תראו תראו: תופעת נומה בר במוזיאון תל אביב

בשבת בצהריים השתרך תור ארוך ומתפתל במסדרון המחבר בין שני הבניינים במוזיאון תל אביב. מבוגרים וצעירים, הורים וילדים, ממתינים בסבלנות, באווירה טובה, כמעט זרה למקומותינו, להיכנס לתערוכה של נומה בר. מאז פתיחת התערוכה, לפני כחודש בלבד, הספיקו לבקר בה 65 אלף איש, והזרם אינו מראה סימני התעייפות. להיפך, החיוך על פניהם של אלה שיוצאים מהתערוכה מעודד את הממתינים ומטעין את המתח החיובי שמורגש במקום.

לא במקרה אלפי אנשים ״מוצאים את עצמם״ בתערוכה, שמציעה עניין ומשחקיות, דיאלוג יצירתי ואתגר מחשבתי, שמספק לא מעט רגעי ״אהה!״. חדוות הגילוי וההבנה של שפה חזותית חכמה ומדויקת, המצליחה לזקק רעיונות מורכבים לדימוי חד, מפתיע ובלתי נשכח. חלל התערוכה עוטף את הצופים באסתטיקה, בצבעוניות השופעת ופשטות הקווים – אותו מינימליזם רב משמעות, שהפך לחתימת ידו המזוהה של בר.

את התערוכה ״נומה בר: מצד שני״ אצר יובל סער (העורך הראשי ומייסד פורטפוליו), ששקד עליה בשיתוף פעולה צמוד עם בר ועם דנה אשתו, שותפתו לחיים ולעבודה. כמאמין גדול במפגש המוזיאלי בין איור לקהל, סער יסד והוביל בעבר את שבוע האיור של תל אביב, במשך כעשור; יזם ואצר את אשכול התערוכות ״ספרו לי עוד״ במוזיאון הרצליה; וכעת בתערוכה במוזיאון תל אביב, הוא מוכיח שוב עד כמה המדיום הקומוניקטיבי והיצירתי הזה משמש גשר בין היכל האמנות והחיים עצמם.

במקרה של בר, מדובר בכוכב־על. אחד המאיירים המקוריים והמשפיעים בזירה הבינלאומית. עד כדי כך, שכמעט בכל יום מתפרסם איור של בר במקום כלשהו בעולם. עבודותיו מתנוססות על שערי עיתונים ומגזינים מובילים, ועל גבי עטיפות רבי־מכר של סופרים כמו מרגרט אטווד (״סיפורה של שפחה״) והרוקי מורקמי (״יער נורווגי״) מותגי ענק בינלאומיים כמו קוקה קולה, סמארט ונייקי, מזמינים ממנו עבודות – וכבר למדו לא להגיד לו מה לעשות.

״כשלקוח מזמין עבודה אני מבקש בריף שיגיד מה הוא צריך, ולא מה אני צריך לעשות. מי שפונה אליי עושה את זה בזכות השפה שלי, והחיפוש אחר הפתרון הנכון הוא המשימה שלי״, מסביר בר.

שפת האיור של בר נשענת ברובה על שימוש ב״חלל שלילי״ – אותו חלק בקומפוזיציה שמחוץ לקו המתאר, שבדרך כלל נתפס כרקע – אצלו הוא משמש חלק מהותי מהתמונה השלמה. היחסים בין החלל החיובי לשלילי הם מעין משחק מילים חזותי, שמבקש משנה תשומת לב או הסתכלות ״מצד שני״, כדי להבחין במלוא המשמעות. לכך הוא מוסיף יכולת הפשטה נדירה, שבה הוא תופס ומצמצם תכונות מהותיות, של אדם, דבר או רעיון, ומתרגם אותם לביטוי מינימליסטי – מעט המכיל את המרובה.

הייתי תמיד הילד הזה שמצייר את הכרזות לחגים, לצופים, התפאורה למופע הסיום. רציתי להיות צייר, לא ידעתי כילד מה זה מאייר, וכשהגעתי לבצלאל – ראיתי בזה ציור כדרך תקשורת

הוא נולד בעפולה בשם אבינועם ברנשטיין, והיה תמיד, ״הילד הזה שמצייר את הכרזות לחגים, לצופים, התפאורה למופע הסיום״, עד שבגר והלך ללמוד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ״רציתי להיות צייר, לא ידעתי כילד מה זה מאייר, וכשהגעתי לבצלאל – ראיתי בזה ציור כדרך תקשורת״, הוא אומר. במקביל ללימודים בבצלאל, עבד בר בדסק הגרפיקה של חדשות ערוץ 2, שם פיתח יכולת להגיב במהירות לאירועים אקטואליים ולתרגם מסרים מורכבים לדימויים מינימליסטיים, ברורים ומיידיים.

כמה מהציורים המוקדמים של ילדותו מצאו את דרכם אל החדר האחרון בתערוכה – שהכניסה אליו היא קצת כמו ״להיכנס לראש של בר״ (והוא גם אפלולי בהתאם). שם, במחווה של פתיחות, הוא מציג כמה מספרוני הסקיצות שבהם הוא משרבט בכל רגע נתון רעיונות ורישומים אקראיים, שלעתים יכנסו לעבודות בהמשך, אך פעמים רבות ישארו באין רואה. כך הוא מאפשר הצצה גם לתוצרי הבוסר והסימפוניות הלא גמורות.

בסרטו של דור אבן חן המוקרן שם, בקצה התערוכה, הוא מספר בקולו על התהליך היצירתי. אצל בר, ״עוד יום במשרד״ הוא יום של ישיבה בטבע עם טוש שחור ביד, מפליג במחשבות ביער מול ביתו בלונדון – לשם עברו הוא ודנה, אחרי סיום הלימודים בבצלאל. כזוג צעיר, מוכשר והרפתקני, שניהם התחילו את דרכם בעבודה במשרדי פרסום ואחרי כמה שנים העזו והקימו סטודיו עצמאי.

המרחק וההתמודדות של יוצר הפועל בארץ זרה והמפגש עם תרבויות שונות, הובילו אותו לפיתוח של שפה חזותית אוניברסלית, החוצה אותיות, מילים וגבולות. התערוכה מקיפה 25 שנות יצירה ופיתוח של אותה שפה, ומורכבת ברובה מעבודות שהיו קיימות בפורטפוליו שלו, אך לא הוצגו מעולם מחוץ להקשרן המקורי.

בין אלה ניתן לראות סדרת כרזות למוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, שנועדה למשוך גם קהל צעיר ולפנות להורים וילדים. סדרה אחרת מקורה באיור שבועי למגזין בהולנד, שבכל פעם מציג לציבור דילמה מוסרית לחשוב עליה – על הזכות להפלות, טיפול בקשישים, תקציבים לאמנות או ערבוב בין ספורט לפוליטיקה.

סדרה אחרת מציגה דיוקנאות מפורסמים – והיא מהלכת קסם, כשהעין פוגשת, ומזהה את פרדי מרקורי המורכב בסך הכל ממיקרופון וצללית; ולדימיר פוטין, שעיניו רושפות מטוסי קרב ופיו מתעקל בדמות גופות שותתות דם; או המלכה אליזבת, במחוות פרידה אחרי מותה – עם כתר לונדון ברידג׳ וביג בן, מוניות שחורות לעיניים וספל תה במקום שפתיים.

״מדהים שאנשים כל כך רבים מתחברים. הרבה פעמים ילדים מזהים את כפל המשמעות לפני ההורים״, אומר בר, בשיחה עם סער במסגרת פודקסט לייב מול קהל במוזיאון תל אביב. ומדהים עוד יותר לראות כמה זמן אנשים וגם ילדים בכל הגילאים, יושבים מול העבודות. מנהלים איתן קרב מבטים או פשוט נהנים לקרוא אותן (ואת ההסברים שבצד).

״אני לא מדבר הרבה בחיי היומיום. דיברתי השבוע בשביל שנתיים. ופעם ראשונה שאני מדבר על העבודה שלי בעברית״, הוא צוחק, אחרי שורת מפגשים מרגשים עם הקהל בשבוע הפתיחה. המפגש הבלתי אמצעי עם קהל היה לו מפתיע ומשמח, אם כי הוא מציין: ״יש לי טורים קבועים בכל מיני מקומות בעולם, אז יש אנשים שפוגשים אותי כל שבוע״.

איך זה עובד? רוב העבודות שלו הן עבודות מוזמנות, מעיתונים ומגזינים בעולם, ממשרדי פרסום או חברות מיתוג. לפעמים הוא מקבל בריף של מילה אחת. כך לדוגמה, העבודה שמקבלת את פני הבאים לתערוכה, שהזמינה ממנו חברה גרמנית, בנושא ״שלום״. הרעיון התמציתי שמייצג שלום צץ לנגד עיניו כשליווה את אחת מבנותיו לחוג. ״נכנסה ילדה קטנה עם כלב דני ענק, לבן עם כתם שחור שנראה כמו חתול. וככה הגיע ה׳שלום׳ הזה – במקרה. ואם לא הייתי שם, אולי היה יוצא רעיון אחר״. ואכן, במקרה אחר שמוצג בתערוכה, חיים בשלום ומשלימים זה את זה זאב וכבש.

״חיות הן מטפורות לנו. לבני אדם. מעניין אותי מה ומי כל אחד יכול לראות בזה – מערכת יחסים אישית, או יחסי עבודה. אני לא המצאתי את זה״, הוא אומר, ובין שלל דוגמאות מציין את ״חוות החיות״ של ג׳ורג׳ אורוול, ״דירה להשכיר״, של לאה גולדברג ו״מיץ פטל״ של חיה שנהב.

״בטח פרסמתי עד היום 5,000-6,000 איורים, ויש עוד הרבה יותר שלא פרסמתי״, הוא מעריך. אחד הנושאים החוזרים על עצמם באיורים לפרסומי אקטואליה דווקא, הם אישים פוליטיים. מומחיות שהתחילה אצלו כבר בגיל 17. ״במלחמת המפרץ הראשונה ציירתי את סדאם חוסיין כדיוקן בתוך סמל רדיואקטיבי. דיקטטורים הם חומר טוב – הם אנשים עם מאפיינים בולטים: טראמפ, סדאם, פוטין. יש לי לפחות שישה פוטינים. זה שמוצג בתערוכה הוא פוטין מחרחר מלחמה. זה נראה קל, אבל זה לא תמיד קל לפיצוח, כי בסוף זה פורטרט, וצריך להיות מזוהה״. בבחירת העבודות לתערוכה החליטו בר וסער להשאיר את הפוליטיקה בחוץ.

לשאלה אם קורה לפעמים שלא עולה במוחו רעיון לאיור, הוא משיב בפשטות: ״לא״. איך לא? ״לכל דבר יש סיפור״ – תשובה קצרה. המחשבה והחיפוש, לעומת זאת, היא אינסופית. ״יש בזה סוג של אינטנסיביות, 24/7 קורים דברים בתוך הראש ובבטן. זה משהו שלא נגמר. הרבה פעמים אני צריך להחליט מתי די, אם לסגור את היום וללכת לישון, או שעוד רגע זה יבוא״.

זה מה שקרה בחיפוש אחר הרעיון לעבודה היחידה שנעשתה במיוחד לתערוכה – עבודה רחבת ידיים, שמציגה את חוף הים של תל אביב. ״כשהעלינו רעיונות דיברנו על כל מיני מאפיינים, מין רשימת מכולת של מה זה תל אביב – שמש, חום, אדריכלות, ים. וכשעלתה המילה מטקות אני ננעלתי על זה – גם בגלל הצורה של האובייקט, אבל גם בגלל הדיאלוג – עצם המשחק במטקות זה סוג של שיחה״.

שיחה כזו, סיעור מוחות שהסתיים סביב חצות, יכולה להימשך בראשו של בר עוד ועוד, כך שבבוקר כבר הגיעו באימייל 30 סקיצות לשולחנו של האוצר. התוצאה בשטח היא תמונת חוף ישראלית שמשתעשעת בין דו ממד לתלת ממד, והמטקות הן צורת היסוד של כל מרכיביה.

״אני אוהב לשייט בין רעיונות, ולעבוד על הרבה פרויקטים במקביל״, הוא אומר. אחת העבודות הראשונות שעימן פרץ והתפרסם היא דיוקן של שייקספיר, עם סימן שאלה במקום אף – בהשראת ״להיות או לא להיות״ (זה היה ה״להיות או לא להיות״ הראשון שלו. מאז הגיעו עוד רבים). ״זו עבודה שמאוד חשובה לי, אז התחלתי לקלוט שמבינים את העבודות שלי בכל מקום בעולם״.

התקשורתיות הזו, והרעיונות שיכולים להגיע מכל מקום ולהיקלט בראש של אחרים, הם מה שהוא הכי אוהב בעבודתו. ״לראות משהו חדש בדברים הכי בנאליים, ברוטינת היומיום״. את המשהו הזה, כאן ועכשיו, התערוכה מספקת לקהל – שפוגש את הצבעוניות השמחה והעיצוב המצויין של אריאל ערמוני, שמתכתב עם העבודות של בר, בלי להתחרות בהן.

והקהל מגיב בהתלהבות ונדבק במשהו מהאופטימיות שיש בתערוכה. אולי זה קשור למשהו בסיסי בשפה האמנותית של בר. הוא מתייחס לחלל השלילי במובן הכי חיובי: ״אני תמיד מודע לכך שיש שני צדדים. שיש עוד אנשים. שיש מישהו שרואה דברים אחרת״ – משהו שאפשר לקחת מהתערוכה, לחיים.

---

נומה בר: מצד שני
אוצר: יובל סער
מוזיאון תל אביב, שאול מלך 27
נעילה: 16.1.27