כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

פסטיבל הצילום הבינלאומי. צילום: מ״ל

פסטיבל הצילום הבינלאומי 2018: צילומים במקום מצעים


רוחות ונשמות, ים המלח, הקשר בין אדריכלות לתרבות וכלכלה, עברי לידר בעקבות אביו, מדבריות מיושבים ברחבי העולם: מה לא כדאי לפספס בפסטיבל הצילום הבין־לאומי שנפתח בשבוע שעבר בתל אביב

הכניסה למתחם גולף בתל אביב, שהיה ידוע עד לא מזמן גם ככיתן סנטר, היא מתעתעת: היכן שהעין הייתה מורגלת כל כך למצוא מצעים ומגבות, תלויים היום צילומים של צלמים מרחבי העולם. רגע לפני הריסת המתחם והפיכתו לקומפלקס מגורים יוקרתי, חברת אקרו נדל״ן העבירה אותו לרשות פסטיבל הצילום הבין־לאומי, שהמהדורה השישית שלו נפתחה בשבוע שעבר (נעילה: 1.12). הטרנספורמציה אינה מושלמת, ועדויות לגלגול הקודם ניכרות בכל פינה באופן הסותר את המרחב האוטונומי שאליו שואפים הירידים באופן מסורתי. ובאותה נשימה, עובדה זו אחראית לכמה מהרגעים היפים ביותר שהפסטיבל מציע למבקרים, כשהוא הופך את חדרי ההלבשה וחדרי המחסן האחוריים למתחמי תצוגה אינטימיים.

לקריאה נוספת


במהדורתו השישית, פסטיבל הצילום הבין־לאומי הוא לא רק יריד צילום אלא ארגון שמייצר שינוי חברתי, שלקח על עצמו ללמד את שפת הצילום אוכלוסיות מוחלשות שונות ולאפשר להן לספר את עצמן באמצעות המדיום הזה. את התוצרים אפשר לראות גם כאן. אייל לנדסמן, מנכ״ל הפסטיבל, מתייחס לצילום כשפה, ולכן הוא מספר שבפסטיבל נבחרו להציג צלמים שמספרים סיפור מעניין באמצעות המצלמה, ולאו דווקא אלה שיודעים לייצר פריים יפה. מיה ענר, האוצרת הראשית של הפסטיבל השנה, מספרת כי לקול הקורא שפורסם נענו כ־900 צלמים מכל העולם ועבודת המיון לא היתה פשוטה.

התוצאה הסופית מציגה כ־250 צלמים, מתוכם כ־100 אינם ישראלים. ענר מאמינה בשילוב מדיות והדבר ניכר בחלק מן העבודות, שהן למעשה מיצגים. הנושא שנבחר השנה, יחסים, הביא לקיבוץ עבודות שנמצאות על הסקאלה בין האישי לפוליטי, בין ההגדרה העצמית להתמודדות עם איתני הטבע, ויצר מגוון מפרה של תערוכות. יחד עם זאת, ניכר כי אין אחידות ברמה ובעומק החוויה שהתערוכות השונות מציעות. באופן בלתי נמנע באירועים מסוג זה, העומס החזותי עשוי לבלבל ולעייף. להלן כמה מהתערוכות שלא כדאי לפספס.

הכניסה למתחם הפסטיבל. צילום: מ״ל

רוג׳ר באלן

רוג׳ר באלן

רוחות ונשמות – רוג׳ר באלן

התערוכה של הצלם הדרום אפריקאי משלבת שלוש סדרות שונות. היא פותחת בכמה מהדימויים האיקוניים של באלן – פורטרטים של אנשי שוליים באזור הכפרי של דרום אפריקה. סדרה נוספת היא של דימויים מבויימים לחלוטין, על אף שהם נראים כתיעוד של דרי רחוב או פולשים בלתי חוקיים למבנים נטושים. רוב התערוכה מוקדשת לסדרה העדכנית ביותר של הצלם, שבה הוא חורג מתחומי הצילום הטהור. בביקור בכלא נשים נטוש נתקל באלן בדמויות שנחרטו על חלונות שנאטמו בצבע. באלן שחזר דימויים אלה ויצר רבים אחרים בהשפעתם בסדרה המזכירה ציורי מערות פרה־היסטוריים יחד עם איורים פורנוגרפיים, והם כמו מהדהדים את רוחם של אלה שאינם עוד. בסרטון המוקרן בחדר אחורי מסביר הצלם בקולו העמוק על תהליכים שונים ביצירתו.

סיגלית לנדאו

סיגלית לנדאו מציגה באחד הביתנים את הפרויקט המתמשך שלה בים המלח, המתועד כבר עשור על ידי יותם פרום, ושיהפוך בקרוב לספר בשם ״שנות המלח״. בתערוכה מובאים צילומים מכמה סדרות, חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות. הביתן כולל גם יצירת מלח תלת־ממדית של לנדאו – מעין אהיל המשתלשל מלמעלה ומאחד את הדימויים השטוחים לאמירה חזקה יותר. 
לנדאו היא גם האוצרת של התערוכה הקבוצתית ״תאי מדידה״: התערוכה משתמשת במה שהותירה אחריה הרשת הקמעונאית להצגה במתחמים קטנים ואינטימיים, המאפשרים התייחדות עם יצירות וידאו וסטילס הקשורות לחוויה הדתית של תאי הוידוי מחד, ולטרנספורמציה המתבקשת בחדרוני החלפת הבגדים מאידך. בהתייחסות למרחב כמו שהוא והניכוס שלו לאמירה אמנותית, טמונה הגדולה של תערוכה זו.

סיגלית לנדאו, מראה הצבה. צילום: מ״ל

בין בניין לתרבות, מראה הצבה. צילום: אלי סינגלובסקי

אלי סינגלובסקי

בין בניין לתרבות

התערוכה הקבוצתית של האמנים אלי סינגלובסקי, אמיר תומשוב, שי קרמר ואיתמר פריד – שאצרה דריה קאופמן – חוקרת את הקשר בין האדריכלות לתרבות והכלכלה שאותן היא משרתת. הבחינה של האסתטיקה הברוטליסטית, על התפר שבין כוחנות ופונקציונליות, נמצאת בלב עבודתו של סינגלובסקי. קרמר עורך קולאז׳ים צבעוניים המבוססים על תהליכי הבנייה מחדש של מגדלי התאומים, ושמייצרים דימוי גדוש ששם את הראוותנות והטכנולוגיה במרכז.

עברי לידר – Daddy

עברי לידר בודק את מקורות הטעם והאסתטיקה האישיים שלו, המושפעים במידה רבה מאביו, שהיה צייר, ויחסיו עימו היו מורכבים. בלב התערוכה מיצב המדמה בית בעל קירות שחורים ובו קבועים חורי הצצה. המתבונן דרך חורים אלו נחשף לתמונות שצילם לידר בדירתו של אביו עם פטירתו והמיצב כולו הוא מעין גלעד זיכרון. על הקיר בחרו לידר והאוצרת מיה ענר להציג צילומים שמהווים קריאת כיוון לשפה האסתטית שלו כצלם. ההצבה של ריבוי דימויים רבועים הממלאים קיר שלם הינה קריצה לתרבות האינסטגרם שלידר רואה עצמו חלק ממנה ושמגשרת בין ״התרבות הגבוהה״ לתרבות הפופולרית.

עברי לידר, דרך חור הצצה. צילום: מ״ל

ג׳ון פפר

ג׳ון פפר – מדבריות מיושבים

הצלם האיטלקי ג׳ון פפר משוטט במדבריות בכל רחבי העולם עם מצלמת הלייקה שלו ולוכד את ריקנות המדבר בעדשתו. רבים מהצילומים מגורענים מתוך כוונה להעביר לצופה טקסטורה. הדימויים עצמם הם לעיתים על סף המופשט ומזמינים את המתבונן לאכלס בהם את מחשבותיו ותשוקותיו. המגוון הצורני והפיזור הגיאוגרפי הרחב (סיביר, אירן, עירק, ישראל ועוד) מחד, והעובדה שכולם עונים להגדרה של מדבר מאידך, מעלים מחשבה שאולי המדבר כאן הוא רק משל.


x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden