ננה אריאל // הספר הכי משעמם בעולם

״אליס בארץ הפלאות״ של לואיס קרול מתחיל כשאליס יושבת עם אחותה על שפת נחל ומשתעממת נורא. האחות קוראת ספר משעמם ש״לא היו בו לא תמונות ולא שיחות״ ואליס חושבת לעצמה שאין שום טעם בספר כזה. אבל מיד אחרי זה, דווקא בזכות השיעמום, אליס מתחילה לחלום בהקיץ ולנדוד אל עולם הפלאות.

כשכתבתי את ״הספר הכי משעמם בעולם״ חשבתי על הספר המשעמם שאחותה של אליס קוראת, וכתבתי ספר שאין בו תמונות או שיחות, ספר ללא איורים, שמזמין ילדים (וגם מבוגרים!) להשתעמם. 

שיעמום הוא רגש מרתק. הרבה הורים חוששים שהילדים שלהם ישתעממו והם יעשו הכל כדי למנוע את זה, אבל אפשר לראות שיעמום דווקא כרגש חיוני לנפש מלאה ויצירתית. כשאנחנו משתעממים מתבהר לנו מה מעניין אותנו, ולכן יש גם ערך בהתמסרות לשיעמום כשלעצמו. כשאנחנו משתעממים התודעה יכולה להשתחרר ולנדוד, לצאת למסע חיפוש. 

רק אחרי שכתבתי את הספר גיליתי מחדש שהשיעמום העסיק אותי כבר לפני יותר מעשור, וחזרתי אל פילוסופים וסופרים שכתבו על שיעמום. השיעמום יוצר גם מחוות פיזיות מעניינות כמו פיהוק, דמע ותנוחות גוף משונות, שאמנים תיעדו בצורה נפלאה: לדוגמה, הנשים המגהצות המשועממות של דגה.

אורי יואלי וננה אריאל

״הספר הכי משעמם בעולם״ מפתה את הקוראים להיכנס לספר משעמם בלי לדעת מה יקרה. כשהם נכנסים, הם מגלים רק מעט מאוד מילים, משחקים טיפוגרפיים, וצורות מופשטות כמו נקודות, עיגולים, קווים ופסים. אפשר להגיד שזה נובע מאילוץ – אני לא מאיירת והספר משקף את פסגת היכולות הגרפיות המוגבלות שלי (נועה שוורץ הפכה אותו לספר שראוי לדפוס).

אבל האילוץ הזה מבטא גם תפיסה מסוימת ביחס לספרי ילדים. ספר ילדים לא חייב להמחיש עלילה, הוא לא חייב להציג דמויות שאפשר להזדהות איתן ולהיות צבעוני וססגוני. יש כמובן הרבה ספרי ילדים מאוירים נפלאים, אבל יש עוד אפשרויות. אני חושבת שילדים מסוגלים לתפוס דברים מופשטים הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

ספר ילדים לא חייב להמחיש עלילה, הוא לא חייב להציג דמויות שאפשר להזדהות איתן ולהיות צבעוני וססגוני; יש עוד אפשרויות. אני חושבת שילדים מסוגלים לתפוס דברים מופשטים הרבה יותר ממה שנדמה לנו

אחד הדברים שהיו לי חשובים בעיצוב הספר הוא הטקטיליות, כלומר המישושיות שלו: רציתי שזה יהיה ספר שילדים ומבוגרים ירצו לגעת בו ושתהיה לו משמעות כאוביקט. בעולם הולך ומתרחב של ספרים דיגיטליים, אני חושבת שדרושה הצדקה לספר מודפס.

בחזית הכריכה מופיעה בגדול רק כותרת הספר עם שיקוע שמזמין מישוש, ללא השם שלי (את השם בחרתי למקם רק בשידרה כדי שהספר ידבר בעד עצמו). בתוך הספר, חלקים מהטקסט נקטעים בכוונה בשוליים ומאלצים את הקוראים להסתכל לצדדים. יש עמודים ריקים שאפשר רק לבהות בהם. ויש גם כמה חורים שמגלים חלק מהטקסט בעמוד הבא ויוצרים תחושה של חידה לקראת סוף הספר. 

המחשבות על המעמד של הספר כאוביקט התגבשו אצלי במשך תקופה די ארוכה. ביומיום אני חוקרת ומרצה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב והתחום העיקרי שלי הוא רטוריקה, אבל אחד מתחומי העניין שלי הוא התרבות החומרית של ספרים. זה לא מנותק מהרטוריקה – החומר של הספר הוא האופן שבו הספר עצמו ״מדבר״ אלינו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשהייתי חוקרת אורחת בארצות הברית למשך שנה ב־2017 התנסיתי בדפוס בלט מסורתי ואצרתי תערוכה של ספרי הוצאת הוגארת׳ המקוריים של בני הזוג וירג׳יניה ולנארד וולף, ספרים שהם יצרו במו ידיהם בביתם בלונדון החל מ־1917. בין השאר בהשראתם, ייסדתי יחד עם בן זוגי אורי יואלי בקיץ 2019 את ״דפוס בית״ – הוצאה לאור ובית מלאכה זעיר לספרים.

אנחנו מדפיסים ספרונים בביתנו, תופרים אותם בעבודת יד ומפיצים אותם במספר מוגבל מאוד של עותקים ממוספרים: כמה עשרות בלבד בכל מהדורה. אנחנו מקפידים על חומרי גלם בסיסיים ופשוטים ועל מחירים שווים לכל נפש. 

״הספר הכי משעמם בעולם״ נוצר תוך תוך דיאלוג פורה עם מרב שאול שעומדת בראש הוצאת אסיה. אני סומכת על הקוראים שיצללו אליו למרות שאין בו תמונות או שיחות. יכול להיות שהם יצאו מהספר נבוכים או מבולבלים, וזה דווקא לא רע בעיניי, אבל אני מקווה שההזמנה להשתעמם גם תצחיק אותם ותניע סקרנות ומחשבה.