כל מה שחשוב ויפה
אפרת גל־נור, מתוך עבודת וידאו דירה להשכיר. צילום: איציק לוי

שיחות השלום של אפרת גל־נור

המסע של אפרת גל־נור בעקבות ספרו של עמוס קינן ״הדרך לעין חרוד״ הניב סדרת עבודות, מפגשים ושיתופי פעולה, במשך שנתיים. בשבת תיפתח התערוכה ״עפולה החופשית״ המציינת את סופה (הזמני) של  הדרך

חגית:

הי אפרת, מה שלומך? איך את מרגישה לקראת ״סוף המסע״?

אפרת:

שלומי טוב, אני מאוד מתרגשת, זה חתיכת סוף, תודה לאל. ומה שלומך?

חגית:

טוב מאוד, שמחה לדבר איתך. תתארי קצת את הפרויקט מתחילתו

אפרת:

לפני יותר משנתיים סיימתי תערוכה במשכן לאמנות בעין חרוד, שעסקה בחבצלות המים, והרגשתי קצת אבודה. את הספר של עמוס קינן קראתי גם בנערותי וגם לפני התערוכה. בשיחה עם גליה בר אור פתאום עלתה המחשבה שהגיע הזמן לא רק להתעסק במקום אחד, כפי שעשיתי עד כה, אלא להתחיל משהו מתמשך. חזרתי לספר שמאוד משך אותי ומאוד הרגיז אותי, והחלטתי להשתמש בו כתוואי להליכה מתל אביב לעין חרוד. יותר מזה לא ידעתי באותו שלב

אפרת גל־נור. צילום: לנה גומון

אפרת גל־נור, סוף המסע. צילום: איציק לוי

חגית:

מה הרגיז אותך? ואיך זה הניע לפעולה של ״הליכה״?

אפרת:

הגיבור של הספר הוא גבר אלים וכוחני, שכמעט כל מה שהוא בא איתו במגע מת. מצד שני ברור שהגיבור מכיר ואוהב את הארץ ומבין שהנוף הוא צומת טעון של הרבה שאלות פוליטיות ותרבותיות שלנו. אז זה מאוד הפעיל אותי, הרצון לשוטט ולפגוש פיזית את האנשים ואת הקרקע. וגם רציתי לעשות את זה אחרת ממנו. בעצם השתמשתי רק בתוואי של הספר כל השאר היה שלי

חגית:

לא זכרתי את הפרט הזה של הכוחנות – ואולי גם לא הייתי מודעת אליו, זו זווית מעניינת לעימות. אבל נחזור אלייך: הכרתי את עבודתך בעבר כציירת, ופתאום יצאת לאמנות פעולה, משהו שמזכיר קצת את שנות ה־70 הקונספטואליות (עבודות האדמה והגבול של מיכה אולמן למשל) ראית את השינוי הזה מגיע?

אם הייתי יודעת מה יקרה במשך השנתיים האלה אולי לא הייתי מתחילה. היו כל כך הרבה שינויים והפתעות וקשיים והתרוממות רוח – ממש פרק חיים שלם. האי־ודאות הפך לחלק חשוב במסע

אפרת:

אני לא בטוחה שזה כל כך קונספטואלי. מבחינתי לב הדברים תמיד הוא הציור ובכל תחנה בדרך הוצגו ציורים שיצאו מההליכה והצילום. אבל בגלל הציור עלתה השאלה של המשך. איך מייצרים את תחושת המשך של המסע, את השיתופיות עם האנשים שפגשתי ואת הצטברות החוויות. בגלל זה נוספו עבודות וידאו וסאונד וכן נוצר האתר של המסע, שניתן לשוטט בו ולראות הרבה חומרים שלא נכנסו לתערוכות. בעצם פיזית בשטח נשאר רק ציור הקיר בשדרות הר ציון 74, מתחילת הדרך. כי ציור הוא מדיום שמטבעו הוא סטטי.

ולגבי השינוי… אם הייתי יודעת מה יקרה במשך השנתיים האלה אולי לא הייתי מתחילה. היו כל כך הרבה שינויים והפתעות וקשיים והתרוממות רוח – ממש פרק חיים שלם. חוץ מהתוואי וההחלטה על התחנות לא ידעתי כלום. והאי־ודאות הפכה לחלק חשוב במסע

גליה בר אור, קיבוץ עין חרוד (מתוך עבודת וידאו). צילום: איציק לוי

אפרת גל־נור עם איסמהן גבאלי בטייבה. צילום: לנה גומון

חגית:

יש לי המון שאלות, אני אנסה לא לתקוף אותך בבת אחת

אפרת:

go for it 🙂

חגית:

מאז שאני זוכרת את ציורייך, יש בהם ממד דיסטופי. נופים אורבניים, תמיד אחרי איזה פיגוע או אירוע שפרע את סדר העולם המוכר, כאילו יש שכבות שונות של חיים על הבד. אולי זה קצת דומה לתיאור הבדיוני של קינן

אפרת:

לגמרי. זה חשוב לי כציירת נוף המבט הלא רגוע הזה, אי הנחת, בדיוק הפוך מהקלישאה של נוף. זה אחד מהמפתחות להבנת החיים כאן

חגית:

אפילו הפאלטה שלך – שטופה בוורוד שיוצר האחדה, שיש בו תזכורת למשהו כמו דם או לחומר כימי

אפרת:

אכן, המלאכותיות של הצבע, ההתרחקות שלו מהריאלזם ובו זמנית ההתעקשות על מקום ספציפי ותיאור ספציפי

מתוך התערוכה במוזיאון חיפה. צילום: מ״ל

פארק עפולה. צילום: מ״ל

השכנים אינם טובים בעיניי

חגית:

אז איך מתחילים? החלטת על תוואי, לוח זמנים, והתחלת לקבוע פגישות עם אנשים? איפה נכנס הציור לתוך זה?

אפרת:

הלכתי וצילמתי עשרות צילומים ובכל חלל התגבשה איזו עצירה. לדוגמה, בטייבה פגשתי במקרה את אסמהאן גבאלי והתחלנו לדבר. אסמהאן בערך בגילי אבל אין לה תעודת זהות ישראלית והמפגש איתה והשיטוט בטייבה, ממש 20 דקות מהבית שלי, המם אותי. זה היה כל כך קרוב ובו זמנית אחר לחלוטין.

האמת שלא יכולתי לצייר (עד כדי כך שדילגתי על התחנה הזאת והמשכתי לגבעת חיים). ובסוף החלטנו לעשות וידאו יחד, שבו אנחנו מספרות אחת לשנייה את הסיפור ״דירה להשכיר״ במטע זיתים בטייבה, בערבית ובעברית (הספר יצא בערבית אבל כמעט לא מכירים אותו) וצילמנו בלי הסוף הטוב. כלומר היונה והשלום לא מגיעים. רק המשפט ״השכנים אינם טובים בעיניי״ חזר שוב ושוב, בערבית ובעברית

חגית:

אוי. זה נשמע מדליק ועצוב בו זמנית

אפרת:

ועדיין לא הייתי מסוגלת לצייר. ורק אחרי הכל חזרתי לתמונות וציירתי את הבית של אסמהאן ואת הרחובות בטייבה. הציור נראה לי כל כך חסר אונים אל מול הפער והקושי, אבל בדיעבד להציג במתנ״ס, שם הייתה חוויה חשובה בשבילי, ולאנשים מטייבה היה נורא חשוב שבכלל החלטתי לצייר את טייבה, כאילו עד אז הם לא הרגישו שהיא ״ראויה לציור״.

אז זה שוב חוזר לציור

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חגית:

את מתארת איזו תנועה של יציאה ״מאזור הנוחות שלך״ וחזרה לסטודיו לעבד ולעכל את הדברים. איזה עוד תוצרים מפתיעים יצאו מהמפגשים הללו?

אפרת:

זה לגמרי לצאת מאיזור הנוחות, והיו המון הפתעות. לדוגמה עכשיו בתערוכה האחרונה, יש עבודת סאונד שבה תושבי עפולה התראיינו ל״רדיו עפולה החופשית״ על משקל רדיו עין חרוד החופשית של קינן. הם נשאלים מה זה חופש בשבילם והאם עפולה היא עיר חופשית בעיניהם, והתשובות מגוונות ומפתיעות. וכמובן שעפולה היא עיר טעונה מאוד היום.

עוד רגע מיוחד היה בצילומים של עבודת הווידאו ״סוף מסע״, שבה התקבצו ובאו כל המשתתפים: אסמהאן וגליה בר אור, ואסיסטנטים שלי, והאוצרים של התערוכות ושלומציון קינן, כולם באו לקומזיץ משותף אחרון. זאת העבודה שמסיימת את המסע ומוקרנת בתערוכה

מתוך דירה להשכיר. צילום: איציק לוי

שלומציון קינן, תל אביב (מתוך עבודת וידאו). צילום: איציק לוי

חגית:

למה הדרך לעין חרוד מסתיימת בעפולה ולא, נאמר, בעין חרוד?

אפרת:

זו שאלה סופר חשובה 🙂

רציתי מההתחלה לסיים בעפולה, וזה חוזר לתחושת הדיסטופיה שהזכרת שקיימת בציורים שלי. עפולה בשבילי היא הקצה הגלוי של תהליכים תרבותיים ופוליטיים שקורים בכל המדינה, ומצד שני, בעפולה מתגוררים חברי תנועת תרבות שאני לימדתי במדרשה והם עוסקים באוטופיה, בניסיון לבנות ולשנות דרך עשייה תרבותית. והחיבור הזה, המתח הזה בין דיסטופיה לאוטפיה, שמתקיים פיזית בעיר, נראה לי יותר נכון ורלוונטי מלסיים במעיין חרוד או אפילו במקום מוגן כמו המשכן לאמנות (למרות שבהחלט היה לי חשוב לציין את הפרוייקט גם שם, במסגרת חגיגות ה־80 של המשכן)

חגית:

כמה תחנות וכמה אנשים הקיף לבסוף הפרויקט?

אפרת:

היו שש תחנות ועפולה היא השביעית והאחרונה: תל אביב – הרצליה – טייבה – גבעת חיים – אום אל פחם – עין חרוד – עפולה. כמה אנשים? איך סופרים?

התחלתי מהתייעצויות עם המון אנשים עוד לפני שהלכתי צעד אחד. הבת שלי השתתפה בהרבה מצילומי הווידאו (נחשב?). פגישה בבית של עודד שתיל הובילה לשיחה עם מומחית לדיסטופיות, שהטקסט שלה מופיע באתר. הקרנו את הסרט דיר יאסין במסגרת התערוכה במשכן בהרצליה עם הבמאית. קשה לדעת. אני מניחה שכמה עשרות

חנוש מורג מקיבוץ גבעת חיים (מתוך עבודת וידאו). צילום מווידאו: איציק לוי

בילאל נאשף, אימם סידנא עלי (מתוך עבודת וידאו). צילום: איציק לוי

חגית:

כשאת מגיעה כעת לתחנה האחרונה, האם את חשה סיפוק או התרוקנות, או שניהם גם יחד?

אפרת:

לגמרי שניהם יחד. אבל זה עוד לא לגמרי הסוף, כנראה קשה לי להיפרד. בהמשך מתוכנן אירוע שיעסוק בסוף העולם בהשתתפות אמנים ואנשי תרבות שונים וגם סימפוזיון שיסיים את התערוכה

חגית:

מה הדבר הבא? על מה תעבדי ביום שאחרי עפולה?

אפרת:

נראה לי שאני אנסה לנוח קצת (אם כי בסוף השנה יש לי תערוכה בגלריה P8) ואין לי מושג מה יהיה. דיברנו על אי הוודאות כמרכיב במסע, ואני רוצה להוסיף גם את האפשרות לבחירה ולעצמאות. באיזשהו מקום זאת אפשרות לצייר לך תוואי משל עצמך, לבנות את ההחלטות שלך תוך כדי שיתופי פעולה. ללכת לפריפריה, לקהל שהוא לאו דווקא זה שמגיע לגלריות במרכז.

מבחינתי זה היה חלק מהעניין. לעיתים, בחלקים המתסכלים (כמו לתלות עבודות על קיר חרסינות חומות) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה חלק מהעניין, אבל בדיעבד המסע התכוונן לשם מהרגע הראשון, בבחירה להתחיל בדירה של עודד שתיל (שתפקדה כגלריה בדירת מגורים ונסגרה לאחרונה)

חגית:

איך הפרויקט מתקשר לחלקך בתערוכה במוזיאון חיפה – במסגרת אשכול התערוכות הפמיניסטי ״עושות היסטוריה״?

אפרת:

הזכרת את נושא הדיסטופיה שקיים בציורים שלי – אני חבה את הקשר הזה לענת מרטקוביץ, אוצרת התערוכה ״העולם הלוהט״ שמוצגת עכשיו במוזיאון חיפה. היא הראשונה שהציעה את הקשר של העבודות שלי למדע בדיוני ונוף דיסטופי, ואני מאוד אוהבת את הרעיון


עפולה החופשית, אפרת גל נור, הדרך לעין חרוד
אוצר: עוז זלוף; הפתיחה שבת 1.2.20 בשעה 20:00. נעילה חמישי 30.4
הגלריה העירונית בעפולה – רח׳ חטיבה תשע מס׳ 15

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden