כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
מריאנה פסטנה. צילומים: Kayhan Kaygusuz

איסטנבול 2020: בחזרה לאמפתיה

״ביאנלה היא אירוע שמתנהל כמעט על פי נוסחה, עם מערכת ציפיות ברורה מראש, אבל המגיפה חייבה אותנו להתמקד במקומי״. מריאנה פסטנה, האוצרת הראשית של הביאנלה לעיצוב של איסטנבול, על קיום ביאנלה בעידן של מגיפה

אחד הפרויקטים המרכזיים בביאנלה לעיצוב של איסטנבול, שנפתחה בחודש שעבר ותינעל ביום ראשון, הוא – באופן מפתיע – תכנית בישול. אולם, כצפוי לאירועים מסוג זה, לא מדובר בעוד תכנית כחלק מפס היצור שממלא את שידורי הטלוויזיה בשנים האחרונות. להפך: זו תכנית בישול ביקורתית (Critical Cooking Show), שצולמה במיוחד לביאנלה.

כך לדוגמה, אחד הפרקים בתכנית עוסק בטוסט אבוקדו, לא מתכון מאתגר במיוחד מבחינת אופן ההכנה (במיוחד אם לא מתעכבים על האתגר האמיתי: למצוא אבוקדו בשל במידה הרצויה). ״קשה לי לראות כנסים באונליין, אני אוהבת לפגוש אנשים. התחלתי לחשוב מה הפורמט שיתאים לצפייה בבית והגעתי לתכניות הבישול״, מספרת מריאנה פסטנה (Mariana Pestana), האוצרת הראשית של הביאנלה, על האתגר ליצור תכנים לביאנלה בעידן הקורונה.

״הרעיון היה שההתכנית לא רק תהפוך אותך לעוד טבח אלא לטבח ביקורתי. אנחנו משתפים מתכונים, מדברים על כלי הבישול, על המצרכים, על הסיפור והמסע וההבטים השונים של אוכל: פוליטיים, אקלימיים, מצפוניים וכן הלאה".

טוסט האבוקדו בתכנית הבישול הביקורתית

The Critical Cooking Show

״כך נולד לדוגמה הפרק שמתחיל עם המקום של טוסט אבוקדו בתרבות הצ׳ילאנית, וממשיך לדיון בשאלות איך האבוקדו שינה את פני הנוף של סנטיאגו (צ׳ילה), את הנהר; איך מערכות ההשקייה של מטעי האבוקדו שינו את הנוף העירוני״. 

 ואיפה העיצוב נכנס לסיפור?

״העיצוב נוכח כל הזמן: המשתתפים בביאנלה הם מעצבים, אדריכלים, אקטיביסטים ועוד. עיצוב הוא לא רק תוצאה: הוא כלי למחקר, למיפוי, לזיהוי. לעיצוב יש יכולת לראות בקנה מידה גדול, לעשות חיבורים. הוא לא רק מוצר סופי אלא דרך להבין את העולם״.

להתבסס על המקומי

הביאנלה, שנפתחה בחודש שעבר באיסטנבול תחת הכותרת ״חשיבה מחדש על אמפתיה (Empathy Revisited): עיצובים ליותר מאחד״, מאורגנת מדי שנתיים על ידי קרן איסטנבול לתרבות ואמנות (İKSV). ברוח הזמן היא מתקיימת בחללי תצוגה, במרחב העירוני הפתוח ובפלטפורמות דיגיטליות. בעוד שהפרויקטים בחללים הפיזיים נפתחו לתקופה של חודש, ההתערבויות בעיר, פרויקטי המחקר והפרויקטים הדיגיטליים ימשיכו להתפתח עד 30 באפריל בשנה הבאה.

״לנוכח האתגרים והתקנות שמשתנות ללא הרף שהביאה המגיפה, פיתחנו תוכנית שלא מתנגדת או מתעלמת מהמצב הנוכחי אלא מסתגלת אליו״, אומרת פסטנה. ״אנו מציעים ביאנלה שמתבססת על המקומי, עם תכנית שפותחה בדיאלוג עם וחושבת על אזרחי איסטנבול.

״בתוך משבר אקלים חריף ומצב עולמי של בידוד חברתי, הביאנלה מזמינה אותנו לחשוב בצורה ביקורתית איך אנו מתייחסים זה לזה ולזולת, בין אם מדובר בגופים אנושיים או אחרים: ביולוגיים, גיאולוגיים וכן הלאה. אנחנו רוצים למצב את העיצוב ככלי שמתווך ביננו לבין העולם הסובב אותנו, עיצוב ככלי לחוש את העולם ואת מרכיביו הרבים.

״ואנחנו מעוניינים לשאול אלו נקודות מבט תחושות אלו עשויות לחשוף? האם הן מחברות אותנו עם אלמנטים, עניינים ויצורים חיים שבדרך כלל אנחנו לא מתחברים אליהם? והאם קשר כזה מעורר בנו אמפתיה?״.

Public Devices for Therapy

The Revolution Woodstove

Soft Baroque

birds

פסטנה מספרת שהפנייה אליה נעשתה בקיץ שעבר, במטרה לחשוב על מקומיות ״בדרך אחרת״. זה היה לפני התפרצות הקורונה, שלא הותירה לה ברירה אלא להתמקד במקומי. אולם לפני כן היא מיד החלה לערוך ביקורי סטודיו באיסטנבול ולפגוש אנשי מקצוע רלוונטיים.

״עבדתי עם שלוש אוצרות צעירות מאיסטנבול, הן היו העיניים והאזניים שלי בעיר. די מהר הבנתי שאני רוצה לעשות משהו סביב אוכל, אולי האמצעי הכי מידי לתקוף איתו את משבר האקלים״.

באיזה אופן? 

״עשיתי בעבר פרויקטים עם אוכל, אבל פה הייתי יותר מעוניינת באוכל עצמו ואיך הוא מיוצר. דו״ח שיצא באותה תקופה מצא שכדי לשמור על טמפרטורה שתתאים לקיום אנושי, נצטרך לעשות שינוי משמעותי בתזונה שלנו. מעבר לכך שאוכל הוא משהו שכולם אוהבים ויודעים איך לדבר עליו, וזה משהו כל כך מהותי שמוטמע בתרבות הטורקית.

״השאלה הבאה הייתה מה עיצוב יכול להביא לשולחן, מה הוא יכול לגלות, או לעשות, כדי שנחשוב אחרת על מה שאנחנו אוכלים. רציתי ליצור מעורבות רגשית עם מה שמסביבנו, ואוכל קשור לזה ברמה הכי מידית. 

״אוכל הוא מרחב תרבותי ואנחנו יודעים כמה חיבור רגשי הוא דבר חשוב. אנחנו יודעים שיש משבר אקלים אבל איכשהו נהיינו חסינים לזה״. 

ומתי נכנסה האמפתיה? 

״לפני שנתיים קראתי ספר על ההיסטוריה של אמפתיה, וידעתי שזה יהיה משהו שאני רוצה לעבוד איתו. עניין אותי להבין מה גורם לנו אנחנו מרגישים משהו, לתקשר, איך האוביקטים הכי בנאליים כמו כיסאות מייצרים אצלנו תחושה. זה היה מרתק.

״אני חושבת שכיום כולנו יכולים להסכים שלא רק אנשים מעוררים אצלנו רגש, ושאנחנו צריכים לחשוב על היחס שלנו לחפצים או לישויות עם אינטלגנציה מלאכותית. פגשתי מעצבים צעירים שהתשוקה וההחלטה שלהם הן לדאוג לשגשוג ולרווחה לעצב לא רק לבני אדם אלא גם למינים אחרים, לאדמה, לחיות ועוד.

״זה גם ההסבר של ׳עיצובים ליותר מאחד׳: הם אלה שלוקחים בחשבון לא רק את המשתמש או את הלקוח המיידי, אלא את המרכיבים הרבים וההסתעפויות המורכבות הטמונות בכל תהליך עיצוב״.

הריטואלים החדשים

כאחד האירועים הבודדים מסוגו שלא התבטלו השנה, והתקיימו גם מבחינה פיזית, ״זה רגע ייחודי בזמן שבו העולם כולו עוסק בלנסות לדמיין מה יבוא אחר כך״, אומרת פסטנה; תקופה של שבירת פרדיגמות קיימות ושאלת שאלות עליהן.

״כשהמגיפה התחילה לקח לנו להבין כמה זה רציני זה. היו לנו הרבה שיחות על תרחישים שונים והחלטנו להמשיך ולהתייחס אליה כדי לחשוב מחדש על התפקיד שלנו, על מה שאנחנו עושים. לדוגמה, אם תחבורה בין מדינות וערים היא בעייתית, מה זה אומר לעשות ביאנלה בלי האפשרות לשלוח עבודות ממקום למקום?

״ביאנלה היא אירוע שמתנהל כמעט על פי נוסחה, עם מערכת ציפיות ברורה מראש, אבל המגיפה חייבה אותנו להתמקד במקומי. מצד שני, עדיין רצינו לבנות תכנית שתתאים גם לקהל הבינלאומי שנשאר בבית, כך שהאתגר היה לשלב בין הדיגיטלי לפיזי, בין האנשים שגרים ברחוב שאתה גר בו למינים אחרים, לציפורים הנודדות; לחפש ריטואלים של כל אזרחי העיר ולהבין מי עוד האזרחים של העיר״. 

כך חולקה הביאנלה לשלושה צירים עיקריים. הראשונה, תכנית הבישול הביקורתית, הכוללת סדרת סרטים שאפשר לצפות בהם בבית. הסרטים בוחנים כיצד מזון, ההכנה והצריכה שלו, קשורים לתנאים אקולוגיים, כלכליים וגיאו־פוליטיים. ״הם משקפים ומבקרים את יחסינו לאוכל, ומדמיינים מחדש את המטבח כחלל מרכזי בייצור ובחשיבה עיצובית״. 

ברחבי העיר נפרס הציר השני, ספריית היבשה והים (Library of Land and Sea), שמבקשת לחשוב מחדש על ״הקונספט של אגן הים התיכון״, תוך התמקדות בעשרה פרויקטי מחקר שהביאנלה תומכת בהם. ״כולם מונעים על ידי דאגה/טיפול (care) ואקטיביזם, וחוקרים את הקשר שלנו עם האדמה והמים, במטרה לחשוף רשתות נסתרות של יצור מזון״.

ברחבי העיר – בגנים, במזחים ובכיכרות – אפשר למצוא את הציר השלישי, הריטואלים האזרחיים החדשים (New Civic Rituals): ״התערבויות ארוכות טווח שמייצרות סוגים חדשים של מפגשים עם תשתיות ציבוריות, הכוללים אנשים אך גם ציפורים, כוכבים, צמחים וחיידקים.

״כולם ביחד מפגישים רעיונות ופרויקטים המבקשים להגדיר תפקיד חדש לעיצוב המבוסס על אמפתיה; עיצוב כמתווך של רגשות ותחושות, גפרקטיקה שמטרתה העיקרית היא לדאוג לאחר. בנוסף הביאנלה מציעה כלים קריטיים ומסלולים אלטרנטיביים לנוכח משברים אקלימיים וכלכליים דחופים, שמלווים בחסך חברתי ומודל תעשייתי עולמי לא מתפקד״.

איך את רואה את המגיפה משפיעה על עולם העיצוב?

״קודם כל אנחנו עדיין בתוכה, ואנחנו רק מתחילים לראות את ההשפעה שלה: את המחסור במגע חברתי, את החסך בקשר עם הטבע ועם העולם החיצוני. מהקצת שאנחנו יודעים, אנחנו מעריכים יותר פתרונות ופרקטיקות של עיצוב שדואגות למקומי.

״הרבה אנשים שאלו אותי אם חשבתי על התמה של אמפתיה אחרי המגיפה. ברור שלא, אבל היא מדגישה את הצורך ואת החשיבות של אמפתיה. איך עיצוב מאפשר לנו לראות פרספקיטבות שונות? זה ימשיך להיות חשוב״. 

את אופטימית? 

״כן. באמת. אני אופטימיסטית. כשאני מסתכלת על המעצבים והאנשים שהייתי איתם בקשר, הם מודעים למצב מכל בחינה והם לא מתייאשים. הם מחפשים דרכים לשפר, וזה מעורר תקווה, במיוחד בדור הצעיר יותר. 

״תערוכות וביאנלות הן המקומות שבהן אנחנו יכולים להתנסות בלחשוב על איך אנחנו רוצים שהעולם ייראה; להראות שיש אלטרנטיבה לאיך שהדברים קורים ומתנהלים עכשיו. יותר מתמיד חשוב להציג ולשתף ולדבר על איזה עתיד אנחנו רוצים״.

The Map of Empathic Society

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden