כל מה שחשוב ויפה
עבודות של זאנל מהולי בביאנלה בוונציה. צילומים: מ״ל

איפה כולן? עולם האמנות עוד רחוק משוויון מגדרי

סוגרים עשור: מוזיאון בלטימור יקדיש את תקציב הרכישות לאמנות נשים, ובמוזיאון חיפה נפתח אשכול התערוכות ״עושות היסטוריה״. אולי 2020 תהיה תחילתו של תיקון היסטורי?

אחד הנושאים המרכזיים בעולם האמנות בעשור האחרון, וביתר שאת מאז מהפכת #Metoo, הוא העדפה מתקנת, ובמרכזה – היחס הממסדי לנשים אמניות. בתערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה השנה, לראשונה בהיסטוריה, היה שיוויון מגדרי. אבל בקרב המוזיאונים יש עוד דרך רבה. מכתבה שפורסמה לאחרונה באתר ארטנט עולות עובדות מטרידות. לפי הכתבה, בעשור האחרון – בניגוד לתחושה הכללית, שלפיה יש הרבה יותר נשים בין האמנים המוצגים במוזיאונים הגדולים – רק 11% מהרכישות של מוזיאונים ו־14% מהתערוכות ב־26 מוזיאונים מרכזיים בארצות הברית היו של אמניות. ובמספרים: מתוך כ־260 אלף יצירות שרכשו המוזיאונים, רק כ־30 אלף היו של אמניות. 

חוסר האיזון בא לידי ביטוי גם במחירי שוק האמנות: ברשימת 100 היצירות היקרות בהיסטוריה אין אף אמנית אחת. בעוד השיא ליצירה היקרה ביותר הוא 450 מיליון דולר, ליצירה ״סלבטור מונדי״ של ליאונרדו דה וינצ׳י, בשיא המחיר ליצירה של אמנית מחזיקה עבודה של ג׳ורג׳יה אוקיף שנמכרה ב־2014 ב־45 מיליון דולר.

 גם בקטגוריית האמנים החיים יש פער עצום בין גברים ונשים: השיא ליצירה של אמן זכר שייך לג׳ף קונס, פסל הארנב שלו נמכר השנה ב־91 מיליון דולר. האמנית החיה היקרה ביותר כיום היא ג׳ני סביל, שיצירתה נמכרה ב־12.4 מיליון דולר. יאיוי קוסמה נחשבת לאמנית הנמכרת ביותר, אבל עם כל ההיסטריה שסובבת אותה בשנים האחרונות עבודותיה לא מגיעות ל־10 מיליון דולר.

לפי מעקב ארטנט, סך כל המכירות פומביות של אמנות בעשור האחרון הגיע ל־196.6 מיליארד דולר, ומתוכם רק 4 מיליארד דולר לאמנות של נשים –  שהם 2% בלבד. לשם השוואה, יצירות של פיקאסו בתקופה זו נמכרו בהיקף 4.8 מיליון דולר (והמעקב כולל 6,000 אמניות). 

נידקה אקונילי קרוסבי וקרול בווה בביאנלה. צילום: הביאנלה בוונציה, גלריות ויקטוריה מירו ודייוויד זווירנר

ובכל זאת, יש רוחות של שינוי באוויר – בעיקר בדה־לגיטימציה של ההתנהלות לפי כללי העולם הישן. לראשונה אפשר לראות שינוי בנרטיב גם אצל גברים, ששותפים להערכה מחודשת של העיוותים ההיסטוריים ומתחיל תהליך של תיקון. החדשות הטובות מגיעות ממוזיאון האמנות של בלטימור, בראשותו של כריסטופר בדפורד, שהודיע לאחרונה שיקדיש את כל תקציב הרכישה שלו לשנת 2020 ביצירות של אמניות.

המוזיאון אף הגדיל לשם כך את התקציב מ־450 אלף דולר לכ־2 מיליון דולר. הסכום הנוסף גוייס למטרה זו באמצעות מכירת עבודות מאוסף המוזיאון, של אמנים גברים לבנים מהמצליחים ביותר – כמו אנדי וורהול ורוברט ראושנברג. המוזיאון מבטיח להקפיד שגם תרומות למוזיאון יוקדשו לרכישת עבודות של נשים אמניות. בשבוע שעבר הודיע גם מוזיאון מקונטיקט שיציג 20 אמניות בשנת 2020.

100 שנה לזכות ההצבעה

אולי אין זה מקרה, כי שנה זו מסמנת 100 שנה לחוק המאפשר לנשים בארצות הברית להצביע ולבחור. בבריטניה זה קרה ב־1918. אז איפה נשים נמצאות מאה שנה אחרי? החברה המערבית עשתה דרך ארוכה אך למרות שנשים מהוות מחצית מהאוכלוסיה העולמית, המרחק לשוויון מול גברים בכל תחומי החיים עדיין גדול, גם בתחום האמנות.

בשנים האחרונות ראינו ניסיונות לתקן את הנרטיב הפגום של תולדות האמנות. לדוגמה, בתערוכה שוברת השיאים של הילמה אף קלינט בגוגנהיים בניו יורק. קלינט, האמנית המופשטת הראשונה, הקדימה את קנדינסקי ומונדריאן, אך נמחקה מתולדות האמנות של המאה ה־20 (עבודות שלה מוצגות כעת במוזיאון תל־אביב, בתערוכה ״יש עידן חדש, על הרוחני באמנות״). 

השנה היתה עדנה לשתי אמניות שחיו בצל בעליהן האמנים: לי קרסנר, זוגתו המוכשרת של ג׳קסון פולוק, הציגה בברביקן בלונדון, ועתה מוצגת בטייט מודרן תערוכה של דורה מאר, מנשותיו של פיקאסו והמוזה המפורסמת שבהן – שהיתה בין הצלמות הסוריאליסטיות החשובות עוד לפני שהכירה אותו. התערוכה, שהתחילה בפריז, תנדוד הלאה מהטייט למוזיאון הגטי בלוס אנג׳לס באפריל 2020. 

ארטמיזיה ג׳נטילסקי, דיוקן עצמי בדמות קטרינה הקדושה. צילום: נשיונל גלרי, לונדון

עוד בשנת 2020 – הנשיונל גלרי בלונדון יציג עוד אמנית שנעשה לה עוול של שיכחה במשך מאות שנים: ארטמיזיה ג׳נטילסקי, אמנית נפלאה בת המאה ה־17, שהוזכרה בעבר כמי שנאנסה על ידי אחד ממוריה (וגם עמדה למשפט בעינויים), ולא בזכות אמנותה. לקראת התערוכה המוזיאון רכש יצירה נדירה של ארטמיזיה, שהתגלתה רק לאחרונה – ובה מתוארת לוקרציה, אשת האציל הרומאי שהתאבדה לאחר שנאנסה על ידי בנו של המלך הורדוס. זו היצירה השניה שרכש המוזיאון לאחרונה והיא היקרה ביותר של האמנית – 6.1 מיליון דולר. בשנה שעברה רכש המוזיאון יצירה נוספת ב־4.8 מיליון דולר – דיוקן עצמי של ארטמיזיה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

6.1 מיליון דולר אולי נשמע הרבה, אך זהו סכום נמוך בהשוואה לכך שממש לאחרונה השלים המוזיאון פרויקט מימון המונים, במטרה לרכוש יצירה של אביה של ארטמיזיה, הצייר אורציו ג׳נטילסקי, שנחשב לאמן רנסנס משני בלבד, בסכום של 25 מיליון דולר – פי ארבעה ממחיר עבודתה של בתו המוכשרת ממנו. אין ספק שההילה המחודשת סביב עבודותיה של הבת השפיעה על מחירי העבודות של האב.

עושות היסטוריה במוזיאון חיפה

בזירה המקומית, מוזיאון חיפה לאמנות פותח את השנה עם אשכול תערוכות חדש, העוסק כולו בפמיניזם, תחת הכותרת ״עושות היסטוריה״. המקבץ בוחן את הפמיניזם בעידן של טרנס־לאומיות – מושג שנכנס לשימוש בשנות ה־90, בתקופת הגלובליזציה, כמבטא זליגה בין לאומים שונים. עולם האמנות עוסק הרבה בשאלת היכולת של אמנות לחולל שינוי חברתי. גם אם התשובה נוטה להיות שלילית ברוב המקרים, יש בהחלט מקום לאמנות להאיר זרקור על סוגיות חברתיות בוערות.

זו התפישה שמנחה את סבטלנה ריינגולד, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה. כך היא עשתה גם בפרויקטים האחרונים שעסקו בצרכנות ובפייק ניוז. מוממלץ לקחת הרבה אוויר לפני שנכנסים למוזיאון: בנוסף לשש תערוכות מרכזיות, מוצגים מספר פרויקטים אישיים, על פני שלוש קומות המוזיאון, כשכל תערוכה מתמקדת בפן שונה של פמיניזם. אפשר למצוא עיסוק רב בזהות מגדרית ומיניות טרנסג׳נדרית ולא בינרית – נושא שזוכה ליותר חשיפה ולגיטימציה בזמן האחרון. 

אנטה מונה צ׳יזה ולוסיה טקצובה במוזיאון חיפה

שירה גלזרמן במוזיאון חיפה

נושא הכוח הנשי גם הוא בולט בתערוכה. ריינגולד מתייחסת לחוקרת לינדה נוכלין שעסקה רבות בייצוג הנשי באמנות – שנהוג היה לראותו כדימוי כנוע או פתייני ותמיד מוגש דרך המבט הגברי. אין בעצם דימוי נשי המאפיין כוח, אולי מלבד דמות החירות המובילה את העם, ה״ליברטה״ של אז׳ן דלקרואה, שגם שם, דמות האישה הנושאת את דגל המהפיכה חשופת חזה.

בתערוכה ״נלחמות בגורלן״, אמניות שואפות לייצר כוח באמצעות דימויים חדשים, כמו האגרוף המנופח של האמניות המזרח אירופאיות אנטה מונה צ׳יזה ולוסיה טקצובה. אך למרות הדימוי החזק והכוחני, האוויר יוצא ממנו בשניות בודדות. אולי הנשק החזק ביותר שיש לנשים הוא הסולידריות, ואחת התערוכות באשכול מוקדשת לכך, אך יש לציין שלא כל המציגות בתערוכה הן נשים.

מוצלחת במיוחד בעיניי התערוכה ״האלה האם״ שאצרה מיכל שכנאי. ההשראה לתערוכה הגיעה מאוצר ארכיאולוגי של 300 צלמיות נשים, בגודל כף יד, שנמצאו בחפירות בשער הגולן. הצלמיות מייצגות את פולחן האלוהות הנשית והתרבות המטריארכלית, המאופיינת בשוויון ובדרכי שלום.

מאשה רובין

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden