כל מה שחשוב ויפה
עוזי עמרני, מספרי ברזל. צילום: חנן בר אסולין

עוזי עמרני // דָרוּך

עוזי עמרני הצטרף לדף הפייסבוק ״סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים״. תחושת המחנק גרמה לו לרכז את כל עבודותיו בהשפעת השירות בלבנון, לכדי תערוכה וירטואלית בבלוג ARToday לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

לפני כשבועיים הצטרפתי לדף הפייסבוק של קבוצת ״סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים״. כעבור זמן קצר בקבוצה הבום של פייסבוק־לבנון הגיע אלי, חזרתי לדימויים ולתחושות משם: פחד, אובדן חברים ותמימות, התחילו לצוף שוב בציוריי והבנתי שהן תמיד מחפשות להתנקז החוצה, כמו פצע מזוהם.

מצאתי את עצמי נשאב לקריאה ללא הרף, דופק מואץ וזיעה; מחפש את החיילים שהיו איתי באותו אירוע במוצב תל קבעה, לפני 22 שנים. זהו; הרגשתי שאני נחנק וחייב לרכז את כל העבודות בהשפעת השירות בלבנון לכדי תערוכה.

במבט לאחור הבנתי שכל היצירות שלי חוזרות לאותו מקור. אמנם הזדכיתי על המדים בשנת 1998, אך חווית השירות הצבאי הולכת איתי עד היום. עשר שנים אחרי השירות, ולאחר רצף אירועים אישיים שלא ידעתי לתת להם שם, אובחנתי כנפגע פוסט טראומה.

הבנתי שהיא שם כדי להישאר.

לאט לאט אחרי משברים כואבים וקשים בחיי, מצאתי מזור על ידי טיפולים, תמיכת המשפחה והיצירה. כל חומר שנגעתי בו הוביל בסוף להתפרצות של התקופה ההיא החוצה. הבנתי שאני לוקח את חלקי החיים שלי וכורך אותם לידי הדפס, מיצב או כל שפה אחרת שאני מגלה.

חייל שקוף. צילומים: חנן בר אסולין

מתוך רצון להיות מוגן, שקוף, רואה ואינו נראה, יצרתי ב־2017 את ״החייל השקוף״. במסגרת מיזם 929 עיצבתי מדים ואפוד צבאיים, תפורים בשכבות מבד אורגנזה שקוף ודקיק, שעליהם הדפסתי את מזמורי התהילים שקראתי בשיירות הפחד בלבנון. המדים המוכתמים והכבדים, הפכו לבנים וקלים.

שנה לאחר מכן, ב־2018, התחלתי ליצור הדפסי מונוטייפ, אקריליק על נייר, שנעשתה עם אובייקטים שונים. את ההדפסים יצרתי כשאני כורע על הרצפה מעל הניירות בבית, עובד במהירות אינטואיטיבית, מהתת מודע אל הנייר. במבט לאחור הבחנתי בהדפסים בסיטואציות מהצבא: קסדות שותתות דם, הנשמה אחרונה בין חובש לחייל, שורת קברים זהים ודממה של אחרי קרב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודה ״ברית עולם״ עוסקת בברית המחויבת שנכרתת בין הבן היילוד לשירותו הצבאי, בעל כורחו והמציאות שאנו חיים בה. במקום שולחן רך לבן וטהור שאמור ללוות כל ברית מילה, יצרתי שולחן עשוי כולו מחומרים צה״ליים: שמיכת סקביאס ״מקושטת״ בחיתוך לייזר של עיטורים צבאיים הפכה למפה; הכרית לרך הנימול נתפרה ממדי ב׳, נרתיק סכיני המוהל נתפר מבד פלנלית ואת גביע הקידוש החליפה פצצת מרגמה.

החייאה, מתוך סדרת הדפסי מונוטייפ. צילומים: מ״ל

מוטלים, מתוך סדרת הדפסי מונוטייפ

ברית עולם. צילום: סטס קורינסקי

את הציורים יצרתי בחודש האחרון. מדיום חדש עבורי, שאני עדיין חוקר ומגלה. הציורים עשויים על בד; בולטים צבעי החאקי, ירוק, שחור ולבן שולטים. בציור ״רכס״. עננים זולגים: מזכירים את רכס עלי טאהר שהיינו חורשים אותו בשירות. בציור ״FRAGILE״ ידיים מנסות לשמור על החייל השביר ומושגים צה״ליים שעטפו אותנו מכל עבר. בציור ״כונן שלגון״ באה לידי ביטוי הכוננות שלא נגמרת; הזהות הכפולה והחבר שנשאר איתי מרחף. הטקסט בציור נלקח מתוך יומן אישי מלפני עשר שנים, כשעזבתי את הבית עם שלושה ילדים קטנים מאחור.

העבודה ״מספרי ברזל״ הולכת איתי שנים רבות בראש ורק בשבוע שעבר יצאה לפועל. אני זוכר את המסדרים לפני השיירות בלבנון: התפקדנו לפי מספרים עוקבים, כשכל אחד חוקק על זרועו את ״מספר הברזל״ וקורא אותו לפי הסדר. לפני ואחרי השיירה. התפקיד שלי כחובש מלווה שיירות היה כרוך בנסיעות רבות, מה שהותיר על ידיי מספרים רבים חדשים ומחוקים. הצילום מתאר את הרצון למחוק מעלי את זיכרון האירועים, שנשארו חקוקים גם אחרי שנשטפו מעל ידיי.

עם התערוכה באה צעקה גדולה, על כל אותם רגעי אובדן, פחד אימים, ושברי משפחה שהשארתי מאחור. התערוכה מאירה את כל הגדמים הלא נראים; את כל חבריי, יפי הבלורית והתואר, שהצבע על פניהם דהה מהסתגרות בבית. התערוכה מוציאה מהארון מדים מוכתמים, רסיסי מרגמה וקסדה עצובה.

במקביל אני מנסה להשאיר מאחור את מה שאפשר ומקווה להיות מסוגל להמשיך ביצירה שעזבתי לפני בידוד הקורונה, עם ג׳ינסים ממוחזרים שעוברים החייאה והופכים לכלים. ״REVIVE״: כנראה שאי אפשר באמת להוציא את החובש ממך… 😊

– – – 

דָרוּך • עוזי עמרני
ליווי אמנותי: גילי סיטון, ARToday
שיח גלריה יתקיים בזום ביום שלישי 28/4 בשעה 12:00


*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden