מגלים אוצרות // מוניקה לביא

הפעם הראשונה

אצרתי את התערוכה הראשונה שלי בגיל 27 במוזיאון ישראל, ועד כמה שזה מוזר אני לא מצליחה לזכור את שמה. זו היתה תערוכת פיסול מינימליסטי ופוסט־מינימליסטי בהשתתפות אמנים כג׳ואל שפירו, דניס אופנהיים, דן פלווין, יאניס קונליס, טוני קרייג ועוד. התערוכה היתה ״תערוכת חור״; כלומר, המוזיאון נתקע בלי תערוכה מוכנה, והיא הוצגה בשנת 1988 בחלל הכניסה המרכזי של המוזיאון.

הייתי אז העוזרת של סוזן לנדאו, האוצרת לאמנות עכשווית של מוזיאון ישראל, והרעיון שאאצור תערוכה היה שלה. נשארו לה עבודות שהגיעו מאוסף מוזיאון ואן־אבה בהולנד לתערוכה לחנוכת ביתן וייסבורד. קיבצתי עבודות מהשאריות שלא הוצגו ומאוסף המוזיאון, ויצאה תערוכה נהדרת. מהטקסט שכתבתי אני זוכרת ש״נבעו בקיעים״ באמנות המינימליסטית. 

מילדות ציירתי ואהבתי אמנות ורציתי להיות אסטרופיזיקאית. קראתי המון, הייתי תלמידה מצטיינת ועסקתי בענפי ספורט שונים. אחרי הצבא הלכתי ללמוד תולדות האמנות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, וכשסיימתי הבנתי שאני לא בנויה לשבת מבוקר עד ערב בספריות עם כל אהבתי לספרים וללימודים, והלכתי ללמוד במחלקה לאמנות בבצלאל. 

במקביל, התחלתי לעבוד במוזיאון ישראל באגף הנוער. כל החניכה שלי לעולם האמנות הישראלית היתה בצירים המקבילים של בצלאל ומוזיאון ישראל: למדתי ולימדתי, ציירתי והסברתי אמנות לקהל, ובאיזשהו שלב גם התחלתי לכתוב עבור כתב העת משקפיים, והתברר שאני כותבת טוב. 

העשייה האוצרותית שלי היא אינטגרציה בין חלקים שונים שלי שבאים לידי ביטוי, מיצוי וסיפוק בעבודה שמערבת מחקר, יצירתיות, ידע, כתיבה והיכרות עם התהליך האמנות; אני מתייחסת ל״תערוכה״ כאל המדיום שלי.

התחנה האחרונה

״מכניקת הזורמות״, התערוכה החדשה שאצרתי, נפתחה לפני שבועיים במוזיאון נחום גוטמן לאמנות. זו תערוכה קבוצתית בהשתתפות שש אמניות: מיכל אורגיל, מיכל בקי, ענבר הורקני, רקפת וינר עומר, נולי עומר ואפרת רובינשטיין. העבודה עליה החלה לפני כשנה, ולא דמיינתי שהיא תפתח אחרי סגר הקורונה ותציין את פתיחת המוזיאון מחדש.

זו תערוכה מתפרצת, שמחה, חדה, סקסית, עם הרבה אנרגיות, ומכיוון שהשאלה היא גם על נסיבות אישיות, הרי שחשתי צורך עמוק לחזור לסטודיואים, לריח של צבע השמן, ולדבר עם נשים סופר מעניינות, מוכשרות ואינטליגנטיות, לאחר תקופה ארוכה שבה עסקתי ברטרוספקטיבה על נחום גוטמן (״נופים נעלמים ומפות נסתרות״) ואחר כך בתערוכה אינטראקטיבית (״מאחורי קירות המוזיאון״), שגם היא מיצירות גוטמן. 

מכל מלמדיי השכלתי

בשנת 1996 ראיתי בגלריה הייוורד בלונדון את התערוכה ״ספלבאונד – אמנות וקולנוע בבריטניה״, שעד היום זכורה לי כאחת התערוכות היפות, החכמות והמלהיבות שראיתי. בתערוכה הוקדש לבמאי הקולנוע פיטר גרינאווי (Peter Greenaway) אולם שלם, בו הציג המיצב ״בחשכה״. 

החלל חולק לרצועות של מרכיבי הסרט השונים – שחקנים, תסריט, סאונד, אביזרים ועוד. כל רצועה כללה מספר רב מאוד של אפשרויות – וכך נוצרה מערכת של הצטלבויות בין אוביקטים, נושאים, תכנים, אופני תצוגה וטקסטים. לדוגמה, באזור האביזרים הונחו זה לצד זה על גבי משטחים מלבניים קטנים, חפצים שהגדירו דמויות – ״סטודנט בהארוורד, 1953״, ״עקרת בית ממינסוטה, 1975״ וכן הלאה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

כל דמות אופיינה על ידי מספר חפצים מצומצם אך מדויק, ונוצר פסיפס גאוני של דמויות נעדרות, ועם זאת מובחנות מאוד. את השחקנים גילמו אנשים עירומים בתוך תיבות זכוכית גדולות. מרכיב ״הקהל באולם״ היו המבקרים בתערוכה שהתנועה שלהם בחלל היתה חלק מתוכנית העל של גרינאווי.

גרינאווי יצר מפגן ומפגש של אמנות וקולנוע תוך פירוקם והרכבתם לתערוכה שעומדת בפני עצמה, ומעבירה שיעור מאלף באוצרות מסובכת מאוד, ובה בעת גם בהירה מאוד. אהבתי את האופן שבו המגבלות שהציב לעצמו היוו תשתית לגאונות מתפרצת. 

אני מנסה להיות במגע עם כל האלמנטים המרכיבים את התערוכה. אני אדם עם שיווי משקל גרוע ויכולת התמצאות בעייתית במרחב, אבל כשאני אוצרת תערוכה, אני מרגישה כמו לוליין על חבל ודג במים גם יחד

כאוצרת, אני מנסה להיות כל הזמן במגע עם כל האלמנטים המרכיבים את התערוכה – מהתווית ועד המתלה, מהמרווחים בין העבודות ועד למראה העבודות מכל הכיוונים והזוויות – זאת בלי לאבד את התערוכה כדבר שלם לעצמו, ותוך תשומת לב להקשרים שנוצרים בין חלקיה. אני אדם עם שיווי משקל גרוע ויכולת התמצאות בעייתית במרחב, אבל כשאני אוצרת תערוכה, אני מרגישה כמו לוליין על חבל ודג במים גם יחד. 

תערוכת החלומות

אני ממתינה לרגע שבו אפשר יהיה להקליט ולשדר חלומות. אני רוצה לעשות תערוכה של חלומות של אמנים. בכלל, הייתי רוצה להקרין ישר ממוחות של אנשים, ולראות מה אפשר לעשות עם זה. 

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שלי תעסוק בעיר בדיונית, אוטופית ודיסטופית שעליה כתב נחום גוטמן בספרו ״הרפתקאות חמור שכולו תכלת״. בתערוכה ישתתפו אמנים מצוינים, ואני מניחה שהיא תספוג תפנית בעלילה שחלה בחיי כולנו, ושאותה היה קשה לדמיין.

היא תסתעף בין תחומים שאליהם מתייחס הטקסט הגוטמני, בהם אורבניות, אדריכלות, תיירות, פילוסופיה, טקסונומיה, עתידנות, יזמות, רטוריקה, אובדנות, אופנה, שירה, גיאולוגיה ופרה היסטוריה, כשמעליה ירחפו התאומות אוטופיה ודיסטופיה, שהיום רלוונטיות מתמיד. זו תערוכה מאוד מאתגרת שתשתרע על חלק נרחב מהמוזיאון.

וכמובן, כמו כולם גם אנחנו ממתינים להחלטות משרד התרבות בנוגע להקצבות 2020. קשה לתכנן ולעבוד על תערוכות, מרתקות ככל שיהיו, ללא ודאות תקציבית.

---

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן