כל מה שחשוב ויפה
יעקב ישראל. רחוב הנטקה 84, ירושלים, 2007

יעקב ישראל: ״צלם מעמד הפועלים״

מזה 20 שנה יעקב ישראל מתעד את ״שכונות הפועלים״ של ירושלים. כעת הוא מציג את סיכום הפרויקט בתערוכה ״דרום מערב ירושלים״ בגלריה בגלריה רחוב יפו 97, ובעיתון חד פעמי שהוציא לאור

פרויקטי המגורים החדשים הנובטים סביב שוק מחנה יהודה, נראים כעוד נטע זר בתצוגת התכלית המסורבלת של מרכז העיר ירושלים. שילוב לא מוצלח של אינטרסים מנוגדים ויומרה יזמית מגיע לשיאו באזור כיכר הדוידקה, שבה המבנה הערבי העתיק של בית אליאנס ממוקם במרחק מעבר חציה אחד מבניין כלל הידוע לשמצה.

בנייני המגורים המפלצתיים הללו, שקמו על חורבותיהם של מבני האבן הישנים והצנועים ברחוב כי״ח, הם אבן הפינה של פרויקט הג׳נטריפיקציה הירושלמית ואולי הפנים הברורות ביותר שלו; ברוטליים, חסרי קשר למקורות האדריכליים המקומיים ודורסניים. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

תמורות דומות מתרחשות לא רק באזור השוקק של השוק, אלא גם בפריפריה הירושלמית, בדגש על שכונות הפועלים הוותיקות, כדוגמת הקטמונים וקריית היובל. השכונות, שנבנו בסוף שנות ה־50, עוברות תהליך מסיבי של פינוי בינוי, משילות מעליהן אט אט את בנייני השיכונים האיקוניים ומתהדרות בדור חדש של קופסאות דיור.

מבט מרחוב ברזיל על רחוב הנטקה, ירושלים, 2007

רחוב בר יוחאי 3, ירושלים, 2006

יעקב ישראל. צילום: דורון עובד

מי שמרגיש היטב את השינויים הללו הוא הצלם יעקב ישראל, שמתעד מזה 20 שנה את המבנים והדיירים של שכונות אלו. בתערוכה ״דרום מערב ירושלים״ – שמוצגת בימים אלה בגלרית רחוב יפו 97, ירושלים, בניהול קופסה שחורה – הוא מסכם את הפרויקט ומביא את הנוף ההולך והנעלם הזה לכיכר הדוידקה המתחדשת. לצד התערוכה השיק ישראל גם עיתון נלווה ובו אסופה מיוחדת של טקסטים, הנעים במנעד רחב מפרוזה ועד מאמרים אקדמיים, שמזמינים מבט קרוב עוד יותר למרחב המצולם.

״הפרויקט הזה התחיל כשהייתי תלמיד בבצלאל אי אז ב־2001, הפך להיות פרויקט הגמר שלי שהוצג ב־2002, ופשוט המשיך לאורך השנים״, משרטט ישראל את קווי המתאר של הפרויקט ארוך הטווח הזה. ״התחלתי בקריית יובל ובקריית מנחם: תמיד היה לי עניין בעיר, יש לי עניין עמוק במרחב האורבני – באופן כללי וכנרטיב אמנותי.

״במהלך התואר הראשון בדקתי את זה מכל מני נקודות מבט, ועם הזמן הבנתי ששכונות הפועלים הללו מעניינות אותי, על האופי המסויים שלהן. היום זה כבר קצת נעלם, אבל בעבר הייתה שם תחושה שאין במקומות אחרים״

מה גורם לתלמיד בצלאל, שלומד בצד המזרחי־צפוני של ירושלים, למצוא עניין במערב העיר?

״קשה לי לשחזר בדיוק כי בכל זאת מדובר בכמעט 20 שנה אחורה, אבל היום בנקודת מבט רטרוספקטיבית עם כל התובנות שצברתי ב־19 השנים האלו, אני מייחס הרבה חשיבות לממד הביוגרפי, לאופן שבו אני כיוצר בוחר את תחומי העיסוק שלי. ההורים שלי, שהגיעו מדרום אפריקה, רצו לרכוש בית, להתמקם בפינה שלא צריך לנוע ממנה הלאה. עם ירושה קטנה שקיבלה המשפחה ולצד מחירי הדיור בחלקים אחרים בעיר התמקמנו בקרית היובל.

מצד אחד הרגשנו בבית כי גם אנחנו היינו מהגרים, ומצד שני כל האנשים סביבנו היו מהגרים ממקומות אחרים. הסיטואציה הזו, כשאני חושב עליה היום, הפכה אותנו, הילדים, להתבונן במרחב הזה באופן מרובד

״מצאנו את עצמנו מין אינסיידרס־אאוטסיידרס: מצד אחד הרגשנו בבית כי גם אנחנו היינו מהגרים, ומצד שני כל האנשים סביבנו היו מהגרים ממקומות אחרים. הסיטואציה הזו, כשאני חושב עליה היום, הפכה אותנו, הילדים, להתבונן במרחב הזה באופן מרובד. נחשפנו להרבה תרבויות אחרות: חיינו אחד אצל השני, הדלתות לא היו נעולות בשעות יום וזזנו מבית לבית.

״השילוב של חיים קשיי יום לבין החיים העשירים אנושית שהיו שם השאיר עלי חותם. אני מבין היום שכל הנושאים שאני עוסק בהם קשורים באופן מסויים לדרך שבה אני חי במרחב הישראלי״

גיבור מעמד הפועלים

ואכן, החותם שנשאר על ישראל מורגש בכל אחד מהצילומים המרהיבים המוצגים בקופסאות האור הגדולות. בצבעים עשירים וחדות מרשימה מציג ישראל תערוכה שכולה פורטרטים: של בניינים, של תושבים ושל שכונות הפועלים כאחד. מכולם עולה איזו ערגה, איזו ראיה מפוכחת אך עם זאת מתרפקת, הצילום נובע מנקודת מבט מלאת אהבה.

ניכר שבחירת נקודת המבט על הנושא המצולם היא בחירה מושכלת, מחושבת ומתוכננת היטב. כך לדוגמה, בחירתו לצלם את מבני המגורים בעיקר מצידם, מנטרלת כל רמיזה לאסתטיקה של הסוציאליזם הכה אופנתית, שמוכרת מסרטיו של ווס אנדרסון, או מצילומים שמסתובבים ברשת מקוריאה הצפונית. בחירה זו מראה ״חתך״ של המבנים, וכתוצאה מכך גם של המציאות.

העובדה שהוא עצמו תושב שכונות אלו משחקת תפקיד משמעותי בדרך ראייתו את הסובבים לו: התושבים מצולמים בגובה העיניים, בסביבת מגוריהם הטבעית, ללא קישוטים או העמדה עשויה מדי, ובטח שללא כל תוספות הנעימות לעין החיצונית. ״אני לגמרי רואה את עצמי כ־working class photographer, אני ממש מרגיש כחלק מהשכונה. השכונה מורכבת ממנעד רחב של אנשים: אתה תסע באוטובוס ותתקל במנעד רחב במיוחד של אנשים וטיפוסים.

״אני חושב שמאז שהיינו ילדים, המקום של האינסיידר והאאוטסיידרס במקום שיחק תפקיד; מצד אחד הוא מאפשר לי להרגיש שייך לאנשים ולמקום, אני לא מסתכל עליהם בעין חיצונית, אלא בעין מקומית, קרובה ומכירה; ומצד שני אני מתבונן מתוך מורכבות ובמבט מפוכח״. 

עדי, תומר ושלג, רחוב הנורית, ירושלים, 2003

דניאל, רחוב שטרן, ירושלים, 2020

גרדה, רחוב ברזיל, ירושלים, 2003

נעמי, רחוב יצחק שדה, ירושלים, 2018

תושב, רחוב קולומביה, ירושלים, 2009

גם שימושו ב״מצלמה טכנית״, אותה מצלמה עם מפוח שצריך לכסות בבד שחור, תורם לתוצאה הסופית. ברמה טכנית, הפורמט הגדול ועשיר הפרטים שישראל משתמש בו מאפשר לצופה להיכנס בקלות לעולם המצולם, גם כשהצילומים מוצגים במרחב פתוח במרכז העיר הסואן.

״זה הפך להיות כלי שמשתמשים בו היום בעיקר בעולם האמנות או לשם צילום פוליטיקאים, אנשי רוח וכל מני בני מלוכה. יש משהו בשימוש בכלי הזה, שהוא כל כך יקר לתחזוק ועשיר מאוד בפרטים, בשביל לצלם את האדם הרגיל. כך שזה לא רק המבט זה גם הכלי: מבחינתי כיוצר זה כמו לתת קידה קטנה לבן האדם שאני מצלם״

הפריפריה של העין

לפני שנתיים הציג ישראל במוזיאון לאמנות האיסלאם צילומים של כפרים פלסטינים במרחב, ״בטריטוריה הזו שהיום אנחנו קוראים לה ישראל״. הסדרה, לגיטימיות של נוף, ״צמחה מתוך היום־יום שלי, מהאופן שבו החיים שלנו ארוגים האחד בשני – הכפרים בירושלים זולגים לתוך ירושלים והשכונות שלנו זולגות לשלהם.

״לדוגמה, הקטמונים ובית צפאפא. התחלתי להסתכל על זה באינתיפאדה, עניין אותי איך מצב שכזה יכול למנוע מאיתנו להסתכל על מקום שכל כך קרוב אלינו. עד היום אני חושב שרוב הישראלים לא מתבוננים במקומות הללו מתוך איזה אסקפיזם, מתוך איזה פחד. כל הסדרה סבבה סביב זה, סביב נוף שאיבד את הלגיטימיות שלו בגלל שאוכלוסיה שלמה לא מתבוננת בו״.

אתה חושב שאפשר להכיל את הטענה הזו גם על שכונות הפועלים שאתה מצלם?

״אני חושב שכן. השכונות האלה לא ממוקמות על מפת התיירות של ירושלים, המקומות האלה הם המקומות הפחות חגיגיים של העיר. כשאני חושב עליהם אני חושב על האופן שבו האנשים חיים, לפחות בשנים ההן, כי בשנים האחרונות הג׳נטריפיקציה מחלחלת, אז אני חושב שבתקופה מאוד ארוכה מי שגר בשכונות האלה הם האנשים שמתחזקים את העיר״.

רחוב איסלנד 2, ירושלים, 2002

רחוב קולומביה 2, ירושלים, 2002

רחוב הנורית 125 , ירושלים, 2006

בריקודו הלא נגמר בין האינסיידר לאאוטסיידר, עמד ישראל בסוף חודש אוגוסט ביום שישי, בסרבל כחול וכובע מצחיה, וחילק עותקים מהעיתון הנלווה לתערוכה לכל באי המרכז המסחרי של קריית יובל. העיתון, שהודפס ב־5,000 עותקים, עוצב על ידי נינו ביניאשוילי והוא כולל טקסטים מגוונים העוסקים בשיכונים ובחייהם, כפי שהם נבחנים בעיני תיאורטיקנים של האדריכלות, סופרים ובעיני ישראל עצמו. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מפגשים משמחים עם המצולמים עצמם, אנשים שהגיעו מחוץ לעיר כדי לקחת עותק לקרוביהם, וכאלו שחזרו לאחר זמן מה רק כדי להגיד שהם שמחו מאוד שלקחו עותק על אף שבהתחלה לא מצאו בו עניין, הם רק חלק מהתגובות שעלו מהמפגש המרתק בין מושאי הצילום שלו לבין ישראל עצמו.

בחירתו לחלק את העיתונים בעצמו, בדמות הפועל מחלק העיתונים, ממצה את יחסו המיוחד לפרויקט זה, כמי שחי בו, מתבונן בו, ופועל מתוכו. ״זה היה פרפורמנס הראשון שלי״, הוא אומר בצחוק, מעלה את השאלה האם כל חייו בסביבה שבה הוא יוצר הם לא, אם כך, פרפורמנס אחד גדול. 


יעקב ישראל | דרום מערב ירושלים
גלריה רחוב יפו 97, ירושלים, בניהול קופסה שחורה
אוצרים: אסף כהן ויצחק מזרחי; אוצר שותף: ד״ר מארק לונג

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden