רואה שקוף: יונתן ספיר מציג בלונדון, הולנד ואיטליה

עמית: הי יונתן, בוקר טוב. מה נשמע?

יונתן: אצלי הכל מצוין

עמית: אתה נשמע ממש נמרץ יחסית לחום של אוגוסט. מה קורה אצלך?

יונתן: כן, זאת תקופה קצת משוגעת. בעוד שבועיים אני טס עם עבודה לפסטיבל העיצוב באגם קומו, ומיד אחר כך כמה אובייקטים נוספים יוצאים לשבוע העיצוב ההולנדי. אז בין הסטודיו והאריזות והפחד שמשהו יישבר בדרך, כנראה שההתרגשות היא מה שמחזיק אותי ממש נמרץ

עמית: אז עכשיו נשאל ונענה אחד אחד. נתחיל בגוף העבודות שיצרת

יונתן: גוף העבודות שיצרתי נקרא Suspended Axis. זו סדרה מתפתחת של אובייקטים מקרמיקה, זכוכית, מים ואור, שבוחנת איך שקיפות משנה את האופן שבו אנחנו חווים אובייקטים מוכרים. הצורות מבוססות על כלים ובקבוקים קרמיים מוכרים, אבל ככל שמתקרבים, הזכוכית, המים והאור משנים את מה שרואים ויוצרים צללים ועיוותים. מה שמעניין אותי הוא שהאובייקט לא נשאר זהה לאורך הצפייה, אלא מכניס לתוכו גם את החלל שסביבו, את האור ואת מי שעומד מולו

עמית: את הסדרה יצרת בבצלאל. ספר על הרקע שלך

יונתן: סיימתי שנה ב׳ של לימודים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. הפרויקט נוצר במסגרת הלימודים בהנחיית בוריס שפייזמן, ובמחלקה אפשרו לי לעבוד במקביל עם קרמיקה וזכוכית ולבחון את החיבור ביניהן.

עוד לפני בצלאל עבדתי עם חומרים שונים: מעץ מגיל צעיר ועד צורפות, שבה התחלתי לעסוק בגיל 20. תמיד נמשכתי גם לטקסטיל ולעבודות יד, והעבודה בקרמיקה ובזכוכית ממשיכה את הסקרנות הזו, לחבר בין חומרים ולהעביר טכניקות מחומר אחד לאחר

החומרים מתנהגים כמעט הפוך – הקרמיקה מתכווצת בשריפה, בעוד שהזכוכית מתנפחת, קופאת ושומרת על ממדיה. ניסיתי לעבוד משני הכיוונים – להתאים את הזכוכית לקרמיקה שכבר נשרפה, ולהתאים את הקרמיקה לחלקי הזכוכית

עמית: בהחלט, לא ממש מקובל לשלב חימר וזכוכית. זה משהו שקרה עם הלימודים דווקא במחלקה שבה לומדים את שני המסלולים?

יונתן: לגמרי. סדנת הקרמיקה בבצלאל נמצאת ממש מול הסדנה החמה לניפוח זכוכית, והקרבה הזו גרמה לי לחשוב על החיבור ביניהן.

החומרים מתנהגים כמעט הפוך – הקרמיקה מתכווצת בשריפה, בעוד שהזכוכית מתנפחת, קופאת ושומרת על ממדיה. משם התחיל מחקר חומרי ארוך. כמעט שלא מצאתי מידע על חיבור בין קרמיקה לזכוכית, ועברו חודשיים של ניסויים וכישלונות עד שזה הצליח בפעם הראשונה.

ניסיתי לעבוד משני הכיוונים – להתאים את הזכוכית לקרמיקה שכבר נשרפה, ולהתאים את הקרמיקה לחלקי הזכוכית. בכל אובייקט בחנתי דרך מעט אחרת.

משם התחיל לצמוח כל הפרויקט. זה היה מחקר חומרי ארוך עם תנורים שלמים שהלכו לפח. כשהתחלתי לחקור, גיליתי שאין הרבה מידע על חיבור בין קרמיקה לזכוכית, לא בספרים ולא באינטרנט. אלו היו חודשיים רצופים של כישלונות, עד שזה הצליח

עמית: וואו, חתיכת תהליך. מתי התגבש עם גוף העבודות הנוכחי?

יונתן: הרעיון היה די ברור מההתחלה: מים, אור, צבע וצורות פנימיות בתוך הזכוכית. הוא התחיל כבר בשנה א׳, בקורס בהנחיית זיויה קיי, והמשיך להתפתח בשנה ב׳ אצל בוריס שפייזמן.

דווקא אחרי חודשיים של ניסיונות וכשלונות, כשהזמן התחיל להיגמר, הדברים שלמדתי מכל ניסיון התחברו והצלחתי ליצור את האובייקטים הראשונים שעבדו כמו שדמיינתי.

במאי האחרון הצגתי עבודה מהסדרה במסגרת שבוע הקראפט בלונדון. המפגש הראשון עם קהל מחוץ לבצלאל ועם עולם הקראפט העכשווי, גרם לי להבין שאני רוצה להמשיך לפתח את הסדרה, לדייק אותה ולהוציא אותה החוצה

אותו רעיון מקבל ביטוי שונה

עמית: תענוג. ספר לנו מה מתוכנן כעת. לאן פני העבודות? ומה יוצג בכל מקום?

יונתן: בקרוב אציג עבודה מהסדרה באיטליה, בפסטיבל העיצוב של אגם קומו במסגרת Contemporary Design Selection. לאחר מכן יוצגו שלושה אובייקטים ב־Design Lab – Kazerne, במסגרת שבוע העיצוב ההולנדי באיינדהובן, ויישארו שם עד אפריל 2027.

כל אחד מהם מציג וריאציה אחרת של הסדרה, וכשמעמידים אותם יחד אפשר לראות איך אותו רעיון מקבל ביטוי וחוויה שונים בכל אובייקט

עמית: ואתה רק בשנה ג׳ – תלמיד מחונן! הקבצה א׳

יונתן: כן כן. מצחיק, כי בתיכון הייתי תמיד בהקבצה ג׳. רכשתי השכלה ים־תיכונית – במקום בתיכון הייתי בים…

עמית: אלה הכי מוכשרים. מאיפה אתה בארץ? גדלת בבית אמנותי?

יונתן: במקור ממושב גן שורק. בית ממש לא אמנותי – אבא טייס ואמא מורה לחינוך מיוחד. אני האמן היחידי במשפחה

עמית: אז איך קרה?

יונתן: התחלתי לעבוד עם חומרים שונים כבר בגיל צעיר. החיבור ביניהם, ובעיקר לקחת דרך עבודה מחומר אחד ולהעביר אותה לחומר אחר, הוא משהו שתמיד הולך איתי. ככה המוח שלי עובד.

האובייקט עצמו מגיע אצלי באופן די טבעי ומהבטן, אבל נקודת המפגש בין החומרים והרעיון שמאחוריה, נותנים לי את כל מה שאני מחפש כמעצב – את הצד הטכני, המחקרי וגם את המקום החנוני שבי. אני תמיד מנסה להבין כמה מהעבודה מתוכנן מראש וכמה משתנה תוך כדי התהליך, ואף פעם אין לזה תשובה ברורה

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Jonathan Sapir (@jonathan_sapir5)

יונתן: אני אמנם רק מתחיל שנה ג׳, אבל כבר עכשיו יש לא מעט אנשים שהשפיעו עליי. נבחרת החלומות שלי הם זיויה קיי, טירן שטנג, בוריס שפייזמן ודב גנשרוא. מבחינתי הם מייצגים שילוב מדויק בין קונספט, קראפט ואמנות. כל אחד מהם גרם לי להסתכל אחרת על הדרך שבה רעיון הופך לחפץ, ועל התפקיד של החומר בתהליך.

מעבר ללימודים, זה הפך לסוג של מנטורינג. אלה אנשים שאני תמיד יכול להתייעץ איתם ולקבל תשובה – גם אם לפעמים התשובה היא פשוט ״אני לא יודע״

עמית: יש עוד תוכניות?

יונתן: עד לפני כמה חודשים החלום שלי היה להציג ב־Design Lab של Kazerne בשבוע העיצוב ההולנדי. עכשיו, כשהוא מתגשם, היעד הבא הוא מילאנו. אני מרגיש שהגיע הזמן.

וגם, ממש לא מיציתי את הלימודים. בשנה הקרובה אני רוצה להמשיך לפתח את העבודה עם קרמיקה וזכוכית, ובמקביל לפתוח כיוונים חדשים. אני כבר מתחיל לעבוד עם טקסטיל וביו־רזין, ויש לי עוד המון רעיונות שנשענים על חיבורים בין חומרים ועל העברת טכניקות מחומר אחד לאחר

עמית: וואו! כל הכבוד. בא לך להגיד מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

יונתן: האמת שאני מקווה לא לדעת עד הסוף. בכל פעם שאני מתחיל לעבוד עם חומר חדש ומיד נשאב אליו, אבא שלי אומר לי: ״טוב, יאללה, מחר נקנה לך נעלי סטפס״. הוא כבר מכיר את הנטייה שלי להתאהב במשהו חדש ולרצות ללמוד עליו הכל.

אני מקווה להמשיך ככה גם כשאהיה גדול – לחקור חומרים וחיבורים, להיכנס בכל פעם לעולם חדש ולהפתיע גם את עצמי. אני רוצה סטודיו משלי, לפתח קולקציות, לשתף פעולה עם אנשים ותרבויות בעולם ולעבוד עם גלריות. אבל אני מקווה שאני לא יודע עכשיו בדיוק איך כל זה ייראה