כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
בלה דנקה, מתוך זכרונות ארוגים. צילומים: גדעון אגז׳ה

סמדר מסינג: הזיכרון תמיד נמצא שם

האוצרת סמדר מסינג בוחנת בתערוכה זכרונות ארוגים בבית האמנים בתל אביב, את מורכבות חוויית ההגירה דרך עבודות טקסטיל של שישה אמנים שחוו אותה

לא בכדי נולדה האמירה שאפשר להוציא אדם ממקום, אך קשה להוציא מקום מהאדם. שכן מבין מכלול החוויות האנושיות, הגירה־עזיבה של ארץ מוצא ומעבר למקום אחר, היא מהחוויות המורכבות ביותר, ונכרכים בה זיכרונות וגעגועים, לבטים של זהות ושייכות, קשיים הנובעים מהמפגש עם השונה והלא מוכר, אך גם תקווה ואופטימיות.

זכרונות ארוגים, התערוכה המוצגת בימים אלה בבית האמנים בתל אביב, ומתקיימת בתמיכת משרד העלייה והקליטה, בוחנת את מורכבות החוויה דרך עבודות טקסטיל של שישה אמנים שחוו אותה; ארבעה עולים ותיקים מאתיופיה, עולה חדשה מברית המועצות ועולה חדשה/תושבת חוזרת מארצות הברית.

״נקודת המפגש של האמנים בוחנת הבטים חדשים וניסיון לשלב את המסורות האתניות המקוריות עם הזהות הישראלית״, נכתב בטקסט האוצרותי על העבודות, שנוצרו במיוחד לתערוכה ומציגות שילוב של הדקורטיבי־עממי עם המודרני בדרכי יצירה מגוונות, הכוללות רקמה, הדפס, ציור, פיסול, וידאו וצילום.

משה טרקה

לאקץ בלטה

סמדר מסינג, אוצרת התערוכה ומנכ״ל עמותת אלמז, הפועלת לקידום והכשרה של אמנים יוצאי אתיופיה, מלווה יוצרים מהקהילה מאז שנות ה־90, כשנשבתה בעושר האמנותי המאפיין את תרבותה, ולדבריה ״מרתק לראות את השינויים שחלים באופי היצירה של כל מי שחוו הגירה ככלל. 

״בהתחלה, סמוך למועד ההגעה לארץ, היצירה בדרך כלל שואבת מתרבות המקור, נסמכת עליה ונושאת אופי מסורתי. עם השנים העוברות הממד המסורתי מיטשטש ונמהל עם העכשווי והמודרני, אך גם בהיותו מודרני ׳מאחוריו׳, כמו בסאב־טקסט של היצירה, אפשר להבחין בסממנים מהעבר. הזיכרון תמיד נמצא שם״.

הטקסטיל, כחומר מוביל בתערוכה מעלה על נס מסורות המזוהות עם אתיופיה, ובה בעת מטופל בשפה עכשווית, ובכלל זה עירוב עיבודי מחשב. וכך, לדברי מסינג, ״החיבור בין האמנים מייצר חוויה חדשה פלורליסטית, המשקפת את הרב־גוניות של החברה בישראל״. 

עלי בננה ופיסות בד ססגוניות 

האמן טספאי טגניה, שרוב עבודותיו עוסקות בהוויה האתיופית האותנטית ובחיי הכפר שחווה לפני עלייתו לארץ כבחור צעיר בשנת 1997, מציג בתערוכה את השתלבות, פסל של אישה אתיופית המשלב במופעו ממד עכשווי. האישה מייצגת דמות חזקה, משוחררת וגאה, שמחד מהדהדת את פסל החירות ואת צעדת הנשים לוורסאי בתקופת המהפכה הצרפתית, ומאידך אופן ישיבתה מעיד על חיבור לטבע הזכור לו ממקום מגוריו באתיופיה.

החומריות, המשלבת עלי בננה ופיסות בד ססגוניות, משקפת את תרבות הטקסטיל העממית באתיופיה, ובד בבד חוברת לרעיון דלות החומר שרווח בארץ בשנות ה־60. כך היא קושרת את שתי התרבויות ומבטאת את רגשות האמן, שנעים בין געגוע לשורשים לבין רגשות שייכות למדינה שבה הוא חי היום. 

טספאי טגניה

משה טרקה

גודאי ביטאולין־ארז. צילום: אברהם חי

״כי ראיתי חמס וריב בעיר״, הפסוק הלקוח מתוך ספר תהילים, הוא שם העבודה של גודאי ביטואלין־ארז, אמנית רב־תחומית שעיסוקיה משלבים מחול, אמנות פלסטית ומלאכות יד. שפת העבודה, בד רקום ופרום בטכניקה מעורבת אופיינית – אריגה, קליעה ורקמה – ממחישה את משמעות הטקסטיל במסורת של קהילת יוצאי אתיופיה.

בבסיסה הרעיוני של העבודה עומדת תחושת שברון לב שנובעת מהתרחקות מהטוב והערכי שבמסורת, שרק מהווה מקור לשיבה לתלם חיים חיובי. את עיסוקה של ביטאולין־ארז במחול מייצגת בתערוכה עבודת וידאו, קצב נועז לאור היום, שבה היא נראית רוקדת ללחן שירו של דוד אבידן, ייפוי כוח. שפת התנועה שואבת ממסורת הריקוד האתיופי, אך גם פורצת אותה לעבר מאפייני מחול עכשווי, אקספרסיבי ומתקשר. 

את המנעד הרגשי שכרוך בחוויית ההגירה מיטיבות לבטא יצירות של משה טרקה, שעלה לארץ ב־1984 כילד בן שלוש. העבודה סבך, גריד חוטי ברזל וכותנה על רקע כחול ושחור, היא מטאפורה לסבך קשיי ההתאקלמות וההשתלבות שחווה קהילת יוצאי אתיופיה. לעומת זאת, העבודות נאנש וגלביה, המכליאות אמנות אתנית אפריקאית עם רוח הפופ־ארט מבטאות גישה אופטימית יותר, ובשתיהן מוצגים פני אישה הנרקמים מארבעה דגשים; מטפחת, עיניים, אף ושפתיים.

נאנש קרויה על שם סבתו של טרקה הזכורה לו כדמות אופטימית ומחויכת, ובכך מאירה צדדים חיוביים של הקליטה בארץ. גלביה, הנרקמת מאותם דגשים צורניים, מביאה פרשנות עכשווית לגלביה המסורתית של יוצאי אתיופיה, כאמצעי המבטא את השינויים שעוברת הקהילה דרך קבלה ושילוב העולם המסורתי עם המודרני.

עבודה נוספת של טרקה היא פסל המזוזה הגדולה, שהרעיון ליצירתו נרקם תוך שיתוף פעולה עם מסינג ומבקש לבחון כיצד אפשר להסב אמנות שימושית למודרנית. הפסל, המציג טרנספורמציה וסוג של מחווה למזוזה קטנת־הממדים הפופולרית בקרב הקהילה, משלב מסגרת פליז ויריעות בד רקומות בידי נשים יוצאות אתיופיה, כשהוא מעצים כך את מסורת הרקמה ואף מבקש להזכיר את מאבקה של הקהילה בנושא הדת. 

סיגל דה מאיו

סיגל דה מאיו

עבודתה של האמנית סיגל דה מאיו, ששבה לארץ אחרי שנות מגורים ארוכות בניו יורק, מסמנת סוג של מעבר חד מהממד המסורתי. טכניקת היצירה של דה מאיו כוללת צילום כבסיס לגרפיטי ממחושב המעובד לכדי קולאז׳ אמנותי, שנחשף בעבודתה נא לגעת: כפפות מעוטרות במוטיבים מנוגדים, כמו אחדות וניתוק, קרבה וריחוק, דרך סמלים של שלום ושיתוף. דה מאיו אף מציגה בתערוכה מסכות רלוונטיות לתקופה. 

בלה דנקה, שעלתה לארץ לפני שנתיים מברית המועצות לשעבר, עוסקת בעיצוב, רקמה ואיור, שמשתלבים בעבודה מתנות טבע: עבודת רקמה בטכניקה מעורבת עם מוטיבים של פירות, המבוססת על גלויות מאוירות בצבעי מים שיצרה לפני מספר שנים ומשקפת את אהבתה לטבע.

הקמע הרקום והססגוני שיצרה לאקץ בלטה משמר את אמנות הרקמה המסורתית של יוצאי אתיופיה, כמו גם את ההתייחסות של הקהילה לקמעות, כמה שנועד להרחיק את עין הרע ולשמור על בריאותם. 

birds


זכרונות ארוגים
אוצרת: סמדר מסינג
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
משתתפים: טספאי טגניה, משה טרקה, סיגל דה מאיו, בלה דנקה, גודאי ביטאולין ולאקץ בלטה
נעילה: 14.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden