כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

קחו את הזמן: הקרנה לילית של ״השעון״ במוזיאון תל אביב

מוזיאון תל אביב יהיה פתוח כל הלילה ביום חמישי 22.3 - לאפשר לקהל לצפות בשעות הנסתרות של ״השעון״, יצירת המופת של כריסטיאן מרקליי, המורכבת מאלפי פיסות־זמן קולנועיות. שעונים ושאלת הזמן החולף הם מוטיב מרכזי באמנות עכשווית: הנה כמה דוגמאות אצל אלמגרין ודרגסט, בני אפרת, גיא גולדשטיין, מאיה אטון ומארטן בס

אם חלמתם פעם על לילה מוטרף במוזיאון, הנה הזדמנות לממש את הפנטזיה. ביום חמישי הקרוב (22.3) יהיה מוזיאון תל אביב פתוח לקהל לאורך כל הלילה, ולמעשה עד לסגירתו ביום שישי בשעה 16:00. הכניסה אחרי שעות הפתיחה הרגילות תהיה ללא תשלום (21:00־10:00), והקהל יוזמן לצפות ביצירת המופת של האמן כריסטיאן מרקליי ״השעון״, ולהשתתף בשיח גלריה לילי על שאלות של זמן עם סופרים ומשוררים.

״השעון״ הוא יצירה מונומנטלית שנחשפה לראשונה בגלריה ווייט קיוב בלונדון ב־2010 וזכתה בפרס אריה הזהב בביאנלה בוונציה. מרקליי יצר וידיאו־מונטאז׳ המורכב מאלפי פיסות של קטעי סרטים, מ־100 שנות קולנוע, שחוברו להן יחדיו שנייה לשנייה כך שהן יוצרות שעון אמיתי. כל אחת מהסצנות מצביעה על רגע ביממה ובכל מקום שבו הוא מוקרן, ״השעון״ מותאם לזמן אמת. זו הסיבה שקשה כל כך לראות מה ליקט האמן בשעות הלילה; מי הכוכבים שהתסריט הותיר אותם ערים בחצות, בשתיים ובשלוש לפנות בוקר (אולי אלה מ״לילה מטורף במוזיאון״).

בין אם תבואו בשעות הקטנות או באמצע היום, תמיד תוכלו לזכות בתחושה המוזרה, הלא־לגמרי־נעימה של לראות את הזמן עובר לנגד עיניכם, דקה אחר דקה. ״השעון״ מתפקד כמטפורה לזמן והרהור על זמן. הוא מדגים כמה זמן אנו מבלים בצפייה: בטלוויזיה, במסכי מחשב, וכמובן, בטלפונים שלנו. בעוד אנו צופים בו אנו צופים גם בחיינו חולפים. מנכ״לית מוזיאון תל אביב ואוצרת התערוכה, סוזן לנדאו, ידועה בחושיה החדים לזהות אמנים גדולים, לפעמים עוד לפני שהם יודעים את זה בעצמם. כשראתה את השעון לראשונה ב־2010 החליטה מיד לרכוש אותו לאוסף מוזיאון ישראל (שבאותה עת כיהנה בו כאוצרת ראשית). ומכיוון שהיצירה הייתה יקרה ונדירה, נקטה גישה מהפכנית ממש והציעה לעשות זאת בשיתוף עם אוספי המוזיאונים מרכז פומפידו בפריז וטייט בלונדון. ״יש רק חמישה עותקים של העבודה הזו בעולם, ויש הסכם שותפות בין המוזיאונים, כך שלא ניתן להקרין את היצירה במקביל בשני מקומות״.

מתוך ״השעון״, כריסטיאן מרקליי. באדיבות האמן

באולם התערוכה מסודרות ספות ומרבצי ישיבה לכ־60 איש, והצפייה אינה מוגבלת בזמן. כשהדקות נוקפות, אנחנו רואים את הזמן עובר לנו מול העיניים. ״מרקליי העסיק שישה אסיסטנטים בחיפוש קטעי הזמן הרלבנטיים בסרטים ממאה שנות קולנוע, ולאחר שהחליט איזה מהם לדגום עבד על החיבורים הרכים ביניהם, ועל המעברים בפס הקול של הסרט בכזו וירטואוזיות, שלא ניתן כמעט לחוש בהם״.

מפתיע לראות כמה שעונים וענייני זמן שונים מופיעים בקולנוע, וכמעט שאינם זוכים לתשומת ליבנו, הצופים. לדברי לנדאו, היו למרקליי לא מעט דקות שבהן היה צריך לבחור בין מספר קטעים מתחרים. לשאלה אם היו לו גם ״דקות מתות״, שלהן לא נמצא אף ביטוי קולנועי, היא עונה, עד כמה שזה מדהים, שלא קרה. ואם תהיתם למה זו יצירת מופת, ולא רק בזכות מלאכת האיתור והחיבור העמלנית שהושקעה בו, אומרת לנדאו: ״יש בעבודה הזו כל כך הרבה רבדים, גם היצירה עצמה, גם היצירות שבתוכה. העובדה שכל רגע ורגע הוא רפרנס למשהו מתוך התרבות שלנו, היכולת לזהות ולהמשיך באסוציאציה, ומעל לכל – ממנטו מורי – זכרון המוות, שעולה כשכל רגע בזמן מסומן ומצויין מול עינינו״.

הרעיון של מרקליי נראה פשוט למדי – הוא אסף קטעי זמן ויזואליים, תוכניים ומילוליים, מסרטי קולנוע שנעשו לאורך המאה ה־20, וקיבץ אותם לכדי שעון מרהיב, שבו כל דקה ביממה מקבלת ייצוג קולנועי ספציפי: לאונרדו דיקפריו ממהר לתפוס את הטיטאניק לפני שתפליג; ריצ׳רד גיר מתייפייף מול המראה ב״ג׳יגולו אמריקאי״; ״קרוקודייל דנדי״, אבוט וקוסטלו, ״חשמלית ושמה תשוקה״, ״אחר צהריים של פורענות״, ״מזימות בינלאומיות״ ועוד ועוד רגעים, שיכולים לרצף חידון קולנועי לתפארת.

לקריאה נוספת

אבל יש כאן יותר ממשחק של זיהוי והשלמה של מידע – השעון מבוסס על היידע הזה, ומשתמש בו כדי לדלות מהזיכרון האישי והקולקטיבי אירועים, תקופות, דרמה וטרגדיה. הצופה משלים את הפערים ובונה את הסצנה מחדש בראשו – כך שהעבודה גדולה בהרבה מסך חלקיה. הזמן הוא גם מטאפורה למטען שבו או ממלאים את החיים. לצד ההיכרות, ההבנה ולעתים גם הבלבול, החיפוש, האי־ידיעה, משמשת ההקרנה הרציפה גם תזכורת מעצבנת לכך שאי אפשר לראות הכול. עננת FOMO, חרדת ההחמצה, מרחפת מעל.

דמיאן הירסט אמר פעם שברצונו לבלות את שארית חייו ״בכל מקום, עם כל אחד, אחד על אחד, תמיד, לעולם, עכשיו״. בדרכו החיננית הירסט מבטא את הבולמיה האנושית והתסכול שברעב תמידי לעוד: עוד משהו עוד זמן, לחיי נצח ולנצחיות של הרגע. העיסוק האובססיבי של הירסט בחיים (ובמוות, כביטוי הקיצוני ביותר של משמעות החיים במהופך), עובר כחוט השני בעבודות המעגליות שלו, העשויות כנפי פרפרים שהוציאו את נשמתם ביום חיים יחיד, ובהתפרצויות צבע מסוחררות על פני גולגולות דקורטיביות־איקוניות כשלטי אזהרה.

© אלמגרין ודרגסט Photography: Stephen White

בעבודתם הגרנדיוזית ״Tomorrow״ שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון בסוף 2013, הציגו צמד האמנים הסקנדינבים אלמגרין ודרגסט את התפוררות חייו של אדם. הצופים בתערוכה נקלעו לסיטואציה כאילו־ביתית, והאמנים נטעו בהם תחושה שהם אורחים לא קרואים בדירה פרטית של אדם שירד מנכסיו, הזדקן ו/או איבד מיוקרתו המקצועית. אדם לא רלוונטי – אם לומר זאת באכזריות. במחווה אירונית, הדביקו את מחוגו הארוך של שעון קיר באחד מחדרי התערוכה/דירה במסקין טייפ – כניסיון נואל לעצור את הזמן, שרק מדגיש העליבות והסטגנציה של מי שמסרב לצעוד עם הזמן או להסכין עם השינויים שהוא מביא עימו.

בהיבטו הקולנועי, ״השעון״ של מרקליי מתכתב עם עבודה ידועה של דגלאס גורדון ״פסיכו ב־24 שעות״ מ־1993 (שהוצגה במוזיאון תל אביב לפני מספר שנים). גורדון מתח את סרטו הידוע של היצ׳קוק מ־1960 להקרנה בהילוך איטי עד מאוד, שנמשכת 24 שעות ומעוותת את הדימוי, מותחת את המתח, אך נהנית גם מהיידע המוקדם של הצופים על מה שעומד לקרות. כך גם במקרה של ״השעון״ – אנחנו יודעים שלא כדאי לעלות על הטיטאניק, ומה זו אם לא תמונתה הניצחת של אוזלת היד האנושית, החוכמה שלאחר מעשה, ה״ממנטו מורי״ האולטימטיבי, כי לא רק שהמוות ידוע מראש, ידועים גם ממדיו הקולוסאליים וגם ההיבריס, חטא הגאווה שהשיק את הספינה האומללה לדרכה.

הממנטו מורי – זיכרון המוות – שהוא מרכיב מהותי בעבודות אמנות בכלל, מקבל משנה תוקף והדגשה בעבודות השעונים והיומנים, עבודות שבהן הזמן הוא הגיבור, לצד האדם והטבע. מציורי הוואניטס של האולד מאסטרס, על פרחיהם הנובלים, פירותיהם המרקיבים והחרקים המעופפים סביבם כעופות דורסים, דרך הכרישים והעגלים המשומרים בפורמלין של הירסט ועד לשעונים המחשבים קיצם לאחור באמנות עכשווית.

מאיה אטון, פרנקנשטיין 2018

בני אפרת במוזיאון פתח תקוה. צילום: אלעד שריג

גיא גולדשטיין במוזיאון פתח תקוה. צילום: אלעד שריג

האמנית מאיה אטון השיקה ב־1 בינואר השנה ספר אמן ברישום וירטואוזי, בעקבות ״פרנקנשטיין״ ספרה של מרי שלי שיצא לאור בדיוק 200 שנה קודם – ב־1.1.1818. היומן של אטון אינו פרוזה ואין בו סיפור משלו. הוא ערוך כיומן כרונולוגי לשנת 2018 ובכל זאת, בחודש נובמבר היא שותלת טוויסט בעלילה, ומתחקה אחר ימי החודש בשנת 1818 במקום נובמבר 2018 . זהו קפל זמן, תעלול אמנותי, שמכביד על מהותו ה״יומנית״ של הספר ומנכס אותו יותר לצד האמנותי. כך אטון שולחת מבט ארוך מעבר לזמן ולמקום, יוצרת רצף על־זמני ויחד עם זאת מזכירה עד כמה אנחנו בני חלוף.

במוזיאון פתח תקוה מוצגות בימים אלה תערוכות יחיד של בני אפרת ושל גיא גולדשטיין ובשתיהן שעונים הם מרכיב קריטי. בני אפרת בתערוכה ״נתיב האבדון, חורף 2065״ מציג ארבעה שעוני ענק, מוטת המחוגים ארוכה כגובה הקיר, על רקע תמונות שנאספו מרחבי הגלובוס המתמקדות בפשעי האנושות – המזהמת את העולם, סוחטת את תנובתו, מייבשת את מקורות המים ושוחטת את בעלי החיים. כתב האישום של אפרת, גם אם הוא נראה דרמטי, למעשה אינו מגלה לנו משהו שלא ידענו. התחממות גלובלית – יש. זיהום אוויר – יש. ילדים רעבים ונהרות חרבים באפריקה – יש. ציד חיות נכחדות והתעללות בבקר במכלאות – יש. רק לא כל כך נעים לראות את כל זה בגודל עצום, עם תאריך תפוגה (גם אם משוער) מרחף מעל.

שעוניו של גיא גולדשטיין, לעומת זאת, הרבה יותר סובטיליים ומרומזים. סדרת שעוני דיו שמחוגיהם מזכירים מחט של פטיפון. זרוע המתיזה דיו ומשרטטת מעגל בתנועה סיבובית, רושמת ומוחקת חליפות את המעגל הסיזיפי, תוך הכתמת הסביבה, כמותירה זכר לאחר מעשה. ואולי הסיבה שאמנים רבים כל כך משלבים שעונים בעבודותיהם קשורה בכלל לרומנטיקה ולנוסטלגיה שקשורות באותו פריט קלאסי. הרצון לאחוז במשהו אנלוגי, שיש לו תכונות ידועות ובלתי משתנות עם הזמן.

מארטן בס, שעון סכיפהול, Real Time

שעונים הם פריט חובה במקומות שכל תפקודם כפוף ללוח זמנים קפדני, כמו תחנות רכבת ושדות תעופה. הנוסעים בטרמינל 2 של שדה התעופה סכיפהול באמסטרדם מתבוננים בהשתאות בשעון ענק התלוי מעל לראשיהם, שבתוכו דמות אדם הרושם ומוחק את מחוגי השעון בכל דקה ודקה מחדש. האיש שנראה במטושטש מבעד לזכוכית החלבית של פני השעון לבוש בסרבל כחול, מצוייד במברשת צבע שחור, בדלי אדום ובמטלית צהובה – מחווה לאמן ההולנדי המודרניסט פיט מונדריאן. הוא מעלה כמובן חיוך על פניהם של העוברים ושבים, אך גם תמיהה – האם באמת יש שם מישהו?

השעון בסכיפהול הוא חלק מסדרת סרטי Real Time של האמן והמעצב ההולנדי מארטן בס, שאורכו של כל אחד מהם 12 שעות, וכמו השעון של מרקלי, גם הם מסונכרנים לזמן אמת במקום שבו הם מוצבים/מוקרנים. בסדרה שהחלה ב־2009 בס מעמיד את האדם במרכז, והוא עושה זאת ללא רחמים: פעם הוא כלוא באורלוגין ופעם אחרת בקובייה של שעון דיגיטלי. בשעון ״המטאטאים״, שצולם באמצעות מצלמת רחף, שני פועלי רחוב מטאטאים במשך 12 שעות את המחוגים העשויים מערימות של אשפה.

ב״דיוקן עצמי״ הוא מציב את עצמו בתוך ״שעון סבא״ ביתי, וברגעים מסויימים ניתן לראות אותו אוכל ושותה, אפילו חוגג עם בקבוק שמפניה בחצות. אין דבר הגיוני יותר מלראות את ״איש בשעון״ לוקח לעצמו מנוחות קצרצרות בין פעולה לפעולה, ומתכבד בכמה ביסים מהסנדביץ׳ שהביא לעבודה. אבל הפעולה הסיזיפית והאינסופית של מחיקה ורישום של הזמן הופכת את כל הקונספט של עבודה למחריד, גם אם משעשע.

מארטן בס, דיוקן עצמי, Real Time. באדיבות Carpenters Workshop Gallery

חלקים מכתבה זו פורסמו לראשונה במגזין בסיס לאמנות

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden