כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
אליקו נר גאון בגלריה בארי

אליקו נר גאון: המיסיון ברחוב הנביאים

פרויקט הצילום של אליקו נר גאון, בתערוכה בגלריה בבארי, משחזר היסטוריה משפחתית דרמטית. לא במקרה הם נפגשים עם שירה האוטוביוגרפי של אחותו, ריקי גל

חגית:

בוקר טוב אליקו, מה שלומך?

אליקו:

ממש טוב

חגית:

טוב מאוד. זה נדיר בימים אלה. היית עסוק בחודשים האחרונים..

אליקו:

כן. מאוד עסוק! החומרים שלי מבויימים, ועבדתי לפרטי פרטים על בניית החלל והסט לקראת הצילומים של ״רחוב הנביאים״ – התערוכה שאני מציג כעת בגלריה בקיבוץ בארי

חגית:

התערוכה הייתה מתוכננת לתקופה הזו? תאר לי איך עבדת בתקופת הסגר

אליקו:

הקורונה עשתה גם הרבה דברים טובים,במקרה שלי ושל התערוכה. היא איפשרה לצלול פנימה לתוך הפרויקט…

הסטודיו שלי נמצא בקיבוץ בית השיטה, בעמק יזרעאל. בסגר, הקיבוץ היה סגור לאנשים מבחוץ וכך בתוך הקיבוץ היה לנו יותר חופש תנועה. בפרויקט השתתפו כ־40 איש – אמהות וילדים ואיתם גם עוזרי הפקה. ודווקא הסגר איפשר לכולם להיות רתומים לפרויקט, כי לא היה בית ספר ולהורים לא הייתה עבודה

חגית:

רגע רגע, אתה אומר שלמעשה כל השחקנים הם אנשי הקיבוץ?

אליקו:

כן, כולם חברי קיבוץ. כמובן שליהקתי ובחרתי בקפדנות דמויות שהתחברו לנרטיב שלי

חגית:

ואיך היה לביים אותם? הם התגלו כשחקנים ממושמעים?

אליקו:

זאת שאלה מורכבת. הליהוק היה מעניין – כי חיפשתי ילדים שמזכירים לי את עצמי, ילדים עם הפרעות קשב, ומצאתי את הדרך לעבוד איתם וזה הרגיש לי הכי טבעי לעבוד איתם. היום הם חלק מהמשפחה שלי ואני מרוצה ממה שיצרנו יחד

אליקו נר גאון. צילום: רמי זרנגר

אליקו נר גאון, רחוב הנביאים. הגלריה בקיבוץ בארי

אליקו נר גאון בגלריה בארי. צילומי הצבה: עמרי קרן לפידות

חגית:

אתה מרחיב את המשפחה בנדיבות… למעשה העבודה הזו עוסקת בילדות שלך, וזה סיפור יוצא דופן, נכון? הסיפור של המשפחה (האמיתית) שלך?

אליקו:

העבודות מספרות את הסיפור של אמי – עוד לפני שנולדתי ולפני שפגשה את אבי – בשנות העשרים של חייה בירושלים בשנות ה־50 של המאה הקודמת. הסיפור הוא לא רק שלה, הוא גם של אחותי ואחי הגדולים, ריקי ומני

חגית:

השיר של ריקי גל – אחותך הגדולה – ״תפילות הילדים״ (מילים: צרויה להב ושבא סלהוב) שבו מוזכר ״המיסיון ברחוב הנביאים״ הוא סיפור המסגרת של התערוכה הזו

אליקו:

החיים אצלנו בבית היו מאוד פתוחים, המשפחה מאוד ורבלית והסיפורים וההיסטוריה המשפחתית תמיד היו חשופים. אנחנו חמישה אחים, אני האמצעי. אבל הסיפור שקדם ללידתי היה נוכח – כאילו הזיכרון עבר אליי.

כשהתחלתי לחשוב על התערוכה בבארי, משהו אמר לי לצלול לתוך הסיפור הספיציפי הזה. להכנס לחדרי הלב, ולנסות לחזור אחורה בזמן לשנות ה־50 ולהתחיל לשחזר מקום שמעולם לא הייתי בו. כמעט לחזור לרחם המשפחתי, ולהכניס את עצמי לסיטואציה, למקום ספק קיים וספק לא קיים

חגית:

סיפור המסגרת שלתוכו נולדת

אליקו:

אני תמיד טוען שהחיים שלנו מתחילים הרבה לפני שהגענו… אנחנו נולדים לתוך תרבות ולזמן מסוים ולאנשים שמקיפים אותנו. אנחנו תוספת לתוך קן קיים

חגית:

מעניין שבשיר שהוא מאוד אוטוביוגרפי וגם מאוד איקוני, ריקי גל משאירה את הרקע מסתורי. ואתה מצטט אותו בטקסט התערוכה:

״סרטרז חייכה לילדה הקטנה
וקלעה לה צמה בהירה על הגב
מרברנס הלבישה שמלה לבנה
ולימדה איך קוראים בתפילה מול הצלב
תקרת המיסיון ברחוב הנביאים
התמלאה נגינות של עוגב
סביב לשולחן ילדים אסופים
אוכלים בין כנפי מלאכים יפים״

אליקו:

ריקי מספרת את הסיפור מהמקום של החוויה הרגשית שלהם (שלה ושל אחי), ואני בניתי את הסיפור כשאני לא יודע כמה הוא תואם למקור – בניתי אותו מהעולם הרגשי שלי ומהרצון שלי להתחבר לדמויות שמעורבות בו.

חשוב לי לחזור לתחילת הסיפור: אמי נשארה חסרת בית לאחר שבעלה נטש את המשפחה ומכר את הבית. אחי היה בן 7 ואחותי בת 5, באותה תקופה החיים היו קשים ודלים, המשפחה הקרובה של אמי לא יכלה לעזור. לכולם היו משפחות מרובות ילדים, שחיו בבתים קטנים ולא יכלו ולהאכיל ולהכיל עוד שלוש נפשות.

אמי איבדה את אמא שלה בגיל שש וגרה עם סבתא בדירת חדר בירושלים. בילדותה חלק מהמשפחות שלחו את ילדיהם ללמוד בכנסיה, ואמי למדה בכנסיה במשך כל ילדותה. כך שהתרבות האנגלית והמיסיונרית הפכה לחלק מהדי.אן.איי שלה. הא למדה בבית הספר לאחיות של הצבא הבריטי ודוברת אנגלית בריטית על בוריה.

אני חוזר לסיפור: ביום שבו גילתה שהיא חסרת בית, היא הלכה לכיכר הדווידקא וישבה על ספסל בוכה ומנסה להבין איפה היא מעבירה את הלילה עם שני הילדים הקטנים. ואז אמי מתארת, שפתאום מגיעה אישה מטופחת, עם שיער לבן, שנראתה כמו מלאך… באה אליה ומתחילה לדבר אליה כאילו שהיא מודעת לסיפור. ושואלת ״למה בוכה גברת?״

זו הייתה נזירה פינית, מהמסדר שניהל את המיסיון ברחוב הנביאים. הן הלכו יחד ודיברו, והיא הבטיחה לאמי מקום טוב עבור הילדים, שיקבלו טיפול מסור. מאותה נקודה אחיי העבירו שם שנתיים מחייהם (אחרי שנתיים המיסיון הפסיק לפעול בישראל, כי חוקק חוק שאסור להעביר קטין על דתו). אמי עבדה כאחות וגרה בדירת חדר קטנה לא רחוק משם, הייתה מגיעה לשם מדי יום

birds

חגית:

ומתי אתה נכנסת לתמונה?

אליקו:

אני נולדתי עשר שנים אחר כך. כבר לעולם אחר

חגית:

סיפור באמת מדהים ויוצא דופן. ברור שהותיר חותם משמעותי. בחלל התערוכה אתה גם משחזר פיזית חלק מהסט של הצילומים

אליקו:

כשריקי נכנסה לתערוכה היא אמרה שבאופן פלאי יצרתי את המקום ממש כפי שהיא זכרה אותו

חגית:

הכרתי אותך כצייר ובחמש השנים האחרונות אתה בעיקר מצלם, צילום מבויים שמציג סצנות מורכבות. אבל זו פעם ראשונה שאתה נוגע ישירות בסיפור הרגיש והאינטימי של המשפחה שלך. האוצרת, סופי ברזון־מקאי, כתבה: חובש את הפצעים בחמלה…

אליקו:

עבדתי על הסט במשך שלושה חודשים אני בונה את המקום בצבעוניות ובחומרים, מלקט ונותן למיסיון שבניתי לקרום רקמות וגידים, שאני מסרב לקרוא להם ״דומם״ כי בתוך החומרים האלו אני מצליח להעביר לעצמי שאני חי באותו המקום, אני שם לגמרי…

אני חוזר לחדרי הלב של עצמי, ומנסה להלך בחיל ורעדה, שהנוכחות שלי לא תהיה מורגשת שם. לפני שאני מכניס פנימה את הדמויות אני צריך להרגיש שהמקום ראוי למעמד הזה, ואני צריך את האישור הזה מעצמי והמקום עצמו. יש דו שיח ביני לבין הדומם וכל עצם במקום הזה חייב לספר את הסיפור של עצמו וממש להילחם על תפקידו בחלל.

פרויד מדבר על ״האל ביתי״ שהוא ספק מאיים ספק לא. יש הרבה מסתוריות ואי נוחות, מצד שני אסתטיקה וחושניות, שקשורה לבית ולתרבות שספגתי מאמי. היו לי המון שיחות עם אמי אחי ואחותי, וכמובן שריקי הגיעה לסט. היא התהלכה בדממה מוחלטת סביב הסט והמשפט הראשון שהיא אמרה היה: ״יוווו אליקו, אתה מחזיר אותי אחורה, יצרת את המקום כאילו היית שם איתי, זה מטורף״

חגית:

התחושה הזו עוברת לצופים בתערוכה?

אליקו:

זה עובר גם באובססיה שלי לפרטי פרטים (על השולחן יש בקבוק שבתוכו נחש צף בפורמלין… זה זיכרון ששיחזרתי ממנה). אנשים שביקרו בתערוכה מדברים על המצב הלימינאלי שהוא בין לבין… מאוד אסתטי ומזכיר את ציורים של ציירים פלמיים וחושניות ומצד שני החוסר נוחות והקושי, שנמצאים באוויר

חגית:

אתה כבר עובד על הפרויקט הבא שלך?

אליקו:

אחרי כל פרויקט אני מרגיש שאני שוב בהתחלה… אבל בינתיים אני מקווה להביא את גוף העבודות ולהציג אותו גם במרכז, ואולי לפתוח את הסט לביקורים

חגית:

בהצלחה!


רחוב הנביאים | אליקו נר גאון
אוצרת: סופי ברזון מקאי
גלריה בארי

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden