כל מה שחשוב ויפה
אבנר פינצ׳ובר, המדרשה לימודי המשך

תרגילי גמישות לאמנים או למערכת: תערוכת לימודי ההמשך במדרשה לאמנות

תערוכת הבוגרים של התכנית ללימודי המשך במדרשה לאמנות מציגה תהליכי עבודה מורכבים וניסויים שנעים על סף האמנות והחיים. חבל שהתכנית, ששימשה חממה לאמנים מצוינים, עומדת בפני סגירה

לא מעט אירוניה יש בכותרת ״תרגילי גמישות״, שמלווה את תערוכת הגמר של בוגרי המסלול ללימודי המשך במדרשה, שנפתחה בסוף השבוע האחרון בגלריה המדרשה בתל אביב (הירקון 19). גמישות נדרשת בכל חשיבה ויצירה אמנותית, ובמיוחד כאשר מנסים ליצור מתוך מערכת בירוקרטית כמו אקדמיה, בעוד שהתכנית אינה מעניקה תואר אקדמי. ״יתרונותיה הם גם חסרונותיה״, מנסחת זאת מירי סגל, העומדת בראש התכנית יחד עם אבי לובין. ״זוהי פלטפורמה אקס טריטוריאלית, מחוץ לתכניות הלימודים הסטנדרטיות ולא נתונה במשטור האקדמי אך גם ללא תקצוב אקדמי. הסטודנטים שמוכנים ללמוד ללא תואר פורמלי – צריכה להיות להם סיבה טובה לבחור בתכנית הזו, שבה עובדים בצורה שונה״.

תשעה בוגרים מציגים בתערוכה, ותרגילי הגמישות בכותרת שבחרה אוצרת התערוכה, נוגה דוידסון, מתייחסים לרצון לקרוא תגר על האופן המקובל שבו תערוכות בוגרים מוצבות כמעין שרשרת של תערוכות יחיד מופרדות חללים. היא העדיפה להציב את העבודות במרחבים פתוחים, שבהם יש לעתים מפגש פיזי ולעתים מבט הכולל יותר מעבודותיו של אחד האמנים. חלק מהעבודות משולבות במעין זרימה חופשית בחלל הציבורי. עם זאת, התערוכה מייחדת מובלעות שטח מובחנות, המאפשרות לכל אחד דומיננטיות מסוימת. ״התערוכה מציגה חשיבה מחדש על פורמט תערוכת הבוגרים כתערוכה קבוצתית ומתייחסת אל ההצבה הקבוצתית כמשל לאינטראקציה בין אנשים. רגע התערוכה נתפס כחלק מרצף של עשייה של כל אחד מהאמנים, כנקודה אחת מתוך המסע האישי של האמנים וכהזדמנות להתכנס יחד״, מסבירה דוידסון.

קרן דולין מציגה חלק מפסל חוצות של "אישה מאושרת אוכלת תפוז", הפסל השלם אמור להתנוסס לגובה שמונה מטרים ברחבת הכניסה לבנין המוסד לביטוח לאומי. במעמד הפתיחה הקריאה דולין מכתב תודה לביטוח הלאומי – שלוקח חלק כה משמעותי בחייה, כעולה חדשה, כבת להורים שלקו במחלות הדורשות הכרה וסיוע כלכלי, כעובדת וכסטודנטית… הרשימה הארוכה של המקרים שבהם (יש להניח) נתקלה במערכת האטומה והבלתי מנעימה של המוסד הופכת תחת ידיה לשיר הלל למציאות חלופית – שבה כל התמיכה הנחוצה וכל השירותים לאזרח זורמים בנועם ומקלים על חייו. דולין מעלה שאלה על מקומו של פיסול מונומנטלי בחוצות מוסדות שלטוניים או תאגידיים בעיר בת זמננו. בתוך כך היא מעלה שאלה על מקומה של האמנות בחיי היומיום של הרחוב והבירוקרטיה הישראלית. האם פסל החוצות הוא תופעה שחלפה מן העולם? מי יזמין אמן ליצור פסל ומה תבטא עבודת האמנות המוזמנת? בתערוכה היא משלבת מציאות מדומה, טקסט ופיסול, ומדגישה את הסרקזם של יחסי המוסדות לאזרח הקטן שבא בפתחם.

קרן דולין

אפשר לראות חוט מקשר בין עבודתה לזו של אבנר פינצ׳ובר, שבעבודת וידיאו פרפורמטיבית הוא משליך בכוח כסאות על קיר גבס – מפרק ומרכיב מציאות כאוטית, כמי שפורק תסכול וזעם עצור, מטיח אמיתות בפני קיר אטומות. הרגעים שבהם רגלי כיסא מנקבות את קיר הגבס וננעצות בו הם שיאים דרמטיים של אלימות – הכיסאות נותרים כגוף זר בפני הקיר החלק, הפרעה, תפוח בגבו של גרגור סמסא הקפקאי. אולם רגע ההתפסות גורם לצופה עונג רגעי, כאילו נפלו דברים למקומם, עובדות נקבעו בשטח והתמונה החלה להתקבע. בעבודה אחרת פינצ׳ובר זרה מלט על גבי קירות חדר המדרגות, יוצר ציור מופשט של אראיות ואי סדר. 

משה רואס מציג פיסול מרגש של יצורים חסרי הגדרה. הוא לוקח חפצים וכמו מציל אותם מאבדון, אך תחת ידו הרדי מייד הופך למעין יצור אורגני, בעל מבנה גופני של חי או צומח. הפיסול שלו בנוי מהלחמים של חומרים רכים וקשים, פסולת שנאספת על החוף, עצים וסחבות, צמר וגומי, שריון צב מרוקן ועורות מתוחים, שבאופן פרדוקסלי נראים כצורת חיים חדשה, פוסט אפוקליפטית. למול החומרים החיים/חמים של רואס, עבודות הפיסול של כרמית חסין עשויות יציקה בסיליקון רך, ורדרד, ומזכירות שרידים אנושיים, חסרי זהות אך מכמירי לב ומעוררי רצון לגונן.

משה רואס, צילום: כרמית חסין

דפנה טלמון הפכה את דרך חייה במשך מספר שנים לפרויקט אמנותי: אחרי שכלבתה האהובה מתה מסרטן היא עזבה את ביתה והפכה לנוודת בין בתי אנשים, שהיא מטפלת בחיות המחמד שלהם. סיפור המסגרת מייצר בעצמו דרמה של נדודים, הקשרות ופרידה חוזרת ונשנית. בתערוכה היא מציגה את כל מטלטליה המיותרים כשהם ארוזים בניר חום אחיד, ונמסרים במתנה לכל מי שחפץ. במיצב היפה היא מציפה את המתח שבין שמחת קבלת מתנה (שהיא מעניקה כחתול בשק, רק אחרי שתבחרו תגלו אם קיבלתם מאפרה, זוג נעליים או תכשיט רב ערך) לבין הימנעות מלקיחה של דברים מיותרים – הליכה בעקבות ההיגיון של אורח חייה של האמנית.

נעילת התערוכה: 28.7

דפנה טלמון

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. אור

    כתוב מאד יפה

  2. חגית

    תודה אור

  3. ריקי

    הפסל נראה של איתן בן משה והוידאו של אבשלום.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden