כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
מתוך התערוכה סלע אדם, מוזיאון בת ים לאמנות. צילומים: טל ניסים

מגלים אוצרות // נוגה דוידסון

נוגה דוידסון בוחנת את הכמות האין־סופית של סיפורים, חיים וקולות בתערוכה ״סלע אדם״ במוזיאון בת ים, ומזכירה שלא הכל קורה בתל־אביב

הפעם הראשונה

זמן קצר לאחר שסיימתי את לימודי האמנות במדרשה בית־ברל (2007), אחרי תקופה בהמון עבודות מסביב לתחום האמנות, הזמין אותי שמעון בן שבת מגלריה רו־ארט לקבץ אמניות ואמנים חדשים לגלריה. לא הגדרנו בהתחלה את התפקיד כאוצרות, אך זה מה שהוא הפך להיות. נכנסתי לתפקיד והיה צורך להעמיד שורת תערוכות שנתית מעכשיו לעכשיו. החלטתי שאתחיל בשלוש תערוכות קבוצתיות: ״ואקום״, ״אוטו״ על מתודות אוטומטיות ואוטיזם רגשי ו״נקודת מפנה 5״ על־שם מבצע צבאי מאותה תקופה ותחושת תקיעות מעגלית.

התערוכה הראשונה, ואקום, התקיימה בספטמבר 2011 והשתמשה במושג ״אימת הריק״ בתור המחשה ויזואלית לדרכים שבהן אנו מנסות למלא את החללים בחיינו. השתתפו בה קרן גלר, ליאב מזרחי, מתן בן טולילה, בעז אהרונוביץ׳, בר פבר, עדי נחשון, אמיר תומשוב, בשם הראל, ליאור וילנצ׳יק, סול ארז ויעל ברונר.

אלישבע לוי בגלריה רו ארט. צילום: יובל חי

תרגילי גמישות. צילום: כרמית חסין

נוגה דוידסון. צילום: מ״ל

יעקב ישראל, מתוך תערוכה בבית האמנים. צילום: מ״ל

עבדתי ברו־ארט במשך חמש שנים ואצרתי בתקופה זו תערוכות יחיד וקבוצתיות להרבה אמנים מדהימים, ועם רבים מהן נוצרו לי קשרים חזקים. אין לי ידע גדול משלהם לגבי מהי אמנות, אני פשוט נהנית לחשוב את התהליך היצירתי ולשאול שאלות על למה עושים את הדברים שעושים? למה לבחור בחומר מסוים, למה לבחור בדימוי מסוים? לא ממקום ביקורתי, אלא ממקום ששואף להגיע להיגיון הפנימי המפעיל את היצירה.

כיום אני מתמקדת באוצרות של פרויקטים ללא כוונות רווח בחללים ציבוריים, עירוניים ושיתופיים. גיליתי את הזירה היצירתית הירושלמית בצד ה־Non-Profit. הזדמן לי לעבוד לא פעם בירושלים מאז יצאתי לדרך עצמאית בחללים כמו בית האמנים בירושלים, ביתא וטדי. באחרון אצרתי תערוכת גמר למכללת אמונה לנשים. אני מאד מאמינה בכך שצריך ליצור בכל מקום ומעניין אותי מאד לעבוד במקומות שונים, לצאת מתל־אביב ולהבין שהיא לא המרכז היחיד.

מתוך התערוכה סלע אדם, מוזיאון בת ים לאמנות. צילומים: טל ניסים

התחנה האחרונה

סלע אדם, תערוכה שאצרתי במוזיאון בת־ים לאמנות, נפתחה בחודש שעבר ותציג עד פברואר 2020. זו התערוכה המוזיאלית הראשונה שלי ומבחינתי זו חגיגה לקבל חלל גדול ואת האפשרות לפרוש בו מגוון רחב של כיווני מחשבה כמכלול. צורת המבנה המעגלית של המוזיאון יוצרת אפקט שבו אפשר לראות ולחוות כמעט את כל העבודות יחד. זה מיד הפעיל אותי והיה לי ברור שאני רוצה להדהד את המעגליות הזו בעבודות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אוצרת המוזיאון, הילה כהן שניידרמן, נכנסה לתפקיד ותכננה בעצמה להעלות שלוש תערוכות ראשונות, והזמינה אותי לאצור את התערוכה הבאה אחריהן. היא ביקשה שאתייחס באיזשהו אופן לבת־ים ואתן מקום לסיפור שיש לעיר הזו לספר. התחלתי לחקור ומצאתי דברים מרתקים ומרגשים. הבשילה בי המחשבה שאם נאיר זרקור בכל נקודה שהיא על פני הפלנטה, נמצא עושר של היסטוריה אנושית, גיאולוגית, ביולוגית אין־סופית. החיים שהתרחשו על פני כל נקודה הכי קטנה הם בלתי נתפסים. כך גם בת־ים, וזו היתה הזדמנות להסתכל וללמוד על המקום הזה.

השכבה הראשונה של ההיסטוריה הציונית עם קבוצת יהודים דתיים מפולין שהתיישבו על החולות מדרום ליפו במטרה להקים אלטרנטיבה דתית־חקלאית לתל אביב החילונית והאורבנית (למדתי לראשונה גם שסבה של סבתי שלי היה ביניהם). המשכתי לחקור ומצאתי שבבת ים קיימים שרידים ארכיאולוגיים מכמעט כל התקופות של ההיסטוריה העשירה של ישראל, כנען, המזרח התיכון והלבנט.

התבוננתי בהיסטוריה עמוסת הסתירות והוויכוחים האידאולוגיים על שמות של מקומות, על סימון גבולות, על תאריכים. כך שהקפיצה אחורה בזמן אפשרה לי לראות את השתנות המפה כתהליך מתמשך. המקום בסיפור של 150 שנות ציונות, 2000 שנות גלות, או 500 שנות מלכות יהודה, התמקמו על ציר הזמן כחלק קטן מאד בתוך ההיסטוריה של מקום קטן כבת־ים או ישראל.

הסיפורים שהתרחשו בתוך ציר הזמן הזה הם אין־סופיים; רציתי להציף מקבץ קטן של נרטיבים נשכחים מיני רבים כדי לתת להם מקום בסיפור המקומי, לראות בהם חלק מהזהות של המקום ואותנו בתוכו כחלק ממה שמרכיב את הסיפור הזה. כולם חלק מהטבע, שנודד ומספח אל עצמו חלקיקים של מקומות אחרים בעולם, נמצא בהשתנות מתמדת.

מכל מלמדי השכלתי

השנה השתתפתי בסמינר בן חמישה ימים שהעביר פרופסור אנדרה לפקי, אוצר וחוקר שפתח בעבורי צורת הסתכלות לחלוטין חדשה על אמנות, פרפומרנס ופוליטיקת גוף. הסמינר התקיים במרכז כלים לכוריאגרפיה, כך שהקבוצה מנתה שילוב בין אנשי מחול, פרפורמנס ואמנות. המנחה הציג לנו מאמרים ויצירות שעוסקות בעבדות, בהיסטוריה שחורה ובאופן שבו מערכות המשפט, המשטרה והחינוך ממשטרות את הדרך שבה הגוף שלנו זז; אומרות לנו איך מנומס לזוז, ושאם נזוז באופן פתאומי בצורה לא שגרתית באמצע הרחוב יחשבו שאנחנו משוגעים.

לפקי גם דיבר על המופעים של משטור הגוף באמנות: איך מותר להתנהג במוזיאון, איזה סוג של מערכת ציות אינטואיטיבית זה יוצר לצופים, איזה סוג של קפיטליזם והיררכיה של ידע זה יוצר, ואיך הגוף של הפרפורמר מערער את הסדר הזה ומייצר מערך התנהגותי חדש, ביצירה הנוכחת רק ברגע המופע ואז נעלמת.

תערוכת החלומות

החלום שלי כרגע הוא להמשיך לפתח את המחקר שהתחלתי בו בבת־ים. הייתי שמחה לחקור היסטוריות רחוקות ומיתולגיות מקומיות של מקומות שונים בארץ ובעולם: בכל פעם להציף אוסף של נרטיבים נשכחים אחרים, תרבויות והיסטוריות מפוארות שלכולן מקום בסיפור וחייבים שיהיו בתוך השיח.

מעניין אותי להמשיך לחקור את הקונספט של ״היסטוריה״ כמפעל שמטרתו לרכז ולהסדיר את הידע, ולבחון באלו אופנים לימוד ההיסטוריה השתנה בתרבות הדיגיטלית – שבה הידע הפך לדמוקרטי לא רק בזמינות שלו אלא גם ביכולת של כל אחת לכתוב אותו – בוויקיפידיה, ברשתות החברתיות. כולם היום יכולים לייצר ידע כתוב. מעניין אותי לחשוב על תערוכת האמנות כפלטפורמה שיכולה לדבר על היסטוריה דרך הממד המדומיין. זה מרחב עם הרבה חופש, המערער את הנרטיב הנורמטיבי דרך הומור ואמפתיה.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שלי מתוכננת לדצמבר, תערוכה של שחר יהלום ונגה שץ בגלריה בנימין. השתיים הן אמניות, חברות ושותפות לצמד המוסיקלי Echo Bench. בתערוכה אנחנו רוצות לבדוק איך מבנה העבודה של שיתוף הפעולה המוסיקלי יכול להיתרגם לעבודה באמנות חזותית, הנוטה להיות אקט סוליסטי. תאריך הפתיחה של התערוכה יהיה השלב ראשון של הפרויקט ואחריו נערוך ערבי פרפורמנס – הופעות מוסיקליות ושיחות בחלל. בין לבין ההופעות הפתוחות לקהל, השתיים גם יצרו בחלל עבודות בפיסול, רישום, הדפס וחזרות לקראת ההופעות.

החלל יצטבר במהלך הזמן הזה ביצירות שייעשו בו – עבודות יתווספו ויורדו. הדבר הראשון שעניין אותי בפרויקט הזה היא המחשבה על כך שבעבודה שלי עם אמניות על תערוכות, הרבה מהקשר מתפתח במהלך זמן ההקמה. הימים הארוכים יחד מקרבים, והמפגש של העבודות עם החלל מוליד שיחות חדשות ומחשבות חדשות. מה שאני מבינה על האמנות של האמן לפני ההקמה, מקבל נפחים אחרים במהלך הימים האלה. אנחנו לא לוקחות את תאריך הפתיחה כזמן שבו אנחנו מפסיקות לעבוד על התערוכה ולחשוב אותה. במהלך זמן התערוכה אנחנו רוצות להשתמש בחלל כמרחב דינמי, תמריץ לשיחה ולפעולה, למחשבות ולעבודות חדשות שייעשו זמן אמת בחלל.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden