כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
פבל וולברג, בודפשט מינכן. מתוך התערוכה רוממות כחרב פיפיות

מגלים אוצרות // נעמה חייקין

נעמה חייקין משלבת צילום היסטורי ועכשווי בתערוכה בבית הספר לאמנות מוסררה, שמערערת וחושפת פערים בחד משמעות של המציאות ומעמידה את בעלי הכח במצבי מצוקה

הפעם הראשונה

תערוכה משמעותית שאצרתי בתחילת דרכי היא ״בין גבולות המרחב לגבולות המקום – שיח צילומי על נוף הארץ״. התערוכה פיתחה הבט מסוים מתוך מחקר מקיף של ד״ר רות אורן, אודות תצלומי הנוף של ארץ ישראל באמצע המאה ה־20: השניות שאפיינה את תצלומי הנוף בנוגע לארץ ישראל, שמצד אחד הוצגה כארץ מיתית, מחוסנת מפגעי הזמן, גדולה וללא גבולות טריטוריאליים; ומצד שני הוצגה כארץ ממשית ריקה וקשה, משתנה ברוח המודרניות ומגודרת בגבולות.

התערוכה שילבה בין צילום היסטורי לצילום עכשווי ועמדה על הדומה והשונה ביניהם בהקשר למושגים לאומיים. היא הוצגה במוזיאון הפתוח לצילום שאותו אצרתי מ־2004 עד סגירתו ב־2017. הגעתי למוזיאון לאחר לימודים בקמרה אובסקורה בתל אביב. הייתי העוזרת של אברהם אילת שאצר את המוזיאון במשך תקופה מסוימת, והוא נתן לי לאצור תערוכה ראשונה, קטנה ואינטימית: תצלומי דיוקנאות של דב סגל, הצלם של קיבוץ שמיר. לאחר פרישתו של אילת החלפתי אותו באוצרות.

נעמה חייקין. צילום: מ״ל

עמירם ערב, הרי סיני, 1956

אבי אוחיון, ביקור הנשיא טראמפ בישראל, לשכת העיתונות הממשלתית

צלם לא ידוע, טקס בביקור האפיפיור יוחנס פאולוס השני בבית הנשיא

מרלי שמיר, בין אילת לגבול עם מצרים, 1949

התחנה האחרונה

בימים אלו מוצגת תערוכה שאצרתי בגלריה על־שם מורל דרפלר במוסררה. תערוכה לזכרו מתקיימת כל שנה מאז מותו בפיגוע בשנת 2001. התערוכה נקראת רוממות כחרב פיפיות והיא מתמקדת במה שאני מכנה תצלומי ״הרוממות״ שלו, שמתאפיינים במבע דיאלקטי של הגבהה והנמכה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חרב פיפיות היא חרב החדה בשתי קצותיה, ובהשאלה, פעולה העלולה להוביל לתוצאה הפוכה מן המבוקש: כיתרון שהופך לחיסרון. כך עבודות האמנות והתצלומים המוצגים בתערוכה מצליחים להפוך את היוצרות ולהעמיד את בעלי הכוח במצבי מצוקה (מטאפורית כמובן). בין שמדובר באיכות מדיומלית או בסיטואציה קונקרטית שתועדה על ידי הצלם, המובילות להיפוך (לרוב הן משולבות יחדיו), התוצאה מערערת וחושפת פערים בחד משמעותה של המציאות. בין משתתפי התערוכה: פבל וולברג, נורית ירדן, מיקי קרצמן ומשה ניניו.

נורית ירדן, ג׳סר א זרקא

מיקי קרצמן, סיכול ממוקד מספר 5-2011

הצבה בתערוכה רוממות כחרב פיפיות. צילום: מ״ל

נורית ירדן, יונת שלום

מכל מלמדי השכלתי

תערוכה שהרשימה אותי מאד היא התערוכה Artempo: Where Time Becomes Art שהוצגה בוונציה ב־2007 ונאצרה על־ידי Mattijs Visser, Axel Vervoordt ו־Jean-Hubert Martin. התערוכה שילבה בין יצירות אמנות מתקופות שונות, אוביקטים ארכיאולוגיים ומוצגים מדעיים.

הכוח של התערוכה, מלבד האיכות של המוצגים והעיצוב של החלל, היתה בדרך שבה היא זיקקה את הנושא באופן מדויק וצלול ועם זאת שמרה על מרחב לא מפוענח. היכולת ליצור חלל שאומר / לא אומר כאחת; שסוגר ופותח במקביל, היא אתגר אוצרותי לא פשוט ומהווה קריטריון להצלחתה של תערוכה לטעמי.

תערוכת החלומות

האמת שאין לי תערוכת חלומות. הייתי שמחה לאצור תערוכה ללא מגבלות של תקציב, זה בהחלט יכול להיות מרענן.

בקרוב אצלך

כרגע אני עובדת על תערוכה לאמנית הדר גד. התערוכה תעלה בחודש נובמבר במרכז האמנויות על־שם ברר, במעלות; מרכז אמנויות מרשים, שאני מתחילה לאצור מאז שנוגה מגדל, אוצרת המרכז ב־25 השנים האחרונות, החליטה לסיים את עבודתה.

גד מציירת נופים שדרכם עולה, בין השאר, שאלת הגלוי והנסתר. מושאי התבוננותה הם גם נופי עין חרוד, קיבוץ מפואר שהיווה מודל לחיקוי, וגם המרכז לבריאות הנפש ״שער מנשה״, מרחב בידודו של החריג. היבט זה ניכר גם בסגנונה המשלב בין מבע ריאליסטי לאקספרסיבי כאלמנטים שווי ערך במרחב ציור משותף.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הדר גד

הצבה בתערוכה רוממות כחרב פיפיות. צילום: יח״צ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden