כל מה שחשוב ויפה
ניסו אדוט, מיצב השחמט במוזיאון ישראל. צילום: דרור עינב

השחמט של ניסו אדוט במוזיאון ישראל: משחק, חגיגה, עבודה

משחק שחמט בגודל 3X3 מטרים, שמוצג בתערוכה ״באוהאוס: שוברים את הכלים וכן משחקים״ במוזיאון ישראל, מהווה מחווה פרשנית למשחק האיקוני שעיצב ראש לימודי הפיסול בבית הספר הגרמני

בשנת 1924 עיצב האמן ג׳וזף הרטוויג, מי שעמד בראש לימודי הפיסול בבית הספר הגרמני באוהאוס, משחק שחמט שנחשב לאייקון המזוהה עימו יותר מכל. כמעט 100 שנים לאחר שנוצר, מוצגת בתערוכה ״באוהאוס: שוברים את הכלים וכן משחקים״ באגף הנוער במוזיאון ישראל, מחווה פרשנית למשחק, שמותחת את קנה המידה השולחני שלו לכדי מיצב רצפתי בגודל 3X3 מטרים. התערוכה מתקיימת לרגל מלאת 100 שנים להקמת בית ספר הבאוהאוס, שלמרות שנות פעילותו הקצרות בין שתי מלחמות עולם – מ־1919 ועד 1933 – מתודות ותפיסות שהתגבשו בין כתליו הפכו לנכס צאן ברזל בשדה האדריכלות והעיצוב. גם הסיסמה המזוהה עימו יותר מכל, Form Follows Function, נותרה רלוונטית עד היום.

ניסו אדוט, מיצב השחמט. צילום: דרור עינב

על עיצוב וייצור השחמט הענק חתום ניסו אדוט, המייסד של ״ניסו״, חברת ריהוט עילית שהקים לפני 45 שנים ובה עובדים עמו היום שלושה דורות. אדוט לא למד בבאוהאוס, ולא נחשף לעקרונות התכנון המינימליסטי שיצאו מפתחו, אך נדמה שאלה טבועים בו אינטואיטיבית. שפתם המינימליסטית של הרהיטים שעיצב ויצר במהלך השנים, לכדה את עינה של נגה אליאש־זלמנוביץ, שאצרה את התערוכה במוזיאון ישראל במשותף עם ד״ר אלי ברודרמן, מנהל אגף הנוער, והיא ביקשה להיפגש עמו. הכוונה הייתה להכליל בתערוכה פינות פעילות ומשחק בהשראת הבאוהאוס, ומאפייני הניקיון והדיוק ההרמוניים של עיצוביו תאמו את שחיפשה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״צורת הלמידה בבאוהאוס, כפי שהגה אותה וולטר גרופיוס, מייסד בית הספר, שילבה בין אומנות – מלאכות שונות – לבין אמנות, כמכלול נטול היררכיות, שהיה בבחינת תגובה מידית להרס ולחורבן שזרעה מלחמת העולם הראשונה״, אומרת אליאש־זלמנוביץ. ״בית הספר האמין במשחק עם חומרים, צורות וצבעים כדרך התנסות חיונית לפני שמגיעים בכלל ליצור איתם, והוא נתפס כחלק אינטגרלי מתהליך הלמידה. להבדיל ממה שהיה מקובל עד אז, שאמנות לומדים אצל אמנים, ומלאכות שונות אצל בעלי מלאכה שעוסקים בהן, הבאוהאוס חתר לרב תחומיות ולאמנות עם תכלית״. 

כנער צעיר שבית הספר לא הלהיב אותו, בגיל 13 אדוט רצה לפנות לנגרות, אך נתקל בהתנגדות הוריו שחששו מפציעות, והוא החל את דרכו כשוליית רפדים. המשך דרכו הוא כבר היסטוריה רחוקה, שבמסגרתה התמקצע בכל המלאכות של עיצוב רהיטים, ובמהלך השנים אף פיתח לא מעט פטנטים ופתרונות יחודיים, אסתטיים ופונקציונליים, ששילב ברהיטים העשויים בעבודת יד.

ניסו אדוט, NISO. צילומים: עמית גושר

לכבוד התערוכה הוא התבקש להעלות הצעת עיצוב כלשהי, ועם זיכרון הילד שבו, שאהב לשחק שחמט, בחר להציג רפליקה של השחמט האיקוני של הרטוויג; לעצב אותו כחלל משחק, שמזמין את המבקרים בתערוכה להתארח בו ולפגוש שוב את הילד שבתוכם. ״העיצוב שמזמין את המבקרים לחוות אותו בגופם ולא רק במבט הוא מבחינתנו הקונספט שעומד בבסיס התערוכה, שמבקש להנגיש את הנושא שלה דרך התנסות וחוויה ישירה. הכוונה שלנו היא להעמיד את בית הספר במרכז, ולהדגים עד כמה המתודות שלו רלוונטיות גם היום״, מוסיפה אליאש־זלמנוביץ. 

במשך שלושה חודשים אדוט עבד על המיצג, החל מהתכנון והחשיבה על אופן הצגתו, דרך בחירת החומרים והטקסטורות, וכלה בייצור שבוצע בעבודת יד קפדנית. הלוח, כמו גם הכלים, מבוססים על שימוש בעץ ועטיפתו בעור, והם הוגדלו לקנה מידה המאפשר למבקרים מגע ישיר עמם: לנוע על הלוח ולחוש אותו ברגליים, או לחוש בידיים את הכלים ואת המהלכים שלהם. השחמט של אדוט מפקיע מהמשחק את ממד המלחמה, כשכל כלי הופך בו לצורה גיאומטרית שעיצובה נגזר מהפונקציה שלה במשחק, ובכך מייצג נאמנה את סיסמת הבאוהאוס בדבר הצורה העוקבת אחר הפונקציה. הגודל הוא שקובע את מעמד הכלי והצורה מרמזת על כיווני התנועה שלו; כך, הצריח הוא קובייה, הרץ מעוצב בקווים אלכסוניים שמאפשרים לו לנוע לכיוונים שונים, המלכה היא חצי כדור שיכול לנוע לכל כיוון וכן הלאה.

הבחירה לעטוף את הכלים ואת לוח המשחק בעור, אחד החומרים האהובים על אדוט ושבהם הוא מרבה לעשות שימוש, חייבה אותו במקרה זה למצוא פתרון לרגישותו של החומר על מנת להעניק לו עמידות והגנה, ובמסגרת תהליך העיצוב הוא פיתח שיטת גימור־ציפוי מיוחדת כפטנט שיאפשר את המגע עם כלי המשחק והלוח ללא חשש לפגיעה בהם. בתערוכה השחמט מוצג בקומה השנייה של המוזיאון, שמכונה PLAY, כשהוא ממוקם בסמוך לדגם מוקטן של בית הספר בדסאו, ולדברי אליאש־זלמנוביץ הוא מייצג כמה ממדים ״באוהאוסיים״ בעת ובעונה אחת: ״ביחס שהוא מייצר בין החלל ובין התנועה בו, באיכות היצרנית־אומנית הגבוהה שמקנה לו ממד אמנותי ומטשטשת אגב כך את ההבחנה בין שני התחומים, ובעובדה שמדובר במשחק, שאף הוא היה אחד המוטיבים בהם דגל הבאוהאוס, כפי שהגדיר יוהנס איטן, מהמורים הנחשבים שלימדו בבית הספר את רוח העשייה בו – משחק, חגיגה, עבודה״.

התערוכה במוזיאון ישראל. צילומים: אלי פוזנר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden