כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מתוך SHOP IT!, אשכול התערוכות החדש של מוזיאון חיפה. צילומים: מ״ל

המוזיאון התחפש לקניון (וקצת איבד את עצמו בין המדפים)

SHOP IT! - אשכול התערוכות החדש של מוזיאון חיפה – מציע ביקורת על תרבות הצריכה תוך שימוש בכלים ובהרגלים של אותה תרבות בדיוק. עבודות אמנות שטובעות בשפע גירויים גדוש מדי, ושקיות קניות שממתינות למילוי

במכונית הרולס רויס המוזהבת שבנה אייל אסולין, ושמוצגת באחד האולמות במוזיאון חיפה, החלונות אטומים והמראות מכוונות זו אל זו בנרקסיזם מושלם. המכונית המדומה היא היבריד חסר תועלת, לא ברור איפה פניה ואיפה אחוריה, וניכר שהיא תקועה במקום ומשמשת סמל בלבד. או אולי רק נושאת את הסמל, כי בעוד שהמכונית היא דגם מוקטן, דווקא הסמל – פסלון האלה המכונפת של רולס רויס – בולט בגודלו החריג, כאיבר מפלצתי ומלאכותי שהושתל בגוף המתקשה לשאתו. על הקיר מאחורי המכונית מתנוסס שלט נאון המכריז בגדול ״אין כסף״ – עבודה של בלו סמיון פיינרו. בציור סמוך של אלין אלג׳ם סמל מסחרי נוסף, הפעם של שאנל, מסתיר ולא מסתיר סצנה פורנוגרפית. סמלי כוח, שליטה וסטטוס יש כאן בשפע. או אולי יש לומר – שפע יש כאן בשפע.

כסף הוא לא רק הציר שמניע את העולם, אלא במקרה זה, באופן מובהק, זהו הנושא המרכזי של אשכול התערוכות החדש SHOP IT! שנפתח במוזיאון חיפה בתחילת החודש. האשכול מציג עבודות של כ־70 אמנים מהארץ ומהעולם, במספר תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד, בניסיון להקיף ולטפל בנושא טעון ומורכב – יחסי אהבה־שנאה עם כסף וצרכנות. בחלק מהמקרים הטיפול מצליח יותר ובאחרים פחות. בעבור המבקרים במוזיאון, כמו בקניון, קצת קשה להבחין בין התערוכות השונות (בעיקר הקבוצתיות) ולעמוד על ההגדרות הספציפיות של כל אחת מהן. אבל זה גם לא כל כך משנה. 

חלק מהאנושות המאושרת

״רצינו להתאים את אופי התערוכה לנושא שלה״, מסבירה סבטלנה ריינגולד, האוצרת  הראשית, את התחושה הכללית שעולה בעת שיטוט בין החללים והקומות. גודש. עומס יתר. עודף גירויים, מתובל בשקיות ריקות המפרסמות את חנות המוזיאון, שלא נשכח שיש גם קופה ביציאה.

״התשוקה לשופינג מתורגמת בימינו לבילוי זמן פופולרי. חלק ניכר מהאנושות המאושרת, המצוידת בכרטיסי אשראי, מתייצבת בחגיגיות לפולחן הצריכה, במטרה למצוא משמעות ולגלות זהות חדשה: ׳אני צורך משמע אני קיים׳ – אני שייך לקבוצה של אנשים מאושרים – צרכנים של סחורות והזדמנויות״, אומרת ריינגולד, שעבדה על התערוכות עם אוצרות המשנה לימור אלפרן־זרד ושקד שמיר.

אייל אסולין ובלו סמיון פיינרו

אייל אסולין

אמנים מגיבים בדרכים שונות למנגנוני הצרכנות השולטים בחיים, בתרבות השפע שאנחנו וגם הם חלק ממנה. לעתים הם מותחים ביקורת באופן ברור ולפעמים הם משתמשים באסטרטגיות של היטמעות והתחפשות: פרסומות, ראווה, הפצה ויראלית באינטרנט ועוד. ומכיוון שגם האמנות היא מעין סחורה, כל מה שיעשו האמנים נכנס בחזרה לאותו מנגנון חובק־כל של כלכלת השוק. 

לעתים האמנים מותחים ביקורת באופן ברור ולפעמים הם משתמשים באסטרטגיות של היטמעות והתחפשות: פרסומות, ראווה, הפצה ויראלית באינטרנט ועוד. ומכיוון שגם האמנות היא מעין סחורה, כל מה שיעשו נכנס בחזרה לאותו מנגנון חובק־כל של כלכלת השוק

בתערוכה שכותרתה ״סחורה מקודשת״ אמנים מתייחסים לנושאים של דת ואמונה כחלק מתרבות הצריכה, ואילו אייל אסולין, בתערוכת היחיד ״הוד״, עוסק בצריכה עצמה כדת חדשה. אסולין מקים מעין מקדש פרעוני ומחפה את הקירות בסמלי כוח וסימבולים דתיים לצד לוגואים וסמלי סטטוס קפיטליסטיים. יציקות זהב בדמות חתולי ספינקס מסמלים את הקשר בין הסגידה לכוחות נעלמים בעולם העתיק לבין הסגידה לכוחו של הממון בימינו.

עבודותיו של אסולין, ציניות ורוויות בהומור עצמי, משובצות ברחבי המוזיאון כלייט־מוטיב בין פרקיו השונים של אשכול התערוכות. בין הצילום הנפלא המקבל את פני הבאים, שבו אסולין מתפלש בשרשראות זהב המזוהות בחברה הישראלית דווקא לא עם שפע אלא עם תרבות נמוכה ו״ערסית״; עבור ברולס רויס המשובשת ובמקדש ההוד; ועד לסרט וידיאו שבו הוא ניצב על ארבע מול ג׳יפ שמנועו דולק ונוהם כנגד נהמת הרכב, כחיית טרף אנושית המנסה לשמור על טריטוריה. 

שפע משחית ומענג

חלק מהתערוכות עוסקות באופיו המשחית של השפע, ובחינוך המעוות לצריכת יתר כדרך למצוא עונג ואושר. חלקן מרחיקות לכת עוד קצת, ונכנסות לטריטוריה הביקורתית של מגדר ונשיות. שהרי מי אם לא נשים מניעות בפועל את פס הייצור הקפיטליסטי? חלק ניכר מתרבות הצריכה מבוסס על שכנוע נשים שהן ״צריכות״ את הסחורה. הכורח הצרכני משמר את התלות של נשים בכסף (וגם את העוני היחסי שלהן בחברת השפע).

התערוכה ״Dress Code״ עוסקת בכוחה של האופנה בתרבות הצרכנית ובאופן שבו היא מבקשת לסחוף בצריכה אין־סופית את הצרכן(ית) אחר תשוקות בלתי מרוסנות. לידה שרת מסד עובדת עם בקבוקי בושם של מותגים ידועים והופכת אותם למעין דחליל מנצנץ, ריק מתוכן. עבודה מוצלחת של נגה יודקוביק עציוני מציגה פסל בדמות שמלת קרינולינה ויקטוריאנית (שמלת חישוק). העבודה עשויה כולה מגלילים וגופים גאומטריים מנייר בשחור ולבן, שיודקוביק יוצרת בעבודת יד עמלנית. הבחירה בשמלה קלאסית – שמצד אחד מדגישה את ההדר שבלבוש ומצד שני את המגבלות שהוא מטיל על גוף האישה, על יכולת התנועה (ואפילו הנשימה) שלה – מעלה שאלות על האופן שבו מקובעת הנשיות במוחנו הצרכני. 

אלכס קורבטוב

ליהי שני

התערוכה ״Not Your Toy״ בוחנת את דמות האישה לא רק כצרכנית אלא כסחורה בעצמה. לי חן ברלינסקי יוצקת סדרת בובות שנראות כדיוקן עצמי משוכפל וארוזות כצעצועים צבעוניים. ריינגולד מציינת את השימוש הבולט בבובת ברבי כסמל וכפארודיה עצמית. אבל לא רק ברבי. עבודתה של ליהי שני (שמוצגת בכניסה למוזיאון) משתמשת בבובות מין מתנפחות ליצירת מעגל רוקדים – ציטוט ישיר מציור מפורסם של מאטיס. זילות, פארודיה, התגרות – כל התשובות נכונות. גם אלכס קורבטוב עושה טייק אוף על עבודות איקוניות מתולדות האמנות – ומעמידה את עצמה בדמות ונוס של בוטיצ׳לי עטופה בניילון או בדמותו של ישו הצלוב בסופרמקט.

עבודתה של ליהי שני משתמשת בבובות מין מתנפחות ליצירת מעגל רוקדים – ציטוט ישיר מציור מפורסם של מאטיס. זילות, פארודיה, הברקה או התגרות – כל התשובות נכונות

תערוכת היחיד של חנאן אבו חוסיין היא מיצב המורכב ממאות חזיות שאספה האמנית. זהו שיחזור של עבודה שהציגה ב־2010 בשיתוף עם חברת קום איל פו, וההזדמנות לראותה מחדש מגלה שלא איבדה מעוקצה וחשיבותה. אבו חוסיין טובלת את החזיות במלט ותולה אותן על הקיר – כל אחת מהן בתנוחה משלה. יחד הן נראות כלהקה של ציפורים במעופן. אך במקום לפרוש כנפיים הן מאובנות, המלמלה שלהן אפורה והן מרוקנות מכוחות – מהפונקציה השימושית כמו גם הפתיינית שהייתה בהן. קשה שלא לחשוב על מעמד האישה ומקומה בחברה בחדר שמזכיר קירות זיכרון.

תערוכת היחיד של אולף קונמן, ״מקדש אופניים״, מצליחה לצאת מהגודש הכללי וליצור בועה של שקט. קונמן, המתגורר בברלין, מצליח לשלב שתי אהבות: הציור והאופניים, שהם חלק מהתרבות האורבנית של ברלין. כבר כמה שנים הוא אוסף אופניים נטושים ברחבי העיר ומשפץ אותם בסטודיו שלו. הוא עושה זאת להנאתו אך גם כפעולה חתרנית, המציעה כלכלה אלטרנטיבית. את התיקונים הוא עושה באמצעות חלקי חילוף משומשים בלבד – כך שאם חסר לו פריט, הוא ימתין עד שימצא אותו בזוג אופניים נטוש אחר שיפול לידיו. את הזוגות המחודשים הוא מחלק בחינם לחברים. על הדרך הוא גם מצייר את האופניים, הניצבים כדוגמנים בסטודיו, ואחת העבודות היפות בתערוכה היא קיר הציורים של קונמן, הנראה כמהלכו של יום – מזריחה לשקיעה.

עוד רגע של שקט והרהור (קצת עצוב, יש לומר) אפשר למצוא בחדר שמוקדש לעבודתה של האמנית האמריקאית אדי וואגנט ״מקדש לאייפונים״. אנדרטה למכשירים ניידים מיושנים, שנראים כתכלית ההזדקנות המהירה בתרבות הרודפת באובססיביות אחר החדש, המבריק והדור הבא.

אולף קונמן, מקדש אופניים

אדי וואגנט, מקדש לאייפון

תגובה אחת

  1. mirjam Bruck -Cohen

    היו בתערוכה פה ושם יצירות טובות, שאהבתי והייתי רוצה לראות שוב. אבל ככלל זו תערוכה לא מגובשת לטעמי. לא מקומית מספיק לטעמי. הפרק הכי מקומי היה המיצב של אריאנה ליטמן על המסחור של מוצרי ארץ הקודש. זה קורה בכל הדתות , אבל אצלנו זה כבר חלק מהפולקלור. יצירה נוספת שאהבתי היתה חבילת הברביות =ונוס . וכם שני הצילומים של מעים בחורות הולנדיות עם מצנפת מניילון ומאלומיניום.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden