כל מה שחשוב ויפה
חלל התערוכה ״נאמן למקור״ בשנקר. צילומים: אחיקם בן יוסף

נאמן למקור: בדיוק מה שקרה

מ־2008 ל־2016, מעיתונאי לאוצר, מכתב צעיר לראש מכון. כמה מילים על תהליך העבודה של התערוכה נאמן למקור, שנפתחה בשבוע שעבר בשנקר, ועל העבודות החדשות של ירום ורדימון שמוצגות בה. בשבוע הבא ביום שלישי יספר ורדימון על מפעל חייו העיצובי במסגרת סדרת המפגשים צהריים בשנקר. אל תפספסו

בשנת 2008, אחת הכתבות הראשונות שלי במוסף גלריה ככתב העיצוב של עיתון הארץ, עסקה בתערוכה בגלריה של שנקר שאצר ירום ורדימון, שזכה שנה קודם לכן בפרס ישראל לעיצוב, וכיהן כבר אז כדיקן הפקולטה לעיצוב בשנקר. בתערוכה הוצגו לוחות שנה שעיצב בשנות ה־70 וה־80 חתן אחר של פרס ישראל לעיצוב, דן ריזינגר, בעבור המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מוזיאון ישראל וחברות מסחריות כמו ישקר, אל על ופזקר.

ורדימון בחר לתלות את לוחות השנה בחלל האפל והדרמטי של הגלריה ולהבליט בכך את העושר הצבעוני והטיפוגרפי שלהם. התוצאה הזכירה לעתים גלריה לאמנות, מכיוון שהנייר בעבור ריזינגר לא היה רק דו־ממד, ובעזרת שינויים מינוריים חלק מהעבודות הפכו ליצירות תלת־ממדיות מהפנטות. כדרכן של התערוכות בגלריה של שנקר זו לא הייתה תערוכה גדולה במיוחד, ומי שלא התעמק בעבודות היה יכול להשלים את הסיור בה בכמה דקות.

אולם, זו הייתה אחת מתערוכות העיצוב המדויקות והמרגשות שזכיתי לבקר בהן. ואם מישהו היה אומר לי אז, שיגיע היום שבו אני אאצור תערוכה לוורדימון, ושריזינגר ישתתף בה ביחד עם כמה מטובי האמנים, המאיירים והמעצבים בארץ, הייתי מבטל את זה על הסף. זה היה בסך הכל חודשיים אחרי שהתחלתי לכתוב בגלריה, ותרחיש כזה נראה לגמרי דמיוני.

אבל זה בדיוק מה שקרה.

ביום חמישי האחרון נפתחה בשנקר התערוכה נאמן למקור שאצרתי ביחד עם איציק רנרט. התערוכה – שמתקיימת ביוזמת מכללת שנקר ומכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל, שבראשו אני עומד מאז נובמבר 2015 – מוקירה את פועלו העשיר ורב ההשפעה של ורדימון. והתוצאה היא אחת מתערוכות העיצוב היפות ומעוררות ההשראה שיצא לי להיות מעורב בהן.

בערב הפתיחה אמרתי שזו לא חוכמה שהתערוכה יצאה יפה כל־כך, כי התוצאה קצת מזכירה את תהליך ההכנה של עוגה משובחת, שצריך להתאמץ כדי לקלקל, מכיוון שכל המרכיבים שלה הם קמח, חמאה, ביצים, שמנת וסוכר. במובן הזה, כשמזמינים כ־30 מטובי האמנים, המעצבים והמאיירים בארץ להגיב, להעניק פרשנות או להציע קריאה מחודשת לאחת מעבודותיו של חתן פרס ישראל לעיצוב, התוצאה שמתקבלת היא בהתאם.

ירום ורדימון ודן ריזינגר בערב פתיחת התערוכה ״נאמן למקור״

 

התחלנו לעבוד על התערוכה לפני שנה.

מהרגע הראשון היה לנו ברור שאנחנו לא אוצרים תערוכת רטרוספקטיבה לוורדימון, ולא רק בגלל שיקולי מקום. מאז שנכנסתי לתפקיד ראש המכון הבנתי שלא מעניין אותי לעשות תערוכות שהן רק היסטוריות, אלא בנוסף ובמקביל לבדוק את הרלוונטיות של העבר להווה, לתת לו הקשר עכשווי ולהציג לצידו עבודות חדשות. זה לא שלא מעניין אותי לבקר בתערוכות היסטוריות, אבל הרבה יותר מעניין (אותי) לא רק להציג את העבר אלא גם לשאול עליו שאלות ולהגיב אליו.

פרופ׳ יולי תמיר, נשיאת שנקר, שדיברה גם היא בפתיחת התערוכה, הזכירה מושג שבהקשר הזה הוא קריטי: הרלוונטיות. ואמנם, במהלך השנה האחרונה היה מעניין לבחון את הרלוונטיות של עבודותיו של ורדימון דרך התגובות של המשתתפים בתערוכה, לאחר שהם קיבלו את העבודה האחת שאליה הם אמורים להגיב. באופן אישי זה היה מעניין ומרגש במיוחד בגלל סגירת המעגל וחציית הקווים, מעיתונאי לאוצר, מכתב צעיר לראש מכון.

חלק מהעבודות החדשות שקיבלנו פועלות בשדה התקשורת החזותית, ואחרות מגיעות מתחומים אחרים של עיצוב ומאמנות. בחלק מהעבודות ההקשר לעבודה המקורית ברור יותר, ובחלק התגובה היא קונספטואלית. חלק מהעבודות נשארו נאמנות למקור, וחלק ערערו עליו. רבים מהיוצרים – קולגות וסטודנטים של ורדימון בעבר ובהווה – הביעו את הערכתם אליו ביצירת עבודה המעוררת לחיים את הדיאלוג שלהם עימו, שבעבור חלקם החל כבר בתקופת לימודיהם וממשיך להיות נוכח ביצירתם.

ירום ורדימון, סדרת ״אנשים״, 1989

ירום ורדימון, גוף תאורה קואליציה, 2016

ירום ורדימון, כיסא קואליציה, 2016

ורדימון, שבמקביל להיותו איש אקדמיה הוא גם מעצב פעיל, יצר גם הוא עבודות חדשות במיוחד לתערוכה, המוצגות לצד כרזות שעיצב בשנים האחרונות. לדוגמה, בשנת 1989 אייר ורדימון שרבוטים בעט כדורי על מפית נייר במסעדה. אלה פותחו לסדרה בת שש כרזות, המשמרת את תחושת הראשוניות של מעשה השרבוט בסדרת ה״אנשים״. כמעט 20 שנה לאחר מכן הוא חזר אל אחד הדימויים בכרזה – ״קואליציה״ – והמפגש המחודש איתו קרא לו ליצור עבודת ניאון, כיסא וסיכות בשלושה ממדים.

העבודה ״קודם ניקח את ברלין״ נוצרה כתגובה לסדרה בת 22 תצלומים של חומת ברלין – שצילם ורדימון בשנות ה־80 ושהונצחו בכרזה ״היו זמנים בברלין״. מהסדרה ורדימון בחר תצלום אחד של גרפיטי, שממנו ניטלו אלמנטים קליגרפיים שפורקו, הורכבו, נבנו מחדש והועברו לתלת־ממד. העבודה היא חלק ממהלך לפיתוח רובד נוסף של שפה אישית, בחיפוש אחר ביטויים חזותיים ותחביר מ־50 שנות פעילות.

ירום ורדימון, קודם ניקח את ברלין, 2016

בסופו של דבר העבודות החדשות של ורדימון – כמו גם של כל המשתתפים בתערוכה – מהדהדות את שפת העיצוב שלו: מינימליסטית וקונספטואלית, מאופיינת בשימוש חוזר ונשנה בצבעי יסוד ובצורות גאומטריות בסיסיות בהשראת הבאוהאוס והמודרניזם, ובדיאלוג מתמיד עם תמורות סגנוניות בעולם העיצוב. בתפיסה האסתטית של ורדימון, כפי שכתב בטקסט התערוכה ד״ר גיא טל, יש נימה של רעננות, אופטימיות, משחקיות והומור, המביעים אנושיות ואמפתיה. מיומנותו בתמצות קונפליקטים חברתיים, פוליטיים ואתניים – וניסוחם באופן חזותי – הפכה את עבודותיו למראה מדויקת של המציאות הישראלית.

מעטים המעצבים בעלי קריירה ארוכת שנים שחצו את גיל 70, ושתרומתם לשדה העיצוב נותרה חיונית ורלוונטית מתמיד, לא רק במחוזותינו אלא גם מעבר לים. פרופסור ירום ורדימון הוא אחד מיחידי הסגולה הללו. ביום שלישי 24.1 בשעה 12:10 יספר ורדימון על מפעל חייו העיצובי במסגרת סדרת המפגשים צהריים בשנקר. אל תפספו ובואו להגיד שלום אם אתם בסביבה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden