בוחרים תרבות: היצירה כתשתית כלכלית חיונית

כשהתותחים רועמים, התרבות נדחקת לקרן זווית. המפלגות אינן מרבות לעסוק בתעמולת הבחירות בעתיד היצירה הישראלית, בעוד שר התרבות מאיים תחת כל עץ רענן לשלול את המימון הציבורי למיזמי תרבות שונים. לא ייפלא אפוא לגלות כי תקציב התרבות נשחק במשך השנים ומהווה כ־0.2% בלבד מתקציב המדינה, שיעור זניח מההשקעה הציבורית המקובלת בעולם המערבי.

קואליציית התרבות והיצירה, התאגדות חדשה המורכבת מעשרות ארגונים, מוסדות ואיגודים המייצגים יותר מ־10,000 יוצרים ואנשי תרבות, מבקשת להשיב לתרבות את כבודה האבוד. לקראת הבחירות לכנסת ה־26, הקואליציה השיקה את קמפיין ״הזכות לתרבות״ ומקדמת מתווה להכפלת תקציב התרבות ל־2.5 מיליארד שקל בתוך שנתיים, לקראת יעד של 1% מתקציב המדינה בתוך עשור, בהתאם להמלצת אונסק״ו.

חבר הקואליציה אלון ספן, מנכ״ל מוזיאון הטבע ויו״ר פורום מוסדות תרבות ואמנות, מציע לשנות את התדמית שהתקבעה – ולראות בתרבות כתשתית לאומית חיונית לכלכלה. ״התרבות והתעשיות היצירתיות הן ענף משק לכל דבר: עתיר עבודה, עם פוטנציאל ייצוא מוכח ותרומה ישירה למותג ‘ישראל’. זוהי השקעה הכרחית בחוסן, ביצירה, בנגישות – וגם בכלכלה״, הוא אומר.

ספן מבסס את דבריו בין היתר על נייר עמדה שכתב הכלכלן איתמר שושנה, שאומץ כחלק מממתווה ״תרבות ישראלית 2026-2036״. המתווה חובר על ידי פורום מוסדות התרבות, בשיתוף עם קואליציית איגודי התרבות והאמנות.

אלון ספן: התרבות והתעשיות היצירתיות הן ענף משק לכל דבר: עתיר עבודה, עם פוטנציאל ייצוא מוכח ותרומה ישירה למותג ״ישראל״. זוהי השקעה הכרחית בחוסן, ביצירה, בנגישות – וגם בכלכלה

שושנה, יוצא משרד האוצר, סבור שתקציב התרבות נשחק מכיוון שהממשלה לא בחנה מעולם את כדאיות החזר ההשקעה בתחום. להשקפתו, אין לראות במדינה כפילנתרופ המממן ברוב חסדו את היצירה הישראלית – אלא כמשקיע חיוני ליצירת תשתית מקצועית בענף, שעליה נשענת כלכלת תרבות רווחית הפועלת בשוק הפרטי, הגדולה פי 40 בהיקפה.

״תרבות היא לא הוצאה רכה (שניתן לצמצם), אלא השקעה קשה (והכרחית) בכלכלה״, מסביר ספן. ״הציבור הישראלי כבר מוציא על תרבות כ־49.8 מיליארד שקל בשנה, כ־2.5% מהתוצר הלאומי הגולמי, בעוד שההשקעה הממשלתית הישירה עומדת על כ־1.2 מיליארד שקל בלבד, כ־0.06% מהתל״ג. כלומר, המדינה לא מממנת תחביב; היא מחזיקה תשתית שמייצרת תעסוקה, פעילות כלכלית, תיירות, יצוא ומיתוג למדינה״.

וכך, אימוץ המתווה צפוי להחזיר למשק 3-2.5 שקלים עבור כל שקל שתוציא המדינה לתמיכה בתרבות. לאורך עשור, צפויה להיווצר תועלת מצטברת של כ־70 מיליארד שקל אל מול השקעה של כ־26 מיליארד שקל, כשכמחצית מהעלות תחזור לקופת המדינה כמס. המשמעות עבור העוסקים בתרבות ברורה: צמיחה חדה במספר הזדמנויות התעסוקה והתצוגה בתחום.

הזכות לתרבות כזכות אדם בסיסית

בקואליציה שואבים השראה ממודל שנחל הצלחה מעבר לים. ההשקעה הציבורית באיחוד האירופי על תרבות, פנאי ודת גבוהה פי 20 מבישראל – כ־1.2% מהתוצר הלאומי. ״בחו״ל מקובל לראות בתרבות כ׳טוב ציבורי׳ חיוני״, מבהיר ספן בערגה.

״גם ב־OECD קובעים שתרבות היא מנוע ליצירת משרות, יזמות, חדשנות, פיתוח אזורי ורווחה. נהוג לממן את פעילות התרבות באמצעות שילוב של הממשלה המרכזית והרשויות המקומיות, ולמדוד את ההשקעה בה גם לפי התשואה הכלכלית שלה – כמו בבריטניה, שבה נמצא כי ב-2023 כל פאונד שהושקע מימון ציבורי הניב 3.12 פאונד בתוצר מוסף גולמי״.

דרום קוריאה, שהחליטה לפני כשלושה עשורים שתרבות היא אסטרטגיית יצוא לאומית, ייצאה ב־2023 תוכן ב־12.4 מיליארד דולר. בארצות הברית ענפי האמנות והתרבות מהווים 4.2% מהתמ״ג וצומחים בקצב כפול משאר הענפים במשק. אפילו סוגת התרבות החבוטה ודלת המשאבים ביותר התגלתה כהשקעה משתלמת בארץ הדוד סם: הקופה הציבורית מרוויחה כ־19 אגורות מס על כל שקל שמושקע במגזר האמנויות שלא למטרות רווח.

ובכל זאת, יש פער ניכר, בלשון המעטה, בין הפוטנציאל הכלכלי של יצירות פופולריות כמו פאודה לבין מיצג ניסיוני. האם המדינה צריכה לסבסד את פעילותם של מוסדות תרבות שלא מצליחים לקיים את עצמם?

״הזכות לתרבות היא זכות אדם המעוגנת באמנות בינלאומיות. היא כוללת הן את זכותו של כל אדם ליצור ולהביע את עצמו והן את זכותו להשתתף בחיי התרבות. מימון ציבורי לתרבות הוא ביטוי לאחריות המדינה להבטיח את קיום הזכות הזו באופן שוויוני ונגיש.

״בתחום התרבות קיים כשל שוק: יצירה בעלת ערך ציבורי אינה תמיד יכולה להתקיים מהכנסות השוק בלבד. לכן נדרש מימון ציבורי כדי לאפשר גם יצירה חדשה, ניסיונית וביקורתית ולהבטיח מגוון וריבוי קולות ותחומי יצירה שלא יתקיימו רק לפי מדד מסחרי.

״ההשקעה הציבורית היא לא תחליף לצריכה הפרטית, אלא השלמה הכרחית – שמבטיחה את קיומה של תרבות נגישה בכל הארץ, יצירה מקורית, ספריות, מוזיאונים, תרבות לילדים או פעילות בפריפריה״.

ואם כבר הזכרנו פריפריה, איך מבטיחים שהגידול בתקציבים יורגש גם בה ולא רק במוסדות הדגל המבוססים במרכז?

״גם כיום במנגנוני התמיכה, שקובעים את חלוקת המשאבים בין הגופים הנתמכים, יש מקדמים מיוחדים לפריפריה. הבעיה המרכזית היא תקציבים לא מספיקים לכלל פעילות התרבות.

״בנוסף, יש לקדם שותפויות עם רשויות מקומיות, תוכניות לבתי ספר, פעילות ניידת, הסרת חסמי תחבורה ונגישות, ותמיכה ביוצרים מקומיים. לא מספיק להביא מופע מהמרכז פעם בכמה חודשים; צריך לבנות תשתית תרבותית מקומית שמייצרת רצף, שייכות וקהילה״.

מדיניות תרבות טובה צריכה לטפח את הרצף, מהנבט הראשון של יצירה עצמאית ועד למוסדות הגדולים. האתגר אינו לחלק את התקציב באופן שווה, אלא להתאים לכל תחום ולכל שלב בהתפתחות את הכלים הנכונים לו

קיימת סתירה אינהרנטית בין הצרכים התקציביים הגבוהים של תמיכה בתיאטרון רפרטוארי לבין הדרישות הצנועות יותר של ציירת עצמאית. ניתן ליישב את הפער?

״חשוב להבין שלא מדובר בשני קצוות שמתחרים זה בזה על אותה עוגה. זהו רצף אחד של יצירה והתפתחות. הציירת העצמאית של היום עשויה להיות האמנית שתציג מחר במוזיאון מרכזי או בביאנלה בינלאומית ותייצג את ישראל בעולם. מחזאי צעיר שכותב היום באופן עצמאי עשוי ליצור בעוד כמה שנים עבור התיאטראות הגדולים. מוסדות התרבות מצדם מעניקים ליוצרים במה, תשתית מקצועית, קהל והמשכיות.

״מדיניות תרבות טובה צריכה לטפח את כל הרצף הזה – מהנבט הראשון של יצירה עצמאית ועד למוסדות הגדולים. האתגר אינו לחלק את התקציב באופן שווה, אלא להתאים לכל תחום ולכל שלב בהתפתחות את הכלים הנכונים לו״.

שמירה על רצף תרבותי ברגעי משבר

התמיכה הציבורית בתרבות עלתה שוב ושוב לכותרות במהלך כהונתו הסוערת של השר מיקי זוהר, שביטל כ־60 פרסי יצירה, שלל את המימון לטקס פרסי אופיר ואיים להפסיק לחלוטין את תקצוב ענף הקולנוע, מתוך שיקולים פוליטיים מוצהרים.

תקציב תרבות גדול יותר הוא גם שוט גדול יותר בידי הפוליטיקאים. כיצד מציעה הקואליציה למנוע התערבות בתכנים?

״ההחלטות האמנותיות צריכות להישאר בידי אנשי המקצוע. לכן הגדלת ההשקעה בתרבות צריכה ללכת יד ביד עם חיזוק המנגנונים שמבטיחים עצמאות מקצועית: מועצות מקצועיות ובלתי תלויות, מינויים על בסיס מומחיות, מבחני תמיכה שקופים, תקצוב רב־שנתי ומנגנוני הערכה ובקרה. כך המדינה יכולה להשקיע יותר, לדרוש ניהול תקין ותוצאות, ובאותה עת לשמור מרחק מהחלטות על יצירות, תכנים ורפרטואר.

״העיקרון הזה חשוב בלי קשר לזהות הממשלה. חופש יצירה אינו הגנה על עמדה פוליטית כזו או אחרת; הוא הגנה על האפשרות של תרבות ישראלית להיות מגוונת, ביקורתית, מסורתית, חדשנית, מאתגרת ופופולרית  ולשקף את ריבוי הקולות בחברה הישראלית״.

התמשכות המלחמה מאיימת על התרבות הישראלית?

״כן, חד משמעית. המצב הביטחוני מוביל לסגירות, ירידה בביקורים, ביטול פעילות, אי־ודאות תפעולית, פגיעה בעובדים, ופגיעה בהכנסות העצמיות. כשהן נפגעות והסיכון התפעולי עולה, התמיכה הציבורית היא לא מותרות אלא מנגנון שמונע קריסה״, קובע ספן, על רקע נתונים המעידים על צמצום דרמטי בתמיכה בתרבות במהלך מלחמת 7 באוקטובר – כתוצאה מהירידה בתיירות, החרם הבינלאומי והאינפלציה.

״אם המדינה רוצה לשמור על רצף תרבותי, עליה להיכנס דווקא ברגעי משבר, כדי שהמוסדות לא יצמצמו פעילות, לא יפטרו עובדים, לא יאבדו הון אנושי והון מקצועי, שנרכש לאורך שנים ולא יאבדו את היכולת לחזור לפעול אחר כך״.

קואליציית התרבות והיצירה פנתה לכל המפלגות בהצעה להציג את המתווה להגדלת תקציב התרבות. ב״דמוקרטים״ בחרו לאמץ אותו באופן מלא, במפלגת ״ישר״ נייר העמדה אומץ ברובו, ונקבעה פגישה נוספת עם נציגי ״ביחד״. שאר המפלגות לא הגיבו לפניה בנושא. ספן מקווה שהמצב ישתנה ברגע האחרון לפני הבחירות. ״תרבות היא לא רק עוד ענף עסקי; היא תשתית אזרחית: הזכות לתרבות״.