כל מה שחשוב ויפה
אולגה קיסלובה, יער עתיק עתידי, בתערוכה מה אומרים העצים במוזיאון הנגב לאמנות

מגלים אוצרות // דליה מנור

מהתערוכה הראשונה שאצרה לפיליפ רנצר כמעט במקרה, דרך לימודי דוקטורט בלונדון ועד לניהול מוזיאון הנגב בבאר שבע בעשור האחרון, דליה מנור מקפידה על טיפול בשולי הקאנון ומובילה קו אקטיביסטי שקט

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי היתה תערוכת יחיד של פיליפ רנצר, מיומנו של לוחם חירות, שהוצגה במוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד ב־1988. אני לא זוכרת של מי היה הרעיון, יכול להיות שהמוזיאון פנה אלי או פיליפ, שאותו הכרתי כבר מתחילת שנות ה־80 וכתבתי על התערוכות שלו בגלריה ארטיפקט.

באותה תקופה אוצרות לא היה מקצוע שלומדים באוניברסיטה; רוב האוצרים הגיעו לתחום מכתיבת ביקורות וזו גם הייתה הדרך שלי. האוצרות עבורי היתה ועודנה דרך נוספת לפרשנות האמנות, וברוב המקרים התבססה על יצירות קיימות. תערוכת יחיד שבה האמן יוצר מיצב בחלל היתה באותה עת יוצאת דופן. שנה לאחר מכן אצרתי תערוכה קבוצתית נודדת בשם 5 אמנים – 5 סדרות, עבור ״אמנות לעם״.

ב־1991 אצרתי בביתן הלנה רובינשטיין את התערוכה ״פרספקטיבה – מושגים אסתטיים חדשים באמנות שנות השמונים בישראל״, שהיתה משמעותית עבורי. ההכנות לתערוכה נעשו בתנאים קשים בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, כשהמוזאון היה סגור. התערוכה הציגה תשעה אמנים מדורות שונים בסוג של חיבור שלא היה מקובל כל כך, והמאמר בקטלוג היה ניסיון ראשון שלי להציג עיון היסטוריוגרפי על תולדות האמנות הישראלית, נושא שבהמשך עסקתי בו במסגרת הדוקטורט שלי בלונדון.

דליה מנור. צילום: אריאלה שביד

אתי אברג׳ל, מראה הצבה בתערוכה פיסול. צילום: אלעד שריג

דוריס ארקין, מתוך התערוכה זה קרה. צילום: מידד סוכובולסקי

אתי אברג׳ל בתערוכה פיסול. צילום: אלעד שריג

התחנה האחרונה

בדצמבר 2010 התחלתי את עבודתי כמנהלת ואוצרת מוזיאון הנגב לאמנות. במסגרת זו השתדלתי להרים את קרנו של המוזיאון על־ידי תערוכות של אמנים מרכזיים בתרבות הישראלית, לצד אמנים צעירים ואמנים בין־לאומיים; שמתי דגש על אמניות חשובות ועל מקומו של הנגב באמנות הישראלית. בין התערוכות המשמעותיות הייתה בשנת 2017 התערוכה האחרונה בחייו של האמן הבין־לאומי יאניס קונליס (2017), והתערוכה חלומות בבטון: הסגנון שבנה את באר שבע (2018/19), שאצרו במשותף האדריכלים הדס שדר, ערן טמיר טאוויל ועמרי עוז אמר. התערוכה שאפה לקדם את ההכרה בחשיבותה של באר שבע בזרם הברוטליסטי העולמי, לצד שימור וטיפוח המבנים, ולצידה הוצגה תערוכת לוויין – אמנות ובטון.

הנושא של אמנות וביולוגיה מעניין לא מעט אמנים בעולם ובישראל כיום,
כך שהתערוכה היא בדיוק בזמן
וגם במקום, משום שהיא מוקדשת לעצים מאזורי המדבר בנגב ובערבה

בימים אלה מוצגת במוזיאון תערוכת יחיד של האמנית הבין־לאומית אולגה קיסלבה מה אומרים העצים. התערוכה הזו יוצאת דופן בנושא שלה, על הקשר בין אמנות ומדע, והיא מבוססת על מיצבי וידאו ועבודות טכנולוגיות. תפקיד האוצרת הוא לנתב את התערוכה כך שתתאים לחלל, לתקציב, לתנאי ההפקה ולקהל. התערוכה היא אתגר מעניין משום שיש בה, לפחות מבחינה ויזואלית, מעט ״חומר״ ויש מקום רב לדמיון, לצד היכרות עם תופעות שנחקרות על־ידי מדענים, כמו התקשורת בין צמחים וההחייאה של זנים קדומים שנכחדו במסגרת מחקרים אקולוגיים וחקלאיים.

התערוכה גם מאתגרת את מושגי האמנות המקובלים, תוך הישענות על טכנולוגיות מתקדמות והיא תוצאה של שיתופי פעולה יותר מאשר על היצירה של האמן היחיד. הנושא של אמנות וביולוגיה ואמנות ומדע בכלל מעניין לא מעט אמנים כיום, גם בישראל, כך שהתערוכה היא בדיוק בזמן, וגם במקום, משום שהיא מוקדשת לעצים מאזורי המדבר בנגב ובערבה.

אולגה קיסלבה, מראה הצבה מתוך התערוכה מה אומרים העצים. צילום: יוני קלברמן

אולגה קיסלבה, מיצב וידאו יער רפאים. צילום: מאי אופנהיים

יער רפאים, זרעי תמר בני 2000 שהתגלו במצדה

מראה הצבה בתערוכה מה אומרים העצים. צילום: יוני קלברמן

מכל מלמדי השכלתי

בתקופת שהותי בלונדון, בין השנים 1992-2004, ראיתי תערוכות במוזאונים וגלריות ציבוריות ופרטיות, וזה היה עבורי בית־ספר משובח לאוצרות ולאמנות בכלל. יכולתי ללמוד על התפקיד המכריע של החלל בנראות של העבודות. כך לדוגמה, בגלריה הראשונה של אוסף סאצ׳י, שם הוצגו האמנים הבריטים הצעירים של אותה תקופה (שהתפרסמו כ-YBA). כל דבר נראה נהדר בחלל הזה, ולעומת זאת בגלריות העליונות החדשות של הרויאל אקדמי רוב התערוכות נראו לא טוב. מתערוכות היסטוריות למדתי הרבה על דברים שנדחקו לשוליים בהיסטוריה הקאנונית של האמנות. זה היה בעיצומה של תקופה שבה נכתבה ״היסטוריה חדשה של האמנות״ (New Art History) עם מבט ביקורתי, והיה לזה גם ביטוי בתערוכות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התרשמתי במיוחד מתערוכותיו של דיוויד סילבסטר – בעיקר שתי תערוכות יחיד שאצר, של רנה מגריט ושל וילם דה־קונינג. בשתיהן הוא הכניס עבודות לא מוכרות, שאינן מזוהות כמאפיינות את האמן ואפילו כאלה שיכולות להיחשב לא מוצלחות ומוזרות. הפרק הזה בתערוכה קרא תיגר על המושג רטרוספקטיבה וחשף את ההבניה של הקאנון גם לגבי יצירה של אמן יחיד. אבל מה שבעיקר הרשים אותי הוא שהתערוכה מסבירה את עצמה ואת התזה שלה קודם כל באופן התצוגה והתלייה, לא על ידי הסברים בכתב. זו בעיני המשימה החשובה ביותר של האוצרות.

חיימי פניכל, מתוך התערוכה אמנות ובטון. צילום: אלי סינגלובסקי

נועם רבינוביץ, מתוך התערוכה חיטה. צילום: רפי דלויה

תערוכת החלומות

כהיסטוריונית של אמנות יש לי עניין לחקור וגם להציג פרקים לא מטופלים בהיסטוריה של האמנות בישראל, ובמסגרת זו אני חולמת על תערוכה שתוקדש לאמנות בשנות ה־30, תקופה ממש מוזנחת במחקר וכמעט ללא כל חשיפה למעט דוגמאות ספורות. זו לא תערוכה יקרה במיוחד, אבל עדיין לא מצאתי את המוזיאון שיהיה מעוניין בכך (תערוכה כזאת לא מתאימה למוזאון הנגב לאמנות).

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה במוזאון הנגב לאמנות תהיה תערוכת יחיד של לינדה הופנגל, אמנית ילידת אוסטרליה שהציגה בתל־אביב בסוף שנות ה־90 ובעשור הראשון של ה־2000 וזכתה להצלחה מרשימה, אך מאז נעלמה משדה האמנות. כיום היא מתגוררת בערבה. התערוכה תחבר יחד כמה מן הפרויקטים שלה בעבר. לאחריה נציג תערוכה של עדי פלומן, בשיתוף המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (CCA).


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

דוריס ארקין, מתוך התערוכה זה קרה. צילום: מידד סוכובולסקי

מראה הצבה בתערוכה חלומות מבטון. צילום: אלי סינגלובסקי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. דניאלה מ

    בהצלחה דליה .

  2. אורית כהן

    מרשים ביותר! בהצלחה לך ולמוזאון בהמשך הדרך.

  3. אייל

    דר. דליה מנור היא אחת מהאוצרות החשובות ביותר בשדה האמנות הישראלי, אישה נפלאה ומעניינת.
    כתוב נהדר .

  4. אייל

    דר. דליה מנור היא אחת מהאוצרות החשובות ביותר בשדה האמנות הישראלי, אישה נפלאה ומעניינת.
    כתוב נהדר .

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden