כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
נחמיה עזז, מתוך התערוכה רקוויאם לחרסה. צילום: שי בן אפרים

כלים שלובים: תערוכות חדשות בבית בנימיני

פורטפוליו Promotion: בית בנימיני מציג שלוש תערוכות חדשות, הבוחנות פנים שונות בתהליכי ייצור ויצירה: מהמחלקה האמנותית של מפעל חרסה, דרך דיאלוג זוגי ועד פרשנות אמנותית בכלים תעשיתיים

שלוש תערוכות חדשות יפתחו ביום חמישי (12.3) בבית בנימיני. קריסת מפעל חרסה במאי 2019, והמחלקה האמנותית שפעלה בו בעבר, יעמדו במרכז התערוכה רקוויאם לחרסה. דיאלוג מתמשך בין צמד מעצבים יוביל את התערוכה יום יום שיציגו אורן ארבל ונעם טבנקין. בתערוכה על המדף גלריה הקטנה יוצגו צלחות גנריות בייצור תעשייתי, שמשנות את כללי השולחן דרך טיפול אמנותי ופרשנות אישית.

רקוויאם לחרסה

במאי 2019 נסגר מפעל חרסה ופס הייצור שלו עבר באופן סופי לטורקיה. זהו המהלך האחרון בתהליך שהחל בשנות ה־90, אז נסגרו בזה אחר זה מפעלי הקרמיקה לפיד ונעמן. התערוכה ״רקוויאם לחרסה״ היא מעין מחווה לתעשייה שלמה; תעשייה יוצרת תרבות שפעלה בישראל ומנתה בתחום הקרמיקה בין שנות ה־50 לשנות ה־70 כ־15 מפעלים שונים. תוצרי תעשיית הקרמיקה הישראלית פיתחו שפה ייחודית משלהם שהתבססה במקרים רבים על הפניית עורף לעידון האירופאי. עולם הצורות של כלים אלו התבסס ברובו על שפה גיאומטרית מודרניסטית, לעיתים מגושמת אך מלאת חן, שעליהם מצוירים עיטורים המבוססים על נופי וצבעי המקום.

החל משלהי שנות ה־30 הוקמו מפעלי קרמיקה מתוך מודעות כי הקמתם היא חלק הכרחי מהבניית הזהות המקומית, ואכן עד שנות ה־80 נתפשו תוצריהם של מפעלי הקרמיקה השונים כמשקפים את התרבות המקומית המתפתחת. בשנות ה־90 הפך הנדל״ן עליו ישבו לבעל ערך כלכלי גבוה יותר מהמפעל ותוצריו.  בהיעדר הגנה על תעשייה זו מפני תוצאות הגלובליזציה, נסגרו המפעלים. המדינה שבראשית דרכה עודדה ייצור מקומי ויתרה על התעשייה הזו כנכס תרבותי, והקשיים הכלכליים שהפכו לקרב הישרדות גרמו לקיפאון בפיתוח דגמים חדשים שיתאימו לרוח התקופה. כך נהפכו המפעלים לנטל כלכלי, ותוצריהם למיושנים ולא־רלוונטיים.

מפעל חרסה היווה דוגמה ייחודית ומעניינת לקשר שבין פס ייצור המוני לבין יצירות אמנותיות שנעשו במקביל במחלקה לקרמיקה אמנותית של המפעל, שהקים נחמיה עזז בשנת 1955. המחלקה פעלה כעשר שנים והייתה לה הצלחה אדירה בכמה מישורים: המחלקה ייצרה גוף עבודות מקורי, הצליחה מאוד מבחינה מסחרית בישראל הצעירה ובחו״ל, הרחיבה את מעגל המשרות עבור נשים בעיקר בבאר שבע והסביבה, ואפשרה לעשרות נשים להתמחות בציור על קרמיקה. למרות פרק הזמן הקצר יחסית בו פעלה – למחלקה לקרמיקה אמנותית בחרסה היה משקל סגולי משמעותי מאוד מבחינה תרבותית.

התערוכה, שאוצרת שלומית באומן, תציף שאלות הנוגעות ליחסים בין תעשייה לאמנות בעידן הפוסט תעשייתי, בו הושלמה קריסת התעשיות המקומיות היוצרות תרבות. האם הייתה אפשרות ליצור המשכיות רלוונטית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית, באמצעות אמצעי ייצור חדישים לסימביוזה המעניינת שבין האמנות לפס הייצור?

עבודות קרמיקה של נחמיה עזז ופנינה זמיר עמיר מאוסף אבי הדר יוצגו בתערוכה לצד מיצב של כלים סניטריים שיצרו המעצב עומרי פישר והאדריכלית בר מוסן לוי. האובייקטים ילוו בצילומים היסטוריים מהמחלקה לקרמיקה אמנותית, וכן בצילומים מפס הייצור של חרסה מהשנים האחרונות, שצילמו סטודנטים מקורס טכנולוגיה, בסיור המפעלים השנתי של המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון. משתתפים: נחמיה עזז, עומרי פישר ובר מוסן לוי, שני בלגה, סתיו חבצלת, נוגה תורן, רעות בר קנא.

נחמיה עזז. צילום: אוסקר טאובר

נחמיה עזז, מתוך התערוכה רקוויאם לחרסה. צילום: שי בן אפרים

אורן ארבל ונעם טבנקין. צילום: מ״ל

אורן ארבל ונעם טבנקין. צילום: מ״ל

יום יום

המעצבים אורן ארבל ונעם טבנקין מתעדים את חייהם ואת הסביבה באמצעות כלי העבודה שלהם. השפה המשותפת הזו מאפשרת להם לעצור לפעמים את השיחה על הילדים, העבודה, הכביסות – ולהיפגש כדי להתווכח על צבע וצורה.

״העבודה על פרויקט מתחילה בדרך כלל בסטודיו אבל זולגת פעמים רבות הביתה, לשעות בהן הילדים ישנים.״ כותבים ארבל וטבנקין. ״מסיימים לנקות את השולחן אחרי ארוחת הערב ומניחים עליו תבנית גבס כדי לחרוט בתוכה חפצי יום־יום. ברגע סוריאליסטי במיוחד, אורן השתמש בעגלת התינוק שלנו בכדי להעביר כדים עדינים ושבירים שזה עתה נוצקו, לשריפה בתנור שבסטודיו״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אורן ארבל, מעצב קרמי, ונעם טבנקין, מעצבת תעשייתית, חיים יחד עם שלושת ילדיהם בישוב קטן ברמת הגולן, קילומטר וחצי מהגבול עם סוריה. הסטודיו שלהם פועל משתי בקתות אבן בזלת, ששימשו רועים בדואים בתחילת המאה הקודמת. בתערוכה יום יום יוצגו עבודות שנוצרו בחומר במגוון טכניקות – פיסול, קדרות ויציקה, בשילוב חומרים נוספים, חפצים ורהיטים שאספו, שאריות וחלקי דברים, מהם צומחים רעיונות ופרויקטים.

על המדף – מהתעשייתי לאישי

כלי האוכל, הצלחות, הקערות, הכוסות והסכו״ם מהווים בסיס בתרבות שולחן האוכל. לאורך ההיסטוריה, לא חל שינוי משמעותי בכלים בהם מוגש האוכל ושנוצרו בהתאם לכללי אתיקה, ההתנהגות והנימוסים המושרשים בחברה המערבית. הצלחת היא כלי מטבח הנועד להכלה והגשת מזון ומשמש כאלמנט מרכזי בשולחן האוכל. לאורך ההיסטוריה תעשיית מפעלי כלי האוכל הקרמיים בעולם התפתחה, מסין לאירופה ולעולם כולו וכל מפעל הטביע את חותמו הייחודי על מוצריו שהושפעו מההיסטוריה והתרבות המקומית.

אנה דן. צילום: מ״ל

נעמה אגסי. צילום: אורי גרון

תום כהן ונטע אשרי. צילום: מ״ל

התערוכה ״על המדף –מהתעשייתי לאישי״, שאוצרת עינב ברנס אליאסוב ושתוצג בגלריה הקטנה, מבקשת לבחון פרשנות וטיפול אישי על צלחות תעשייתיות גנריות, באופן שלא לוקח בחשבון את גבולות וחוקי השולחן. האמנים והמעצבים נקטו באסטרטגיות שונות בטיפול בצלחות קרמיות שימושיות מן התעשיה והפיכתן למצע לאמירה אישית.

משתתפים: חגית אביר, נעמה אגסי, אליאנורה אורלי אדלביץ׳, גליה ארמלנד, תום כהן ונטע אשרי, ליזבט ביגר, דורון נעמה גלפר, דינה כהנא גלר, ורד אליעזרי גנשרוא, אנה דן, חנה הרצוג, נוי חיימוביץ, מירב כהן, בוריס כץ, אנה כרמי, שירה סילברסטון, סבטלנה פיירמן, רותם רוזנבוים וענבר פרים, יעוז ריבנזון.


רקוויאם לחרסה | יום יום | על המדף – מהתעשייתי לאישי
בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, העמל 17, תל אביב
פתיחה: 12.3, 19:30 | נעילה: 2.5 | שיח גלריה: 20.3, 11:30

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden