כל מה שחשוב ויפה
שחר פרדי כסלו במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

שחר פרדי כסלו: הייתי מוכן להמר שלא יהיה עולם אמנות בישראל ב־2050

שחר פרדי כסלו מציג באגף החדש לילדים ולמשפחה במוזיאון תל אביב שלוש תערוכות: אחת מיועדת להפוך לאפליקציה; אחת תהפוך לספר חידות; ואחת מתרגמת את אנדרטת הנגב לג׳ימבורי לילדים

הוא יוצר אמנות וקולנוע, ממציא משחקים וחידות, הוא יו״ר איגוד האמנים הפלסטיים אבל קשה לו עם ההגדרה ״אמן״. הוא איש אקדמיה ויזם רב־תחומי. כשהוא נשאל על דבר אחד הוא עונה שלוש תשובות אפשריות, וכשהוזמן להציע תערוכה לאגף החדש למשפחה במוזיאון תל אביב הוא הכין במקום זאת שלוש תערוכות המוצגות במקביל. ואין מושג שמקפיץ אותו ומעורר בו התנגדות יותר מ״תערוכה לכל המשפחה״. 

אז מי אתה, שחר פרדי כסלו?

״זו תמיד שאלה קשה, כי אני עושה יותר מדבר אחד (וגם יותר משניים). זה חמקמק. אני עוסק באמנות, באקדמיה, במשחקים ובקולנוע. השלמתי תואר שני בקולנוע ודוקטורט בתולדות הפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב בשנת 2015; בהקשר אקדמי אני מתעסק גם במשהו שנקרא מדעי הרוח הדיגיטליים. מאז 2017 אני משמש יו״ר איגוד האמנים הפלסטיים, ומנסה בעיקר להוביל לחקיקה שתסדיר את תחום הפיסול במרחב הציבורי ולפעול בנושאים כמו שכר אמנים". 

בתערוכה "צינור לח, תנוכים משושים וחידות אחרות״ אתה מציג רישומים כמו־מדעיים, שמציבים חידות לצופה. אתה לא יצרת את הרישומים, אלא פיתחת מערכת עניפה של התכתבויות כדי לקבל אותם.

״זה התחיל מתיאורים של פירות וירקות. מיששתי פירות בעיניים עצומות וניסיתי לתאר אותם במילים. ניסיתי לעשות את זה כמו אדם עיוור שנוגע בפרי לראשונה, ומנסה להסביר למישהו בטלפון במה הוא נוגע. מה שיצא זה תיאורים חצי טכניים וחצי מופשטים של צורות ומרקמים, דרגות שונות של לחות, גומחות ובליטות.

״במקביל התחלתי לעקוב אחרי מאיירים מדעיים מרחבי העולם (באינטרנט. לא באמת). מאיירים מדעיים הם אמנים שמתמחים בהמחשה של ידע מדעי, בעיקר בביולוגיה. זו מסורת שלמה עם סגנון ייחודי. בישראל, להוציא את צייר הציפורים (והיונקים) האהוב וולטר פרגוסון, שהיום הוא כבר בן 89, התחום לא ממש קיים. בעולם הוא מלבלב. בכל אופן, מצאתי מאיירים מדעיים מרחבי העולם: חוסה מקוסטה ריקה, פאולה מארגנטינה, ולצ׳יסלב מאוקראינה, אנג׳לינה מהוואי, מונה מארצות הברית ואחרים. ביקשתי מהם לצייר את התיאורים האלה. לא סיפרתי שאלה פירות וירקות. כתבתי להם שאלה חזיונות שבאים אלי בשנתי. 

״כך אספתי בערך 200 איורים (בתשלום כמובן), וקיבלתי תוצאות נהדרות: מעין ישויות מדע בדיוני, חלקן קרובות יותר למקור וחלקן רחוקות שנות אור: גרסאות תמהוניות של הפרי. רוב האיורים מוצגים בתערוכה, בקבוצות, לצד התיאורים כפי שנשלחו למאיירים״.

צילום: אלעד שריג

איור: José Fabricio Vargas

איור: Paula Marcantoni

מדובר בשלושה פרויקטים שונים, שלא יועדו להיות ביחד. אבל כמובן שהם לא זרים לגמרי: יש ביניהם איזו קרבה משפחתית. כמו בעניין המילה והדימוי: שני הפרויקטים משחקים על הרווח (והמתח) שבין מה שרואים לבין מה שאומרים

מה אתה רוצה שיחווה מי שנכנס לחלל?

״אני רוצה להחליף את השאלה הזו בשאלה קרובה: איך אמורים להשתמש בתערוכה? כי בשונה מתערוכות מהשורה, זו תערוכה שמשתמשים בה. זו תערוכת חידות. הרישומים המדעיים בתערוכה מאורגנים בקבוצות, וכל קבוצה היא פרי אחר, ובאמצע האולם יש שולחנות עם הפתרונות. המבקרים אמורים לנסות לנחש מה הפרי. הכנתי רשימת תרגילים מומלצים לשימוש תערוכה, והיא מופיעה גם באולם התערוכה״.

גוגל מה?

כסלו מכוון את צופיו לאפשרות לקרוא את כתבי החידה, להתבונן באיורים, ולנסות לפענח באיזה פרי מדובר, או לחליפין לעשות תהליך הפוך ולנסח את החידה מתוך האיור. חידות אחרות הוא מציג בעמדת משחק אינטראקטיבית ממוחשבת, הניצבת מחוץ לחללי התערוכות (סמוך לקפיטריה), ובה מוזמנים באי המוזיאון ״לעשות תהליך דומה של בדיקת פערים בין טקסט לתמונה״.

תסביר בבקשה?

״במחשבים מוצג משחק מחשב, ושמו ׳גוגל מה׳ (Google What). הרעיון של המשחק פשוט – זה גוגל תמונות במהופך. המשחק מראה לך תוצאות של מנוע חיפוש התמונות של גוגל, ואתה צריך להבין מה היו הגדרות החיפוש. כדי לעשות את זה, המשתמש צריך לחשוב כמו אלגוריתם. אתה צריך לשאול את עצמך – מה יכול היה להוביל לצירוף התמונות המסוים הזה? איך יכולתי להגיע לכאן? 

״בעקרון התערוכה והמשחק נעשו כפרויקטים נפרדים. למעשה מדובר בשלושה פרויקטים שונים, שנעשו בתקופות שונות ומעולם לא יועדו להיות ביחד. אבל כמובן שהם לא זרים לגמרי: יש ביניהם איזו קרבה משפחתית. כמו בעניין המילה והדימוי: שני הפרויקטים משחקים על הרווח (והמתח) שבין מה שרואים לבין מה שאומרים, בין המושג לבין החוויה. במובן הזה הן עבודות פילוסופיות״.

צילומי מסך מהמשחק "גוגל מה". עיצוב: אביב ליכטר

״אני רואה את העבודות גם כמקבילה אמנותית לקומדיה. בקולנוע יש הרבה גוונים של הומור. יש את ׳האקדח מת מצחוק׳, אבל יש גם את ׳להיות שם׳ ואת ׳דוקטור סטריינג׳לאב׳ ואת ׳גרינברג׳ (סרט שאני מחבב במיוחד). אני לא חושב שראיתי אף פעם תדרים כאלה עדינים של הומור מועברים באמנות. קומיות באמנות זו תופעה נדירה: וכשהיא כבר צצה, זה בדרך כלל הומור קולני. האחים צ׳פמן ומאוריציו קטלאן זה קצת כמו בדיחות פלוצים. שלושת הפרויקטים במוזיאון – ואולי מה שאני עושה באופן כללי – הם קומדיות עדינות, קומדיות רומנטיות. שלושתם עובדים פחות או יותר על אותו תדר של הומור, מעין הומור הגותי, ובזה – יותר מבכל דבר אחר – הן קשורות אחת לשנייה. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״בהקשר זה, אני לא מבין אמנים שבהצהרת האמן שלהם הם מתחייבים על איזשהו תחום עניין מאוד ספציפי, על איזשהו נושא. ההוא מתעניין בסוגיות אקולוגיות, ההוא עסוק בשאלות פורמליות, וההיא במושג העצמי. זה מי שאתם? האמת היא שכל האמנים רק מנסים לבנות איזה טון, לפתח איזה ריח, וכל דבר אחר הוא אפיזודה חולפת״. 

  1. מה מקורות ההשראה העיקריים של העבודות שלך?

יש קבוצת כותבים ומתמטיקאים צרפתים בשם אוליפו שאני מאוד מחבב. האוליפו היו עסוקים לא בכתיבה, אלא במציאת מגבלות מעניינות ופוריות לכתיבה. הפלינדרום – טקסט שנקרא באותו אופן משני הכיוונים – הוא תרגיל אוליפו טוב. הנה פלינדרום עברי יפה: ׳רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר׳. מהאוליפו למדתי את העיקרון, שחוק טוב הוא המנוע. לא קל למצוא אותם, אבל חוקים יפים יותר מעניינים מאמנות יפה.

״העניין שלי במשחקים קשור בזה: מהו משחק אם לא סט של חוקים, ארוז כהלכה? אני רוצה לציין גם את בורחס, שאני מחשיב לגאון גדול. ב׳תנוכים משושים וגו׳׳ שאבתי הרבה, כמובן, מהמסורת המופלאה של איור מדעי, ששורשיה הסגנוניים מגיעים עד ימי הביניים. ׳צל חם׳ – אזור הג׳ימבורי – נשען על אנדרטת חטיבת הנגב של דני קרוון, שאני נמנה על חסידיו״. 

אלינה קקימובה, רישום הכנה לעבודה ״צל חם״

שחר פרדי כסלו במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

ספר קצת על הקשר הזה.

״הג׳ימבורי מבוסס, בצורתו הכללית, על אנדרטת חטיבת הנגב. כמו שבמוסיקה עושים קאברים, אפשר לומר שהג׳ימבורי הוא כמו קאבר של האנדרטה. במוזיאון היה חשש שדני קרוון יכעס, אבל הוא שמח, ואני לא רואה סיבה שלא ישמח: הרי ברור שכל קאבר מוסיף לתהילת המקור. וגם ברור שזו לא אנדרטת הנגב. אנדרטת הנגב היא עבודה ׳תלויית מקום׳: היא נועדה בעבור הגבעה המסוימת שעליה היא בנויה, והיא אמורה לעבוד עם הרוח והשמש והחולות. זה היופי שלה״. 

המשחקיה היא לילדים, האמנות היא להורים

״אין סיבה שמשחקיות ילדים לא יהיו פיסוליות. גושי הספוג המרופטים והדלוחים שאנחנו מכירים מקניונים אינם גזירת גורל. הייתה תקופה שאמנים עבדו על מרחבי משחק לילדים. לאיסמו נגוצ׳י היו כמה ניסיונות לבנות גני שעשועים. גני שעשועים ומשחקיות הם סביבות פיסול. פיסול מופשט הוא כמו טופו: הוא סופג כל מה שתשים עליו. אם תגיד לפסל מופשט להיות אנדרטת זיכרון, הוא יספוג את הזיכרון. אם תגיד לו להיות מרחב משחקים, הוא יהיה מרחב משחקים. אם תיקח פסל מופשט שהיה פעם אנדרטת זיכרון, ותהפוך אותו למרחב משחקים – הוא יסכים לזה, אבל יישאר טעם לוואי עדין שאי אפשר לסלק. טעם הלוואי הזה מצא חן בעיני. זו משחקיה יפה לילדים, מופשטת, עם טעם לוואי. 

״בעבור הילדים הג׳ימבורי הוא משחקיה ככל המשחקיות. לכן זו לא אמנות לילדים, אלא אמנות להורים, בהשתתפות הילדים. העוללים זוחלים על הג׳ימבורי ומריירים עליו: האמנות מתרחשת במוחם של ההורים, גם כשהם יושבים בבית הקפה הסמוך״.

אמרת שאתה שואף להעביר את העבודות הללו למרחבים נוספים – כמו למשל את הג׳ימבורי למשחקיות בשדות תעופה, את משחק המחשב לאפליקציה. אתה חושב כיזם ופועל כאמן או להיפך? איך השניים משלימים זה את זה?

״כן, שלוש התערוכות אמורות להתפתח ולצאת מהגבולות הצרים של ׳אמנות׳. התערוכה ׳תנוכים משושים׳ תהפוך לספר חידות, כזה שפותרים במפגשים המשפחתיים בימי שישי. ׳גוגל מה׳ אמור להפוך לאפליקציה באפסטור ובגוגל פליי. האפליקציה כבר קיימת, אבל אני מחכה עם הפצת המשחק עד שאגייס תקציב הפצה (כי למרות כמה סיפורי סינדרלה, משחקים לא ממש מפיצים את עצמם). ׳צל חם׳ (הג׳ימבורי) אמור לעבור לשדה תעופה: אם הוא יצליח לשרוד שנה של התעמרות במוזיאון, אני מקווה להעביר אותו לשדה התעופה רמון בתמנע. אני מתכוון לנסות גם לפתח אותו לחברת משחקיות – פיסוליות ומופשטות – לשדות תעופה״. 

למה? 

״קודם כל, כי לא כל כך מעניין אותי לעשות אמנות שהיא פשוט אמנות. מעניינים אותי יותר פרויקטים שנמצאים על הגבול החיצוני של האמנות, שמתקיימים על הגבול בין אמנות לבין משהו אחר. אמנות שהיא לא־בדיוק־אמנות, אמנות שמתפשטת החוצה, אמנות שבנתיב מילוט. שנית, זה קשור לאופן שבו אני עובד: כשאני עושה אמנות, ממילא אני משהו על הגבול שבין יזם למפיק. לעתים רחוקות אני עובד לבד. בשלוש התערוכות במוזיאון היד שלי לא היתה מעורבת בפועל: כמו שב׳תנוכים משושים׳ עבדתי עם מאיירים מדעיים מרחבי העולם, ב׳גוגל מה׳ עבדתי עם מתכנת (הי אור!), מעצב (הי אביב!), ואלגוריתם חיפוש התמונות של גוגל (היי גוגל!); ב׳צל חם׳ עבדתי עם מפעל ייצור משחקיות בסין.

״סוג העבודה הוא בלאו הכי קרוב יותר ליזמות מאשר לקראפט. שלישית, כי האמנות שאני עושה מנסה לתקשר עם קהלים רחבים יותר מקהלי אמנות. אני לא מכוון לקומץ יודעי החן, ששייפו ועידנו את טעמם במשך שנים כדי להיות מסוגלים לקלוט את האמנות שלי. אני חושב שהתערוכות מסוגלות לנהל קשרי ידידות עם אנשים באופן כללי יותר.

ישנו גם עניין הכסף. אני לא יודע כמה מהקוראים יודעים שאמנות מבוססת על איזו כלכלת כיבודים שכמעט לא קשורה לכסף. אדם עובד על תערוכה במוזיאון במשך שנתיים ומקבל בתמורה אפס שקלים

״ישנו גם עניין הכסף. אני לא יודע כמה מהקוראים יודעים שאמנות מבוססת על איזו כלכלת כיבודים שכמעט לא קשורה לכסף. האם הקוראים מודעים לכך, שאדם עובד על תערוכה במוזיאון תל אביב במשך שנתיים (או שלוש, או חמש), ומקבל בתמורה אפס שקלים? זו עובדה מופלאה, שערורייתית, שמוזכרת רק לעתים רחוקות. המוזיאון כן מימן לי את התערוכות – ביחד עם מועצת הפיס לתרבות ואמנות, שתמכה בשניים מהפרויקטים – ועל כך תודתי נתונה. חוץ מאשר על האיורים המדעיים, לא ממש הייתי צריך להוציא כספים מכיסי״.

בנושא תשלום שכר אמן אומר כסלו שהוא פועל גם במסגרת תפקידו כיו״ר איגוד האמנים הפלסטיים. מתוכננת עשייה יותר אקטיבית בתחום, הוא מבטיח. ״ויש עוד סיבה: כי ׳אמנות׳ זה תחום צר מדי. אני יודע שיש אנשים שמתייחסים לעצמם בתור ׳אני אמן׳ ומסתפקים בזה. אני לא כזה: אני כל מיני דברים. יש, דרך אגב, מסורת שלמה של אמנים שלא חיו בשלום עם ההגדרה הזו: דושאן, אביטל גבע.

״אמנות זה עולם משובלל בתוך עצמו, ששטח המרעה שלו, לפחות בישראל, הולך ומצטמק: העובדה שאת אחת משלושה או ארבעה אנשים שכותבים על אמנות בישראל, אומרת דרשני. משהו מבטיח שעדיין תהיה אמנות – עולם של אמנות, הכוונה – בישראל בעוד 30 שנה? עם שני מבקרים וארבעה אספנים, יש סיבות לחשוב שהעולם הזה ממילא בהליכי התפוגגות. הייתי מוכן להמר שלא יהיה עולם אמנות בישראל ב־2050״.

אתה עד כדי כך פסימי?

״הסכנה היא לא לתרבות בכלל, אלא לעולם האמנות הפלסטית. אם הייתי מנהל מוזיאון זה מה שהיה מעסיק אותי: האם אפשר להחזיק את התחום הזה בחיים? נדמה לי שהמגמה די מובהקת: אין ממש שוק, התקציבים צנועים, הקשב הציבורי די נגוז, הכתיבה פחות או יותר התאדתה. כבר עכשיו יש לי תחושה שחיים על אדי דלק.

״בלי זרימה של כסף ציבורי משמעותי, בלי עידוד השוק הפרטי, בלי התעוררות מחודשת של עניין ציבורי, בלי מיסוד מחדש של כתיבה, בלי יצירת קשרים יותר יציבים עם העולם הרחב – נראה לי סביר מאוד להניח שזה ימות; או לפחות שזה יהפוך לאיזו תופעת שוליים סהרורית, כמו תיאטרון פרינג׳. זה לא יהיה אסון גדול במיוחד״, הוא מסכם בנימה צינית.

צילומי מסך מהמשחק "גוגל מה" במוזיאון תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. חן

    האמנות הישראלית בנסיגה?! לא, האמנות הבדלנית שחושבת שרק כמה יחידי סגולה עוסקים בה בנסיגה, וטוב שכך. יותר מידי שנים איישו אותם אנשים את אותם מקומות, והגיע הזמן לפתוח את הצוהר לעוד עולמות.

    אמנות לא תיעלם מהעולם, וגם לא מישראל, היא תשתנה.

    וכדאי שאתה תצא מהעולם הצר שאתה נמצא בו, ותכיר אספנים, אוצרים ואמנים רבים שחיים כאן ועובדים כאן. כיור איגוד אמני הפלסטיקה, זה הטריד אותי לקרוא.

    1. ירושלמי

      חן רואים שאין לך מושג וחצי מושג באמנות ובעשיית אמנות. לפעמים לפני שמגיבים כדי לחשוב קצת…

  2. אודי

    בישראל התרבות היא הדת היהודית, רבנים ישיבות מיקוואות תמיכות ופטורים ממס,, על פי חישוב שעשיתי על כל 1 שח, שמדינת ישראל מתקצבת תרבות חילונית, היא מממנת ב 40 שח תרבות דתית.
    אז מה הפלא שהדת פורחת והתרבות הכללית גוססת.
    הכל פוליטיקה מטומטמת, מדינת יהודה משתלטת על ישראל, ממירי רגב ועד הנאשם מבלפור.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden