כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
ליזה ארזואן יפת, מקדשים ומסכות. צילומים: מ״ל

ליזה ארזואן יפת // מקדשים ומסכות

ליזה ארזואן יפת עיצבה שרשראות פולחן אישיות שמחברות בין סמלים מסורתיים לחיים המודרניים, ומצלמת את עצמה עוטה מסיכות מסוגים שונים, תוך כדי פריקת תסכול חיפוש זהות, עידוד ותמיכה

בסטודיו קטן, עמוס ומבולגן להפליא שנמצא בביתי בגבעתיים, אני מלחימה, מנסרת ומחברת את המחשבות שלי על העולם. הדמיון וההשראה זורמים ומגיעים מדברים שנגעו בי. לכל קולקציה, פריט או תמונה יש קונספט שהביטוי הסופי שלהם נוצר בידיי שמרגישות את החומר, נפצעות ממנו, נלחמות בו, ולבסוף מלטפות. 

בכל מקום מתחולל בראשי מחול רעיוני של אמנות ועיצוב שרוקדים פוגו וריקודי בטן לסירוגין. מילדותי המאתגרת דרך התיכון לאמנויות, המחלקה לעיצוב תעשייתי והחיים עד עכשיו, כל מה שנכנס מצד אחד במהלך השנים יוצא כעת מהצד השני לאחר תהליך עיבוד ובלידה טבעית. 

בשנים האחרונות אני חווה תהליך שבו סך כל חלקיי מתכנסים והופכים ליצירות ומוצאים ביטוי בעשיה, שלשמחתי הולכת ומועצמת ככל שאני מתבגרת. אכזבות, אירועים טראומתיים, שמחות וחוויות בחיי, כולם עוברים בי שלב־שלב. במקביל לתהליך ההבשלה האמנותי אני מגלה יותר ויותר שככל שהגוף הולך ומתבגר, ואתו גם המראה, דווקא אז הנפש היא שמוצאת מזור ומנוח בעקבות שחרור וזיקוק של העצמי תוך כדי שאיפה להרחבת הדעת.

צילום: דרור בן נפתלי

בתחילת הדרך, כמעצבת תכשיטי אופנה קונספטואליים, חיפשתי השראה שבטית, גולמית ושורשית. מצאתי אותה בציורי גוף של שבטים אפריקאים: השפה הרפטטיבית, הגאומטריה הפשוטה וההדגשה של איברי הרבייה, שולבו בתליוני פליז גדולים מושחלים בחוטי כותנה. 

בהמשך, כשהרגשתי יותר בטוחה בהתהוות הקו העיצובי שלי, יצרתי שפה ויזואלית חדשה בעולם האקססוריז כשעיצבתי פריטים קשוחים ומחוספסים שמורכבים מעורות ומחלקי מתכת בקווים חדים, מתכות מושחרות ומוזהבות עם נגיעה אתנית מזרח תיכונית.

 בקולקציית מקדשים בחרתי לעסוק בדתות העכשוויות. בתקופה שבה לכל אחד מאתנו יש אמת שונה ואינדיבידואלית, שלעיתים קרובות גם נכתבת ומתפרסמת בכל מקום, בחרתי לראות את האמיתות הללו כדתות. שכן, גם הן מושתתות על מערכת אמונות תרבותיות, ערכים והשקפות עולם משותפות. מתוך כך יצרתי שרשראות פולחן אישיות, תלת־ממדיות וגדולות, כל אחת מייצגת מכלול אלמנטים ארכיטקטוניים של מבני דת, וחיברתי בין הסמלים המסורתיים לדתות החדשות של החיים המודרניים.

צילום: דרור בן נפתלי

צילום: דרור בן נפתלי

בחודשים האחרונים, כשהמרחק החברתי והמשפחתי חידד את חשיבות הקשר הבין־דורי בין הורים וילדים, ובין סבים וסבות לנכדים, בחרתי ליצור פריטים בהשראת המנהג של העברת פריטים בירושה שעוברים לרוב מאם לבת ולנכדה. קולקציה זו עוסקת בחוליות קישור, לינקים בין העבר להווה, רב־תרבותיות והמשכיות.

הקורונה ״הכריחה״ אותי ליצור ולהתבטא יותר מתמיד. כל ההגבלות והתקנות האחרונות שסגרו אותנו בבית גרמו לי לצאת לחופשי מבחינה יצירתית, לפתוח ולמתוח את הגבולות שלי. יצרתי – ועודני יוצרת – סדרת תמונות של צילום עצמי (סלפי), עוטה מסיכות מסוגים שונים. אני מתייחסת לסדרה הזאת כאל יומן תיעוד ויזואלי של ימי הקורונה.

הסלפי של היום הוא סוג של דיוקן עצמי: פרידה קאלו ציינה שהיא מציירת את עצמה מכיוון שהיא הבן האדם שהיא מכירה הכי טוב. כך תפסה אותי הקורונה ואילצה אותי להכיר את עצמי יותר טוב ולהתמודד עם השלכות ההכרה. ככל שהתקופה הלכה והפכה לשגרה לא שגרתית בחנתי את השפעותיה על הנפש על ידי תיעוד של מה שאני חשה.

בסדרת הסלפיז, תוך כדי פריקת תסכול, חיפוש זהות, עידוד ותמיכה, בחנתי מחדש מושגים תקופתיים חדשים שנכנסו לחיינו והענקתי להם אינטרפרטציה אישית שתתווה קו מקביל של מצב נפשי למה שמתרחש במציאות.

כמעט בכל תמונה אני מופיעה עם עיניים מודגשות ומאופרות בכבדות בכדי לבטא גם את הקושי ההישרדותי של נשים, שבכל פעם מחדש נדחקות לפינה ומעניקות תמיכה אחורית, גבית, לכל מהלך חברתי וכלכלי חריג שקורה בימים אלה. הן נאלצות לקחת על עצמן ברצון או שלא ברצון, בגופן ובנפשן, חלק משמעותי בנטל הכבד שנוצר כתוצאה מהחלטות גבריות ברובן.


*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden