כל מה שחשוב ויפה
דוד עדיקא, שוק שחור בגלריה ברוורמן. צילומי החלל: אלעד שריג

השחור החדש על פי דוד עדיקא

תערוכת היחיד של דוד עדיקא ״שוק שחור״ חונכת את גלריה ברוורמן במעונה החדש ברחוב אילת, במבט אסתטי על צלקות חברתיות ופוליטיות

בכניסה לתערוכה של דוד עדיקא במשכנה החדש של גלריה ברוורמן, ברחוב אילת 33, נחסם המבט תחילה בקיר שחור, ועל גביו צילום נגטיב של דמות מאוירת, שהגיעה היישר ממחוזות הילדות (של המאה שעברה). ״עליקמא הקטן״ של מרים ברטוב, היה עליז ושמח בגלל, ולא למרות, שהיה שחור: ״ראשית הוא כושון, ושנית שחרחרון, ושלישית הוא יודע לרכב על פילון״. ברטוב, שכתבה ואיירה את ספר הילדים בשנת 1949, ראתה בו דמות הזדהות, מודל של ילדות נטולת דאגות. בגלגולו הבא, בתחילת שנות ה־2000 ובערוב ימיה, שינתה את מילות הפתיחה, שלא להעליב אף אחד.

השינוי הקטן בסיפור עליקמא הוא גם סיפור גלגולו הפוליטיקלי־קורקט של השחור בתרבות הישראלית, כפי שמרמז עדיקא, כשהוא מצמיד את דמותו לכותרת התערוכה ״שוק שחור״. וגם בזו לא מדובר בבחירה פואטית בלבד: ״הרבה פעמים השם שאני נותן לתערוכות הוא מעין מפתח ראשון לקריאת העבודה – לא בהובלה לפרשנות ספציפית, אלא, אם להשתמש בלשון צלמים, זוהי הפריזמה שבה אני רוצה שהצופים יכנסו לתערוכה״, הוא אומר. ״הפוקוס על המילה ׳שחור׳, הצבע והמהות. ברגע שנכנסים לתערוכה מיד מבינים שיש מימד של צבע, ובמיוחד הצבע השחור – הוא מאוד נוכח, ויש לו משמעות סימבולית וייצוגית״.

דוד עדיקא. צילום: ינאי יחיאל

דוד עדיקא

דוד עדיקא

האוביקטים בצילומים הם פסלונים ״אפריקאים״ שחורים, ישנים ובלויים. כתמי צבע שנשחק מעטרים אותם כצלקות. ממש כמו עליקמא, הם ילידי הארץ, וזו עוד אחת מהמוזרויות שעליהן מצביע עדיקא. הוא מציב בפני המבקרים בתערוכה שאלות על אותנטי ומזוייף ״יפה״ ו״לא יפה״, שחור ולבן, ומקביל אותן באופן מטאפורי לשאלות ובעיות חברתיות.

״אני מנסה דרך השם לעשות איזושהי פעולה, שהיא גם פוליטית: שוק שחור הוא קודם כל כינוי לפעילות כלכלית בלתי חוקית, רמז לעסקאות שנעשות בהסתר, סחורה גנובה או סמים. משמעות שלילית. ברמה הקונספטואלית, כבר בכותרת אני מרמז לאופי או לסוג אחר של מבט, ומייצר בחלל אטמוספירה של אי נוחות. קורא למודעות חדשה – מי שיראה את החומרים, הפריטים שנמצאים במקום ואלה המצולמים, לא יכול להימנע מלשאול מאין הגיעו, איפה הם מוצבים. הרי זה מוצג בגלריה – עוד גוף שיש לו מקום בכלכלה. וגם אני כצלם, שהופך אובייקט לדימוי, באיזו זכות באיזו זכות אני מצלם אותם? איזה משמעות אני מייחס לפריטים הללו״.

ומה עם המרחב הפרשני של הצופה?

״אני אוהב לצטט את הגישה של בורדייה, שלפיה כל אדם מייחס פרשנות משלו, מתוך סך אפשרויות – מקום ביוגרפי, תרבותי, אישי, מעמדי. וכך נוצר סך כל הפרשנויות. אני מנסה לפזר תובנות ותפיסות שלי בתוך התערוכה. אם להיות יותר ספציפיים: יש שם אובייקטים, ארטיפקטים של דמויות שחורות, שמייצגים אנשים בתרבות האפריקאית. החפצים האלה יוצרו בארץ בשנות ה־60 ב׳בית חרושת מזרחי׳, ומוגדרים תחת איזושהי אסתטיקה של ישראליאנה.

״האוביקט מקבל תחת הצילום שלי מעמד חדש, האדרה ששמורה למדיום של הצילום, ואולי לי כיוצר – אני בוחר איך לייצר איזשהו מעבר מהתצוגה של הבית, שלשם נועדו החפצים האלה כקישוט, או מהדוכן בשוק (הלגיטימי, לא שחור), ששם הם נסחרים״.

קצת מצחיק ״מזכרות אפריקאיות תוצרת ישראל״ – מישהו כאן כבר ניכס את הזכות לייצר מוצרי תרבות ממקום אחר. זה כמו שכיום מייצרים בסין מזכרות ממגדל אייפל.

״באותן שנים היו לישראל יחסים עסקיים עם אפריקה. הוקמה חברת אפריקה־ישראל – שמטרתה הכלכלית הייתה להתקין תשתיות ביבשת השחורה. גולדה מאיר נסעה לאפריקה, ליבשת השחורה; מדינת ישראל הצעירה חשה איזו הזדהות עם מדינות אפריקה שהשתחררו מעול הקולניאליזם – והיו מוטיבציות, כמעט של ציונות והתיישבות באפריקה. יש משהו מאוד מעניין ביחסים האלה״.

נדמה לי שכל אחד הכיר מישהו שהוריו או חבריו עבדו ונסעו לאפריקה וחזרו עם מזכרות. 

״הייצור של הפסלונים האלה כחפצי נוי בארץ, התחיל בעקבות הפופולריות של מזכרות מאפריקה. אפריקה הפכה להיות איזה יעד אקזוטי, קרוב אבל רחוק. העובדה היא שגם כיום מתנהלת פעילות כלכלית ענפה – חברות תשתיות ישראלית אבל גם נוכחות מיליטריסטית של אנשי צבא שפועלים באפריקה בנוכחות גסה. יחסים משונים, לא סימטריים, אפשר לקרוא להם נצלניים.

אני לוקח את הדימוי השחור שאני רואה בו חן ויופי ורוצה להשתמש בו לבחינה רחבה יותר של יחסים, של ערכים, של מקום בחברה. הדמות של האדם השחור חשובה גם בתרבות הישראלית, היא חלק מאיתנו

״באיזשהו אופן אני לוקח את הדימוי השחור שאני רואה בו חן ויופי ורוצה להשתמש בו לבחינה רחבה יותר של יחסים, של ערכים, של מקום בחברה. הדמות של האדם השחור היא חשובה גם בתרבות הישראלית המקומית ויש לה מקום ונוכחות, היא חלק מאיתנו״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אתה משלב בין העיסוק שלך בגבוה ונמוך בתרבות, ״מזכרות״ לעומת ״אמנות״, לבין העיסוק במקום החברתי של שחור – אדם שחור, יבשת שחורה, מוצר שחור.

״זה נושא שאני עוסק בו כבר שנים רבות. בשנת 2003 הצגתי את ׳מהגוני׳ במוזיאון הרצליה – צילומים של סדרת פסלונים מאפריקה (במסגרת אשכול תערוכות בנושא 'דומסטי'). כבר אז התחלתי את הרומן שלי עם אפריקה, עם מזכרות מהבית. היום התערוכה היא כמעט סגירת מעגל. כבר שם, באמצעות השם אני שואל שאלות: מהגוני הוא עץ משובח, והפסלונים לעומת זאת היו עשויים מהעץ הכי פשוט וצבועים במשחת נעליים. אם נפרק את המילה מהגוני נוכל לקרוא אותה ׳מה גוני?׳: זה בדיוק אותו פירוק ושאלה, מה מעמדם ואיך זה קשור לצבע.

״רותי דירקטור כתבה אז, שאני מחבר את ה׳שחורוּת׳ היחסית של המזרחיים לשחורוּת האפריקאית (וגם לפנתרים השחורים, מעמד השחורים בעולם). זה היה נכון בהקשר של התקופה. כשסיימתי את בצלאל ב־1997/8 השיח המזרחי באמנות הישראלית היה יחסית חדש, והיום הדיון אחר״.

דוד עדיקא

דוד עדיקא

אני אוהב לחשוב על עצמי כצלם המשוטט, מתבונן, אוסף דימויים ומשקף את התהליכים החברתיים. בגלל המודעות והרגישות שלי, כאדם פוליטי, ברגע שאני מזהה אובייקט שיכול לשמש עדות למה שקורה בחברה הישראלית, מיד אני נטען ונדרך

נראה שהיום השיח פחות סקרן וחוקר, הרבה יותר פגוע ופוגעני. היחס לפליטים הוא של התבדלות מוחלטת.

״שיח הזהויות היום מאוד טעון וגזעני״.

ממרחק השנים, אתה חושב שאז היית יותר אינטואיטיבי והיום יותר מנומק? עובד על רבדים רבים יותר?

״אפשר להגיד די בוודאות (וזה גם חלק מהתהליך הלימודי שמתרחש באקדמיה) שאנחנו מנסים להטמיר ולהוסיף לאינטואיציה איזשהו ידע והשכלה. אני אוהב לחשוב על עצמי כצלם המשוטט, מתבונן, אוסף דימויים ומשקף את התהליכים החברתיים. בגלל המודעות והרגישות שלי, כאדם פוליטי, ברגע שאני מזהה אובייקט שיכול לשמש עדות למה שקורה בחברה הישראלית, מיד אני נטען ונדרך. במקרה של התערוכה החדשה, תפס אותי הפסלון השחור הפגום, שחושף את הלבן מבפנים.

״הטריגר אז, ב־2003, היה כתבה במגזין ׳סלון׳, שמשכה את תשומת לבי. התמונה בכתבה הראתה אפריקאים שעשו ניתוחי פנים שיהפכו את תווי הפנים שלהם ל׳לבנים יותר׳. בפסלונים זה היה להיפך: עץ לבן שהושחר במשחת נעליים או בצבע, כדי לשדר יוקרה ואותנטיות״.

עדיקא מגיע לתערוכה בתקופה עמוסה ואינטנסיבית, כראש המחלקה לצילום בבצלאל הוא נמצא בתפר בין שני סמסטרים ואחרי כנס של המחלקה. על התערוכה הוא עובד כבר כמה שנים והיא חונכת את גלריה ברוורמן במעונה החדש. המעמד המכובד נראה טבעי לשני הצדדים.

במקביל מוצגת במפלס התחתון של הגלריה התערוכה ״לעזוב ולשוב״ – תערוכה קבוצתית שמתייחסת למתח בין הדומסטי לציבורי, בין עיצוב לאמנות, בין ישן לחדש. העבודות בתערוכה מפגישות אמנים ישראליים ובין־לאומיים, ביניהם גיא ינאי, סם טיילור ווד, חיים שטיינבך, האחים קמפנה ואולאפור אליאסון.

איך הייתה הכניסה למרחב החדש עם תערוכה ראשונה?

״כששואלים את יפה ברוורמן למה אני – היא אומרת שאני האמן הראשון שהיא הציגה, עוד לפני שהייתה לה גלריה״, הוא מצטט. ״העבודה הזו מסכמת מהלכים שהתחילו כבר ב־2015, חלק מהסדרה ׳אפריקנה׳, שבה צילמתי את כלי הקרמיקה שיוצרו בארץ ואני מוצא בהם מוטיבים אפריקאיים (צילומים שהוצגו גם בתערוכת אפריקה במוזיאון תל אביב, שאצרה רותי דירקטור). אני משחק איתם והופך אותם לטוטמים״. 

אני ראיתי בצילומים שלך האנשה של הכדים – אתה הופך אותם לדיוקנאות כמו אנושיים. הפעם צילמת פסלי אנשים, והסיפור של התעשייה הישראלית שמאחורי הקלעים קושר בין שתי הסדרות.

״אני מצלם צילום אנלוגי, בפורמט גדול, וכל פריים מתוכנן היטב. בתערוכה אני רואה עבודת מיצב. יש איזה רגע של התכנסות אל מול החלל הספציפי, ואיך אני רוצה שייראה. בהתאם לחלל הרבה מהצילומים נעשים מחדש. הקירות – וציורי הקיר – נעשו עם הציירת והאמנית רוני קרני. הזמנתי את רוני לעבוד איתי ולצייר על הקירות. הגוונים הכהים בקומפוזיציות גיאומטריות על קירות הגלריה עוטפים את החלל, באופן שמהדהד את הכותרת. דרך הפעולה האמנותית אני יוצר מרחב של אינסטליישן, שמתקיים בתוך הפרוצדורה של הגלריה״.

ההקשר הפיזי של העבודות לסביבה שעוטפת אותן מודגש לדוגמה בצילום שיש בו חיתוך בצורת הדקל מסיפור עליקמא, מוטיב שחוזר מספר פעמים גם על קירות הגלריה. הרקע הצבעוני נבחר בקפידה והוא מדגיש מצד אחד את הפגמים של החפצים, ומצד שני את האסתטיקה שלהם. ״המראה של אובייקטים שחורים שמצולמים על רקע שחור מעצים את הצבע הלבן שמבצבץ מתוכם, בסדקים ובפגעי הזמן. כל זה הופך למטאפורה לזמן, למחשבות, לעמדות הפוליטיות, המעמדיות, החברתיות״.


שוק שחור, דוד עדיקא
גלריה ברוורמן, רחוב אילת 35, תל אביב
נעילה: 30.4

גלריה ברוורמן. צילומים: אלעד שריג

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    למה רקע שחור כשהפסל שחור.שחור אינו צבע שחור מסתיר פגמים,יוצר ריחוק,אלה אם רציתה מיסתורי.הצילום יפה אך שאלה למה אנחנו סוגדים לפסל כושי ולא ללבן מה יש בו שאין לנו
    אולי אותנטיות,אולי פראות,אולי רגש חזק.כמו תרבות הפסל הכושי כך גם תרבות לבישת
    שחור.אם רוצים להיותבקונצנזוס לובשים שתור.דווקא לאומנות יש צורך לצאת מהשחור
    ולברא עולם של צבעים.(לא ראיתי את כל הגלריה ולכן אינני יכולה לקבוע עובדה נחרצת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden