כל מה שחשוב ויפה
חגית אביר, על המדף בבית בנימיני. צילומים: דור קדמי

חדש על המדף: יוצרים מטמיעים את עצמם בתוך הצלחת

המחשבה שהצלחת שממנה היא אוכלת, נמצאת גם בבתים אחרים בעולם, ריתקה את עינב ברנס אליאסוב, אוצרת התערוכה על המדף - מהתעשייתי לאישי בבית בנימיני

יובל:

בוקר טוב עינב: איך עברו עלייך חודשי הקורונה ומה שלומך עם החזרה ההדרגתית לשגרה?

עינב:

מאוד אהבתי את פסק הזמן, הקורונה תפסה אותי אחרי תקופה עמוסה בין פתיחת תערוכות וסיום סמסטר בבצלאל. החזרה לשיגרה חזרה לאינטנסיביות, יש דברים שחיכו ומשתוקקים לצאת החוצה…

יובל:

כמו התערוכה ״על המדף״ בבית בנימיני: היא הספיקה בכלל להיות מוצגת?

עינב:

נכון, הפתיחה נערכה ביום חמישי בערב בתחילת חודש מרץ כשענן הקורונה כבר ממש היה מעלינו, הגיעו מעט מאוד אנשים, וביום שישי כבר נסגרה מערכת החינוך ומוסדות התרבות לקהל. לכן החלטנו בבית בנימיני להאריך את זמן הצגת התערוכה עד חודש יולי ולאפשר לקהל לבוא וליהנות

יובל:

יפה. ספרי קצת על התערוכה: מה היא כוללת

עינב:

התערוכה ״על המדף – מהתעשייתי לאישי״ הזמינה אמנים לקחת צלחת תעשייתית רדי־מייד מהארץ או מהעולם ולטפל בה באופן אישי. מה שהיה מעניין בשבילי הוא שחלק מהאמנים שבחרתי לא הגיעו מעולמות החומר הקרמי ונתנו אינטרפטציה אישית שהביאה איתה עולמות חומר אחרים

תום כהן ונטע אשרי, סטודיו BeHold

עינב ברנס אליאסוב. צילום: ניצן אקרשטיין

יובל:

מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה? מה עניין אותך לבדוק?

עינב:

חזרתי ארצה לפני קצת יותר מחמש שנים אחרי 11 שנים בחו״ל והתוודאתי לחברת איקאה, שהתפרסה בכל העולם. המחשבה שהבחירות הקניניות שלי בבית, לדוגמה לצלחות או כוסות או ריהוט, נמצאות בבתים אחרים בעולם, ריתקה אותי; מעין הכפלות בלתי נגמרות מסביב לעולם. זה בניגוד לדוגמה לצלחות שעוברות במסורת בתוך המשפחה ומספרות סיפור אישי, היסטורי, משפחתי.

בתערוכה אני מבקשת מהיוצרים להטמיע את עצמם בתוך הצלחת, לשים בה משהו שמבדל אותה ונוטע בה משהו אישי מעצמם

יובל:

איפה גרת שלא היה שם איקאה…?

עינב:

במקומות שגרתי כן היה (צרפת, אנגליה, שוויץ), אבל המחשבה הזאת שבארוחת הערב משפחתית בסינגפור לדוגמה, אוכלת משפחה באותה צלחת כמו משפחה משוויץ או מסין עניינה אותי, והתחברה כמובן לשאלות רחבות יותר על כל הגלובליזציה שאנחנו חיים בה, על טשטוש הזהות התרבותי שלנו דרך רשתות בגדים, כלי אוכל, ריהוט. הכל קצת אותו הדבר

יובל:

איך בחרת את האמנים ומה היו התגובות שלהם?

עינב:

קיבלתי מעל 60 הצעות לקול קורא! הייתי מאוד מופתעת מההיענות הרבה, אבל אני חושבת שזה נושא שמאוד מעסיק אותנו כחברה. הבחירות שלי היו לפי הצעות שהמתח והדיאלוג בין התעשייתי לאישי בהן היה חזק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לדוגמה, ליזבט ביגר, אמנית זכוכית מדנמרק מטפלת בשברי צלחת שעברה במשפחה לאורך דורות של חברת רויאל־קופנהגן. בעבודתה היא מתעסקת עם השבר של הצלחת, מה היא מסמלת ובחשיבות של הסט המשפחתי בקשר הבין דורי.

דוגמה נוספת אפשר לראות בעבודתו של נוי חיימוביץ, שעוסק בחברת איקאה כסמל לתרבות צריכה: הוא מדפיס על הצלחת שלו אימג׳ים הלקוחים מעולמו האישי בשילוב עם אייקונים גרפים מאריזות איקאה

אליאנורה אורלי אדלביץ׳

בוריס כץ

נעמה אגסי

נעמה אגסי

יובל:

כמה צלחות מוצגות בסך הכל בתערוכה?

עינב:

סך הכל מציגים 19 אמנים כשחלקם מציגים צלחת אחת וחלקם 2-3 צלחות העובדות כסדרה, כמו לדגומה בסידרת העבודות המקסימה של נעמה אגסי או בסידרת העבודות של BeHold תום כהן ונטע אשרי.

נעמה יצרה את סדרת העבודות שלה במסגרת שיתוף פעולה עם מעבדת המחקר של אוניברסיטת אמסטרדם. תחת הכותרת Sublime Imperfection היא רוכשת צלחות קרמיקה בייצור המוני בחנויות יד שניה, ושוברת אותן באופן מבוקר. בכך היא מעניקה לאוביקט נופך ייחודי וחד פעמי, היא תופרת את הקרמיקה בחוטי זכוכית דקיקים ויוצרת מתח בין השבר לטיפול העדין.

BeHold מציגות את סדרת ״חדשות מהבית – שוק לוינסקי״: הן בוחנות את החיים בשוק דרך ערבוביה של ריחות, טעמים, אנשים, דעות וצבעים. הן אוספות צלחות רדי־מייד ויוצרות מעין סרוויס אין־סופי מלא בדימויים של דקאלים (מדבקות קרמיות) כמחווה לשוק לוינסקי

יובל:

אז מה אפשר ללמוד או להבין מהתערוכה? מה הערך של המהלך?

עינב:

אני מאמינה שהמהלך הזה הצליח להציף למעלה את האמירה האינדיבידואלית. התעשייה כבודה במקומה מונח, אבל יש ערך תרבותי גדול בטיפול ובהטמעה אישית דווקא בתוך Mass Production. המעניין בתוך התערוכה הוא שחלק מהצלחות עצמן במצב התעשייתי שלהן הביאו איתן סיפור אישי, משפחתי, וכך נוצרו עבודות עוצמתיות שמשלבות סיפור בתוך סיפור

התעשייה הקרמית היא בת מאות שנים כך שהריפרור בין אז להיום הוא מתבקש, גם אם רק כפן מחקרי. אנחנו נמצאים תמיד על ציר של זמן ובוחנים מה היה פה קודם, לפנינו, איזה מסורות חומריות נשארו ואיזה נעלמו כתוצאה משינויים בעולם, ואיך אנחנו כאנשים יוצרים מתכתבים עם הסוגיות האלה

יובל:

הזכרת מקודם שאת גם מלמדת בבצלאל. מה את מלמדת, והאם האם הסוגיות האלו מעסיקות גם את הסטודנטים.ות?

עינב:

נכון, אני מלמדת במחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית. את שנה ד׳ אני מלמדת סדנה שנתית שנקראת ״פרוייקט הגמר והלאה״, שבה אני מלווה את הסטודנטים לאורך השנה מהחיים האקדמים לחיים שבחוץ. זאת סדנה שמציפה המון חששות, סוגיות ושאלות על החיים ביום שאחרי היותי סטודנט, והיא כוללת שיחות אישיות, הרצאות וימי עיון עם מרצים מבחוץ. 

בנוסף אני מלמדת קורסים שבנויים כשיתופי פעולה עם התעשייה, שני קורסים עם ״ארומה ישראל״ שבהם הסטודנטים התבקשו לעצב ולפתח את ספל הקפה החדשים של ארומה, ובקורס נוסף הם עיצבו את צלחת ארוחת הבוקר. בנוסף ממש סיימתי שיתוף פעולה עם חברת טולמנ׳ס בקורס שעוסק בפיתוח Centerpiece לקולקציות עיצוב איטלקיות. את שנה א׳ אני מלמדת קורס בניית יד.

סוגיות של מתח ודיאלוג בין התעשייתי לאישי בהחלט מעסיקות את הסטודנטים.ות. צריך לזכור שהתעשייה הקרמית היא בת מאות שנים כך שהריפרור בין אז להיום הוא מתבקש, גם אם הוא מתבצע רק כפן מחקרי. אנחנו נמצאים תמיד על ציר של זמן ובוחנים מה היה פה קודם, לפנינו, איזה מסורות חומריות נשארו ואיזה נעלמו כתוצאה משינויים בעולם, ואיך אנחנו כאנשים יוצרים מתכתבים עם הסוגיות האלה

יובל:

בהחלט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

עינב:

עכשיו כשהקורונה קצת מאחורינו אני מזמינה את כולם לבוא לבית בנימיני ולראות את כל התערוכות הנהדרות שמוצגות שם


על המדף – מהתעשייתי לאישי
אוצרת: עינב ברנס אליאסוב
בית בנימיני, רחוב העמל 17, תל אביב
משתתפים: חגית אביר, נעמה אגסי, אליאנורה אורלי אדלביץ׳, גליה ארמלנד, תום כהן ונטע אשרי BEHOLD, ליזבט ביגר, דורון נעמה גלפר, דינה כהנא גלר, ורד אליעזרי גנשרוא, אנה דן, חנה הרצוג, נוי חיימוביץ, מירב כהן, בוריס כץ, אנה כרמי, שירה סילברסטון, סבטלנה פיירמן, רותם רוזנבוים וענבר פרים, יעוז ריבנזון
נעילה: 11.7

שירה סילברסטון. צילומים: בני מאור

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden