כל מה שחשוב ויפה
סיגלית לנדאו בגלריה הר אל. צילומים: יותם פרום

הקו הירוק של סיגלית לנדאו

תערוכת היחיד Green Scream בגלריה דפוס הר אל, היא הזדמנות נדירה להיכנס לראש של סיגלית לנדאו, ולפגוש בעבודות בעיצומו של תהליך תמידי

קצת לפני אמצע מרץ נכנסה סיגלית לנדאו לחלל הגלריה של דפוס הר אל ביפו, והחלה להציב את התערוכה החדשה שתכננה לפתוח. הקורונה תפסה אותה בעיצומן של ההכנות והפכה את החלל לגן נעול, שבו היא ענקית שמשחקת לבד (אם לנקוט בלשונו של יאיר גרבוז). כמעט שלושה חודשים שהתה בגלריה, העמידה פסלים ומיצבים, אספה גלעיני אבוקדו מונבטים מבתי מכרים וזרים; חיברה מערכות מים; סילסלה קונצרטינות של חוטי תיל ותלתה וילונות חרוזים מגללי צאן סביב כתר מלח מרחף.

עד שהוסר הסגר והתערוכה נפתחה.

לנדאו, אחת האמניות הגדולות בשדה הישראלי והבינלאומי אינה מרבה להציג. התערוכות שלה דורשות זמן, תקציב, שטח, והתמסרות טוטאלית. תערוכת יחיד גדולה שהייתה אמורה להיות במוזיאון ישראל – ״נמל הבית״ של האמנות הישראלית – נדחתה שוב ושוב. בשנים האחרונות התכנסה לנדאו בסטודיו, הציגה פחות ועבדה בעיקר על ספרה ״שנות המלח״, שיצא לאור לאחרונה בהוצאת Hatje Cantz הגרמנית.

כל אלה הופכים את התערוכה שלה Green Scream לאירוע מרתק ומשמח. תקופת ההבשלה שכפתה עליה הקורונה השפיעה על תהליכי הצמיחה של התערוכה. התוצאה משופעת בעבודות חדשות, מרגשות, מפגשים עם מוטיבים מוכרים שלה מהעבר, לצד כמה נקודות אילתור, שמדגישות את העובדה שהאמנית אולי הרגישה כבר יותר מדי בבית.

סיגלית לנדאו. צילומים: יותם פרום

לתחושת הביתיות הזו תורמת הגישה הכמעט סלונית של ההצבה – ציורים על הקירות, צמחים על אדן החלון. צריך מבט שני ושלישי בעבודות כדי להבין את תוואי ההקשרים שנטווה ביניהן, ועוד רגע כדי לשים את האצבע על מקורה של תחושת האי־שקט השוררת בחלל הנעים.

זן פולש

את הסדר הטוב פורעת להקה של דררות ירוקות ביציקת ברונזה. זן פולש של ציפור יפיפייה, מעוררת התפעלות וכעס על הנזקים שהיא גורמת. שתי מזרקות תאומות, אחת בפנים ואחת בחוץ, עשויות מערכות שעוני מים שהועתקו מבנייני שיכון מצויים, מפכות ומטפטפות מעדנות. הן משרות רחש־זן על החלל ובמקביל, ברמת מודעות נוספת, מציקות כדליפה טורדנית של ברז ששכחנו לסגור.

הרמזים כולם שם: עדויות לחינוך נוקשה מצד אחד ולבזבוז ולרשלנות הישראלית מצד אחר; רפרנס למזרקה/משתנה המפורסמת של מרסל דושאן; לדלות החומר ולריאליזם תל אביבי – כל התשובות נכונות. 

לנדאו מתייחסת בכותרת התערוכה (ובצבע הירוק שבולט בה לעין) לפואמה ״מזמור שיר לירוק״ שהקדיש המשורר נתן זך ״ליעקב הראל ולארץ שהיתה אי־פעם ירוק״. את מזמור השיר היא הופכת לזעקה ירוקה, שבכותרת באנגלית Green Scream מזכירה גם מסך ירוק, אותו רקע סובלני שעליו ניתן להלביש כל תוכן ולבדות מציאות מדומה.

צילומים: מ״ל

יעקב הראל, בעליו של דפוס הר אל ודמות מיתולוגית בפני עצמו בעולם האמנות, הוא השומר של שמורת הטבע, שמוציא ספרי אמן ומהדורות מיוחדות של הדפסים. מקום שבו אמנים מרגישים בבית ויחד עם זאת מבינים שזמנם של עסקים מסוגו הולך ומתקרב לקצו.

מחוץ לגלריה, ברחוב אליזבת ברגנר ביפו, סערו הרוחות לאחרונה על רקע החשד לפגיעה בבית קברות מוסלמי היסטורי. המתיחות הפוליטית, הכלכלית והבריאותית סביב הקורונה תרמה את חלקה. ולנדאו מתאימה את עצמה לאווירת סוף העולם הכללית, ועושה זאת ברוח סטואית משהו.

הרחובות מסמנים את שושנת הרוחות, דרום, צפון, מזרח ומערב, אך השמות מאבדים את משמעותם וכיוונם במחול הסיבובי של השבשבת. מצד אחד היא משדרת שלווה ונינוחות, מצד שני שומטת את הקרקע מתחת לוודאויות

לקראת התערוכה צללה לנבכי מחסן השילוט של עיריית תל אביב ויצרה שבשבת רוח שובת לב – אחת העבודות המצויינות בתערוכה – מורכבת משלטי רחובות שכאילו נפגשו באקראי, כמו מכרים ותיקים: יונה הנביא היורד אל הים (שהיה בין השאר כתובתו ההיסטורית של רפי לביא) פוגש את רחוב יפת מיפו; רחוב הקונגרס משולי התחנה המרכזית, פוגש את עיר שמש מצהלה.

הרחובות מסמנים את שושנת הרוחות, דרום, צפון, מזרח ומערב, אך השמות טעונים במציאות היום־יום והופכים לנקודות ציון אישיות שלה, של החברה והעיר. הם מאבדים את משמעותם וכיוונם במחול הסיבובי של השבשבת, על רקע הצמחייה הירוקה העוטפת את הכניסה לדפוס הר אל. מצד אחד היא משדרת שלווה ונינוחות, מצד שני שומטת את הקרקע מתחת לוודאויות ולתחושת בטחון מדומה שהן מקנות.

תנועת השבשבת מזכירה (לא במקרה) את תנועת הספירלה של האבטיחים בעבודה האייקונית Dead See משנת 2005. לנדאו פרשה אז בנדיבות את המוטיבים המזוהים של עבודותיה, בתערוכת יחיד פורצת דרך ״הפתרון האינסופי״ בביתן הלנה רובינשטיין. גם הסימבולים של חיבור לטבע ולמחזוריות החיים, פיזית ורוחנית, הופיעו שם – חוף הים, ים המלח, האבטיחים, המלח, המים והאדמה; ובמישור אחר, המציאות האנושית האלימה שבאה לידי ביטוי בפיסול הדמויות הנראות כחשופות עור (עבודות שפיתחה בעיסת נייר וחלקן הפכו ליציקות ברונזה).

צילומים: יותם פרום

זכרונות השואה שעלו מן העבודות החריפו עוד יותר בתערוכה ״חדר האוכל״ שהציגה ב־KW בברלין כעבור מספר שנים, שגם היא היכתה גלים. בתערוכה בהראל היא שותלת מזכרות מכל אלה: כזו היא דמות נער המשחק עם כלב, פסל ברונזה המבוסס על סיפורו האישי של אביה, שכילד בגטו הצליח להגניב ממעט המזון שהיה לו לכלב שאהב (עד שהוריו תפסו אותו בקלקלתו).

קונצרטינת התיל מהדהדת גם היא את התנועה הספירלית, אבל יותר מכל את עבודות ההולה־הופ שלה – הגברית והנשית – באחת שלישיית גברים מנסה לשלוט בתנועת חישוק ענק במאמץ חסר סיכוי (מחושקים, כמעט כמו המנהיגות בישראל); ובאחרת היא עצמה, בגופה העירום, מלהטטת בחישוק עשוי תיל הפוצע את גופה (עבודה שנמצאת בין היתר באוסף מוזיאון פומפידו בפריז).

מעבדת מחקר ומחשבה

מפסלי המלח שלה מופיעה כאן רק עבודה אחת, מעין כתר בוהק כמו הילת קדושים, חבוי בין מסכי החרוזים־גללים, מרחף מעל דמות נעדרת. אולי זהו זר הקוצים של ישו (המשיח) או כלת המלח שיצרה לנדאו, בשמלת ״הדיבוק״ שטבלה ומשתה מים המוות.

נראה שלנדאו התייחסה אל התערוכה כמעבדת מחקר ומחשבה. חילקה את החלל והחוץ לאזורי פעולה, יצרה הקבלות והציבה דיפטיכים סמויים – כמו מזרקות שעוני המים או פרחי ברונזה בדמות ניצני ״ירוקת החמור״ שצמחו לממדי ענק, בניגוד משלים לצמיחת נבטי האבוקדו המהוססים. עמוד בניין אטום עטוף בסריגת יד, מקביל לעמוד החלול של וילונות הגללים.

הירוק שבכותרת אינו תמים. לא רק ציפורים וצמחייה ירוקים, גם הקו הירוק נוכח בין העבודות. פוטנציאל הצמיחה והסיאוב שווים בכוחם. אפשר להמשיך ולפרוש את משמעויות העבודות ולפענח את נתיב המחשבה שלה. מעניין עוד יותר יהיה לראות את הרעיונות מבשילים ואת לנדאו ממשיכה איתם לתערוכה מוזיאלית שהגיע זמנה.


סיגלית לנדאו, Green Scream
גלריה דפוס הר אל, נעילה: שבת 29.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אפי גן

    אהבתי את התערוכה. וכתבת יפה עליה. כיף לקרוא.
    בכל פעם שאני רואה 'חתיכת סיגלית' אני נפעמת. עבודותיה מרתקות. במוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים במסגרת התערוכה החדשה 'זמן' יש עבודה חדשה ומעניינת של סיגלית. לא עושה ספוילר.

  2. נירה כלב

    אני אוהבת ברונזה והפירחי ניצנים האלו מוצאים חן בעיני כהאיל.וכן דמות הנער וכלבו
    הצבעים מזכירים לי שכאילו משו את כל החפצים מקרקעית הים.ויש בזה משהו היסטורי וקצת
    מזמן עבר.אבל בהחלט משרה אווירה של איזה שקט אולי השקט שלפני ההתגלות של משהו.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden