בעיקר מנסה לשמר ולהרחיב את התחושה הראשונית שאני חוויתי מאותם אוביקטים, את תחושת החיות שהם מציעים. אני מנסה לבדוק אם אני יכולה להעניק להם קונטקסט חדש, לעורר אותם שוב; להקצין את הגיאומטריה שהיום־יום מציע לנו

ההצבה מגיעה ממקום אינטואטיבי, אולי קצת משחקי. אני מנסה לבדוק אם אני יכולה להעניק לאוביקטים קונטקסט חדש, לעורר אותם שוב; להקצין את הגיאומטריה שהיום־יום מציע לנו

אותי מעניין מה יקרה להם רגע אחרי הצילום, כמה זמן הן יצליחו להישאר באותו מצב, האם זה עניין של שנייה עד שהם ״יקרסו״ או שהם יכולים להישאר ככה לנצח

זו באמת מחשבה מעניינת. אני הייתי שמחה שישארו כך לנצח

ואיך בסוף הכל קשור לשם התערוכה, שנת שמיטה?

מצד אחד יש לשם קשר כמעט ישיר, מצד שני הוא מאפשר להפליג לאופקים רחוקים יותר. שנת שמיטה זו שנה של דממה, של עצירה, הכול נשאר כפי שנעזב. מצב של הפקר. כמו האוביקטים שכבר לא שייכים לאף אחד ולשום מקום; כמו ההצבות שנשארות לעמוד. אורי גרשוני, אוצר התערוכה, נתן אבחנה מדויקת שהתערוכה כולה נעה על ציר שבין שמיטה לשליטה

בין שמיטה לשליטה. אהבתי. מה את יכולה לספר על תהליך העבודה עם אורי

התהליך איתו היה מאוד משמעותי עבורי ועבור התערוכה, לעבוד עם אורי היה מאוד טבעי בעבורי. אנחנו מכירים כבר כמה שנים, הוא היה מורה שלי בוויצו, מורה אהוב שלמדתי ממנו המון. אורי הוא איש של מילים, כל הארה והערה שלו פותחת עולם במלואו. הוא נותן מהידע ומהנסיון שלו מאוד בנדיבות וזה תמיד מפליא ומרגש אותי. הטקסט שהוא כתב לתערוכה מתפקד מבחינתי כעוד עבודה ואני מאוד שמחה על כך. אנחנו מבינים אחד את השני מהר, צוחקים הרבה תוך כדי ואוכלים אוכל טעים (לאחרונה משתדלים גם בריא), מתכון מנצח

יפה!