שיר השניצל

אתמול (רביעי, 13.07) פורסמה בעיתון הארץ ביקורת שכתבתי על ספרה היפה של רונית ידעיה – שוש. מי שרוצה לקרוא את הביקורת מוזמן ללחוץ על הלינק ולהתרשם. בכל מקרה, זהו ספר מומלץ, גם אם מטריד ולא תמיד קל לעיכול, מכיוון שמעבר לביקורת על חברת הראווה שמופיעה בו בצורה מאד משעשעת ואירונית, ידעיה מטפלת במיתוסים העוטפים את הקשר בין הורים לילדים, ואף אחד לא יוצא נקי בסיפור הזה. הספר מקורי ומעורר השראה ואחד הציטוטים שמופיעים בביקורת בגירסא מקוצרת ומעידים על כך, הוא כאשר ביתה של שוש פונה אל אימה באחד המונולוגים הרבים שלה:

״שמעתי שאת הולכת למחזר אותי, תאמרי במהירות לפני שאספיק לזוז, מגחכת לעצמך גיחוך קטן, מקוטע, כשתראי איך אני מתפתלת להמציא תשובות לכל השאלות, איך לא שמתי לסימנים שלא היו, איך את לא שמת לב לסימנים שכן היו – אצלי – הכתם העיוור בראייה שלך, החור השחור בתוכך, הילדה היפה שלא הייתי… קראתי על אישה שפיתחה כתם עיוור גדול בשדה הראייה שלה, ולחרדתה גילתה שם דמויות מסרטים מצויירים, מיקי מאוס ודומיו, מפזזים בתוך הכתם העיוור עצמו, ולפעמים פיזזו שם אנשים אמיתיים שהכירה – בגרסתם המצויירת. אני לא פיזזתי בכתם הריק שלך. גם לא בגרסתי המצויירת. היית חייבת להעלים אותי לתוך החור השחור, להיזהר ממני, שלא אכאיב לך. לשמור מרחק״ (עמ׳ 56-7).

כך או כך, מה שלא מצא את דרכו לביקורת בעיתון הוא שיר שחיברה הבת, הממוען לבחור איתו היא יצאה בעבר, ואני מצטט:

ליוני
אני שוטחת לפניך
את לבי
מרדדת במערוך
טובלת בביצה ובפירורי לחם
מתבלת ומטגנת –
שניצל

פנינה אמיתית שככל שאני קורא אותה שוב, אני מתפעל מהגאוניות שבה. מומלץ בחום לכל מי שמחפש איזה דבר שירה נחמד לקרוא לאהוב ליבו.