כל מה שחשוב ויפה

המגלשה השחורה: אורי לוטן חזר לגיל 12 ועשה מזה סרט

בקיץ 99׳ אורי לוטן בילה ״יום ארוך ומבלבל במימדיון״. 21 שנה לאחר מכן הוא עושה מזה סרט קצר באנימציית תלת־ממד עם ״אסתטיקה שמרגישה ילדותיות אך גם קודרת״, שקמפיין הקיקסטרטר שלו נמצא בעיצומו

יובל:

הי אורי, מה שלומך? איך אתה עובר את ימי הדמדומים של גל ראשון / גל שני?

אורי:

היי יובל, אצלי מצוין, תודה רבה.

הגלים תפסו אותי ואת הפקת הסרט בימים מוטרפים, הצוות התפזר כל אחד לביתו והיינו צריכים לגלות איך ממשיכים מכאן. במהלך החודשים האלה גילינו, שדווקא הפעם בחרנו במקצוע נוח ופרגמטי: הכל המשיך כמעט כרגיל. מאז חזרנו לעבוד מהסטודיו (עד הגל הבא..) ואני אישית בקו מנחה של הכחשה טוטאלית בכל מה שקשור למר קורונה, שיעשה את מה שהוא צריך לעשות

יובל:

לגמרי. ככלל אני לא מבין איך אפשר לחיות בעולם הזה בלי הכחשה והדחקה, אבל נדמה לי שזה כבר עניין לצ׳אט אחר. בוא נדבר על המגלשה: איך בכלל קוראים לסרט בעברית?

אורי:

יובל, בלי לדעת בכלל פתחת תיבת פנדורה. בעברית קוראים לסרט ״מגלשה שחורה״. לקראת תחילת קמפיין הקיקסטרטר הרגשנו שבגלל המתח הפוליטי המשוגע בארצות הברית אנחנו צריך להיות אקסטרה רגישים עם בחירת המילים שלנו. ומכאן נולד השם The Slide

יובל:

וואלה. החלטתם נכון. ספר קצת על עלילת הסרט, מה קורה בו? ומאיפה הגיע הרעיון?

אורי:

מגלשה שחורה מספר את סיפורו של אביה, ילד בן 12 המתמודד עם פחד הגדול ביותר שלו – הפחד מהמגלשה השחורה, המגלשה המפחידה ביותר במימדיון. במהלך הסרט מתגלה שהפחד שאביה מתמודד איתו גדול הרבה יותר ממה שנראה לעין. 

נועם וינר

אורי לוטן

בקיץ של שנת 99 ביליתי יום ארוך ומבלבל במימדיון, במסגרת שבוע כייפת במחנות העולים (וופ וופ! תנועת נוער חולצה כחולה למי שלא מכיר). כל היום הרגשתי שמשהו לא בסדר. באותו הערב חזרתי הביתה לגלות מציאות חדשה – חיי התהפכו ברגע. עם השנים, הזיכרון של היום במימדיון ואותו ערב גורלי בבית התערבבו לזכרון אחד מלוכד, שלבסוף היווה את הבסיס לסרט

יובל:

רגע, מה גילית בבית כשחזרת? (ובן כמה היית באותו קיץ?)

אורי:

הייתי בן 12. 

זו שאלה מצוינת, שכל הזמן שאלנו את עצמנו תוך כדאי בניית קמפיין הקיקסטרטר, כמה אנחנו רוצים לספר על עלילת הסרט? כמה נרצה לחשוף? כמה אנחנו בונים על אמפתיה לסיפור האישי שלי? הבנו שמה שבאמת חשוב שיעבור בקמפיין הוא הטון של הסרט ושהקמפיין לא יפגע בחווית הצפיה בסרט, שלא יהיה מצב שהקהל שלנו יודע יותר מאביה, אנחנו רוצים להיות ממש איתו

יובל:

הבנתי. נחכה בסבלנות. אז יש רעיון לסרט שמבוסס על סיפור אישי: מאיפה מתחילים? כותבים את כל הסיפור? מאפיינים את הדמות? בוחרים טכניקה? ספר קצת על תחילת העבודה

אורי:

הפיתוח של הסרט היה מסע מטלטל. הכל התחיל עם מילים. כתבתי יומן מסע מנקודת המבט של אביה, הזכרונות שלו מאותו יום גורלי, משם המשכתי לכתיבת תסריט, כתבתי דראפט, ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד… 

כל אחד פספס מסיבה אחרת. תסריט הוא פורמט קשה, לא מאוד סלחני, ופשוט לא הצלחתי לדעת מה עובד ומה בכלל לא. בשלב הזה התחלתי לעבוד עם ליאור לב, ״סטוריבורדרר״ ואיש סיפור מבריק, ויחד הפכנו את המילים לתמונות, והכל התחיל להתבהר.

משם בפינג פונג שבין תסריט לסטוריבורד הצלחנו למצוא את הסרט, בדרך הוא עבר אין סוף שינויים.  במהלך הפיתוח ליאור צייר לפחות עוד 15 דקות שלמות של סטוריבורד,  זה נתן לנו חופש מדהים,  כאילו אנחנו עורכים סרט לייב אקשן ומחפשים את הפוטאג׳ המושלם לכל רגע

יובל:

והקו האסתטי?

אורי:

במקביל לפיתוח הסיפור, האסתטיקה התפתחה באופן די טבעי, התמה המרכזית של הסרט היא המעבר מילדות לבגרות ורציתי שהלוק יתכתב עם הרעיון הזה. זה הוביל אותנו מהר מאוד לעולם של איורי ילדים: הפשטה, השטחה של המרחב והפתרונות הייחודיים קסמו לי. התחלנו לעצב עולם מלא בעיצובים צורניים, מופשטים ונאיביים במציאות חומרית ומוחשית. השילוב הזה יצר אסתטיקה ייחודית שמרגישה ילדותיות אך גם קודרת.

גיליתי שלעבוד על סרט אישי הופך את הכל למורכב ומבלבל יותר, היה לי מאוד קשה לדעת איפה אני נגמר ואיפה הדמות שיצרתי מתחילה. לאיזה אירועים אמיתיים אני נצמד, ואיפה אני משחרר ונותן לסיפור הדמיוני לקחת אותי לאן שהוא רוצה. זה היה החלק המאתגר ביותר

מאיה שלייפר

נועם וינר

לילי סנודן

אבנר גלר

רועי רחמים

יובל:

אתה יכול לתת כמה דוגמאות איך זה בא לידי ביטוי, אסתטיקה שמרגישה ילדותיות אך גם קודרת?

אורי:

כשיש ניגוד ומתח בין התוכן של הסרט לאסתטיקה שלו, נוצר קונפליקט שיוצר אמירה. עיצובים נאיביים ומופשטים מחממים לי את הלב, ובאותה הנשימה גורמים לי לעצב גדול, כאילו לא משנה כמה אנסה להתחבר לילדותיות הזו, היא רחוקה ממני. כשהכל כל כך מתוק ויפה, זה יוצר אצלי תחושה שאולי מאחורי כל היופי הזה, מתחבא משהו אפל וקודר.

סרט  שעושה שימוש מושלם בניגוד הזה הוא Frank: הדמות הראשית בסרט לובשת מסכה, שיוצרת לה עומק תהומי שמסקרן וסוחף אותך פנימה יותר מכל שחקן אחר, מהרגע הראשון ברור לך שיש המון אופל מאחורי המתיקות הזו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אם אפשר להשתמש באנגלית – הייתי משלב את המילה Eerie. כי אולי זה המילה הכי מדויקת למה שאני מנסה להעביר

יובל:

אמרת עיצובים נאיביים ומופשטים, ישר עלה לי לראש מעגלים שעשית לג׳יין בורדו. איפה אתה רואה במגלשה השחורה המשך לעבודות קודמות שלך ואיפה יש בו משהו חדש, אחר, התפתחות? 

אורי:

כן, לגמרי: האסתטיקה של מגלשה שחורה היא המשך ישיר למעגלים, גם שם שיחקנו על הניגוד  שבין התמות הבוגרות לעולם המצועצע והילדותי. מבחינה אישית, ההתפתחות היא פחות באסתטיקה ויותר בתוכן הסרט ובסוג הסיפור שאנחנו מספרים.  מגלשה שחורה הוא סרט נרטיבי, עם דמויות עגולות שעוברות תהליך; אנחנו נשענים  יותר על הרגש והאנושיות של הדמויות שלנו, ופחות על המטאפורה הוויזואלית

יובל:

אז מה עכשיו? יש קיקסטרטר שמתקדם טפו טפו, מתי בתרחיש האופטימי נזכה לראות את הסרט במלואו ומה נשאר לעשות עד אז

אורי:

אנחנו מתכננים לסיים את הסרט עד סוף השנה… תחזיקו לנו אצבעות! אנחנו ממש בשיא ההפקה: מאנמצים שוטים, מלטשים את הסטים ובקרוב מאוד נתחיל להאיר את המפלצת הזו. 

החלטנו לצאת לדרך בידיעה שאין לנו מספיק כסף להפיק את הסרט הזה בדיוק ברמה שהיינו רוצים. אבל, אנחנו מאמינים בסרט בלב מלא, והאמנו שאם נתחיל גם נמצא את הדרך לסיים אותו. עכשיו, כשהאור בקצה המנהרה נראה קרוב יותר מתמיד, הבוסט הכספי של גיוס הקיקסטרטר ייתן לנו לסיים את הסרט ברמה הגבוהה ביותר, וחשוב מכל, הוא יאפשר לנו לשלם בכבוד לאמנים שמשקיעים ימים ולילות בעבודה על כל פיקסל

יובל:

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אורי:

אני בעיקר רוצה להודות: לאנשי התעשייה שלנו על התמיכה המדהימה בקמפיין וההפצה שלו ולצוות המסור והמוכשר שעובד על הסרט עם כל כך הרבה אהבה, תשוקה ואמונה

עובדיה בנישו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden