כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
זומו חצור הגלילית. צילום: נעמה פורת

מגלים אוצרות // רות אופנהיים

בין אם זה בגלריה השיתופית בכברי, בפרויקט זומו או בשער העמקים, רות אופנהיים אומרת ש״לאצור תערוכה זה כמו ליצור אינסטליישן בחלל; רק שהעבודות הן לא שלי״

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה מאצ׳ו פיצ׳ו, תערוכת יחיד של מתי אלמליח בגלריה P8 בשנת 2016. מתי הוא משפחה וחבר, והוא הזמין אותי בטבעיות ובנדיבות לאצור לו תערוכה. באותה תקופה עבדתי כמנהלת פרויקטים ומפיקת תערוכות בגלריה לאמנות באום אל פחם, תפקיד שמילאתי כארבע שנים והיה אחד המשמעותיים עבורי.

יש לי שני תארים באמנות מעשית (BFA, MFA) שלמדתי בהתחלה באמסטרדם ואחר כך בניו יורק. כאמנית, מצאתי את עצמי יוצרת יותר ויותר מיצבים המכילים מספר עבודות שלי. התייחסתי לכל מהלך כפרויקט המיועד לחלל ספציפי ועסקתי רבות ביחס בין העבודות והנרטיב שהן מייצרות יחד בחלל.

יותר ויותר התקשיתי ליצור ״ללא סיבה״ כשאיני יודעת לאיזה חלל העבודה מיועדת או למה היא מתייחסת, ומצאתי את הסטודיו כמקום די בודד ולא מספק, מאחר וחיפשתי יותר ויותר אינטראקציות בין אנשים לביני ובין חללים שונים. הבנתי שאני מופעלת מהחוץ כלפי פנים (לא היה פשוט להודות בזה בהתחלה) ואף על פי שגם היום בתוכי אני רואה את עצמי כיוצרת, אני לא מרגישה שיש בי יותר את הרצונות לפעול כאמנית. 

מתי אלמליח, מאצ׳ו פיצ׳ו. צילומים: מתי אלמליח

עם החזרה לישראל בשנת 2009 גרנו (בן זוגי, אני וילד שהגיע) שלוש שנים בכפר הבדואי זבידאת ואחר כך בקריית טבעון (עד היום). יש לי חיבה גדולה למרחבים פריפריאליים, ולמרות שהבחירה לא לגור במרכז הייתה יותר פרקטית, אני חושבת שהיא נהייתה יותר ויותר עקרונית עם השנים. המיקום הגיאוגרפי גם הביא אותי לעבודה באום אל פחם ששינתה את האופן שבו הבנתי אמנות ואת התפקיד שלה בעולם.

העבודה באום אל פחם שינתה את האופן שבו הבנתי אמנות ואת התפקיד שלה בעולם. אני לא אומרת את זה בפומפוזיות אלא ממש באופנים הכי קטנים שבהם אמנות היא קודם כל עוד שפה, ועד כמה היא יכולה לשנות את מהלך החיים של מי שנחשף אליה

אני לא אומרת את זה בפומפוזיות אלא ממש באופנים הכי קטנים שבהם אמנות היא קודם כל עוד שפה ועד כמה היא יכולה לשנות את מהלך החיים של מי שנחשף אליה. בשנים שעבדתי שם הפקתי עשרות תערוכות. למרות שרוב התערוכות בגלריה היו מסורתיות יותר מבחינת אופני התצוגה, התכנים שנחשפתי אליהם שינו את הדרך בה אני רואה אמנות כיום.  במהלך השנים האלו הבנתי יותר ויותר כי אני מעוניינת בעבודה עם אמנים מלהיות אמנית בעצמי.

התהליך על התערוכה של מתי אלמליח נמשך כמעט שנה, ובמהלכו בעיקר למדתי את משמעות הליווי, זאת אומר – כמה להעיר, איך להעיר, מה שייך לו ומהם הרצונות שלי, איפה ההתערבות שלי מקדמת אותו כאמן ואיפה היא מטעמים אישיים שלי, וכמובן בסוף כתיבת טקסט שהוא לחלוטין נקודת המבט שלי על העבודות שלו. זה תהליך חצי פסיכולוגי והוא מרתק.

זומו קריית ים. צילום: יאיר מיוחס

זומו חצור הגלילית. צילום: נעמה פורת

מלבד ההנאה שלי מליווי אוצרותי של אמניות ואמנים, מזה שנתיים אני חברה בצוות זומו ואוצרת שותפה לתערוכות שהן תערוכות גדולות מאוד (כ־50 אמנים פלוס מינוס) בחללים מזדמנים בפריפריה. זה מהלך אוצרותי מהיר, שחייב להגיב גם למקום הגיאוגרפי וגם לחלל הפיזי המשתנה.

כשאין זמן עבודה רב בחלל עצמו, הרבה מההחלטות מתקבלות על הנייר, ויש הרבה חיבורים שמתגלים בדיעבד. זו עבודה רוחבית מול הרבה אמנים שצרכים להתאים את עצמם לאופן הפעולה שלנו והכתיבה על העבודות צרכה להיעשות גם במגבלות זמן ומקום, וגם בשפה שתאפשר למגוון רחב של קהלים להתחבר אליה.

זו אוצרות שיש בה תסכול תמידי אבל היא ממש ממכרת והסיפוק ממנה עצום; יש לי כל הזמן משהו להגיב אליו. זה כנראה לא מקרי, אך זה מרגיש כי האופן שבו התעצב אצלי המהלך האוצרותי מהדהד את הדרכים שבהן עבדתי כיוצרת. במילים אחרות, לאצור תערוכה מבחינתי זה כמו ליצור אינסטליישן בחלל. רק שהעבודות הן לא שלי

זו אוצרות שיש בה תסכול תמידי אבל היא ממש ממכרת והסיפוק ממנה עצום; יש לי כל הזמן משהו להגיב אליו. זה כנראה לא מקרי, אך זה מרגיש כי האופן שבו התעצב אצלי המהלך האוצרותי מהדהד את הדרכים שבהן עבדתי כיוצרת. במילים אחרות, לאצור תערוכה מבחינתי זה כמו ליצור אינסטליישן בחלל. רק שהעבודות הן לא שלי. 

התחנה האחרונה

ממש עכשיו העמדנו את התערוכה הקבוצתית מדדי ביטחון בגלריה השיתופית בכברי, בהשתתפות עדי בן חורין, דרורה דקל, דובי הראל, ג׳וזיאן ונונו, נעם ונטורה, אמירה קסאם זיאן, שלומי חגי, אורנה אורן יזרעאלי, יעל כנעני, סהאר מיעארי , מיקי צדיק, ינאי קלנר, זיו שר. 

אני בכוונה כותבת העמדנו כי לאור המצב היא לא פתוחה רשמית. עדיין לא אישרו לפתוח חללי אמנות אז התערוכה קיימת ואפשר לראות אותה בתיאום מראש. התערוכה הייתה מתוכננת להיפתח באוגוסט, והפגישה הראשונה שלי עם הקבוצה הייתה אמורה להיות ביום שבו הודיעו על הסגר הראשון (אי שם במרץ). מאז ניסינו להיפגש בזום ולעשות כמה פעולות במירו, ולבסוף הצלחנו להיפגש פיזית ביוני.

מדדי ביטחון, הגלריה השיתופית בכברי. צילומים: אמירה קאסים זיאן

הנושא של התערוכה עלה מהתחושה המוזרה שאנחנו נאלצים כל הזמן לחשב; כמות אנשים בחלל נתון, מרחקים בין בני אדם, זה הרגיש לי כחיפוש נואש אחר נוסחאות שאמורות להשרות ביטחון אישי. בעוד אותי הסגר הראשון ממש שיתק (הפסקת עבודה באמצע על תערוכה) היו לא מעט אמנים שהסגר אפשר להם לעבוד בצורה אינטנסיבית.

אנחנו נאלצים כל הזמן לחשב; כמות אנשים בחלל נתון, מרחקים בין בני אדם, זה הרגיש לי כחיפוש נואש אחר נוסחאות שאמורות להשרות ביטחון אישי. בעוד אותי הסגר הראשון ממש שיתק, היו לא מעט אמנים שהסגר אפשר להם לעבוד בצורה אינטנסיבית

לאחר ביקורי סטודיו בכל מיני ישובים הפזורים ברחבי הגליל, החלו להתגלות חיבורים פלאיים שכאלו בין יוצרים ממש שונים, ושמתי לב ללא מעט קווי דמיון, אם לא בעבודות, אז בתהליכי היצירה. ההחלטה להעמיד את התערוכה בימים שעדיין אסור לנו רשמית לפתוח אותה היא לחלוטין סוג של הצהרה בחשיבות של קיום אמנות ושמירה על שפיות. 

במקביל, מחכה לה תערוכה של זומו גליל תחתון, שהייתה אמורה להיפתח במאי, ואז נדחתה לאוקטובר, ואנחנו ממש רוצות להצליח לפתוח אותה. היא מתוכננת לחלל תעשייתי מדהים באזור תעשייה קדמת גליל, ועל הנייר היא לדעתי התערוכה הכי יפה שתכננו. אני כותבת ברבים כי זו פעולת צוות, וניסינו הפעם להקים תערוכה שמתייחסת באופן מעט שונה לקהל ולקהילה אל מול עבודות האמנות.

באופן כללי המצב כרגע מאוד מייאש (מצב = עולם האמנות בזמן קורונה). זה לא שזה היה תחום מאוד מתגמל לפני כן, אבל כרגע, כעצמאית שמנסה לבנות פרויקטים עתידיים, אי הוודאות וחוסר התמיכה הממשלתית בתחום פשוט משביתים. מעולם לא חשתי כזו לא חיונית…

מכל מלמדיי השכלתי

ב־2015 ביקרתי בלובלין במרכז Grodzka Gate – NN Theatre. זו לא בדיוק תערוכה, וזה לא חלל אמנות, אלא מעין ארכיון לרובע היהודי של לובלין שנהרס במלחמת העולם השנייה. מדובר במבנה היסטורי שבשנות ה־90 התיישבה בו קבוצה פולנית של תיאטרון פרינג׳. לאחר כמה שנים, הם רצו לשפץ את המבנה, וגילו שהיסטורית הוא נקרא גם שער היהודים וזו הייתה הכניסה לרובע היהודי (שהם כמובן לא הכירו כי הרובע חרב במלחמה).

הקבוצה החלה בתהליך של מחקר, והקימה בתוך המבנה עצמו ארכיון לרובע, שיותר משהוא עוסק במה היה, הוא עוסק באין; במה שאי אפשר יהיה לאסוף, ובפער בין מה שידוע למה שלא יהיה ידוע לעולם. ההליכה בתוך המבנה לא מתיימרת לשחזר את הרובע, אלא יוצרת מעין שני מסלולים – אחד הפיזי (המבני) והשני של תיעוד רחובות הרובע באופן ארכיוני, אך אין הלימה בין השניים. באופניים מאוד פשוטים אבל מבריקים מבחינה עיצובית אתה כצופה מוזמן לחוות את הרנדומאליות של הזיכרון. 

רות אופנהיים. צילום: מארק יאשאייב

המהלך שנעשה שם ריגש אותי אינטלקטואלית. הוא לא מנסה לזעזע אותך כצופה או לפרוט על מיתרי הרגש שלך באופן מניפולטיבי אבל מצד שני הוא אינו משמים כמו ארכיון שנפתח לתצוגה. השילוב בין פעולה מקומית קהילתית, המחקר ההיסטורי, העיצוב והשימוש הסייט־ספסיפיק בבניין, ובעיקר הצגת הארכיון כמקום שהוא חסר, בכדי לדון בשאלה מהו זיכרון ואיך מציגים אותו, מהדהד בי עד היום. 

תערוכת החלומות

שאלה מאתגרת. אני חשה שהמשבר שהביאה הקורנה רק מחדד שאלות שהיו כבר קודם ומחייבות עכשיו מענה ומהלך לשינוי; כמו לדגומה מה תפקידם של חללי אמנות. אני מרגישה שאנחנו מתקיימים על סקאלה מאוד מוקצנת – בקצה אחד האמנות בגלריות ובמוזיאונים שנחגגת על ידי קהל די מצומצם ונתפסת על ידי אחרים כלא מובנת, אליטיסטית ולא נחוצה, ובקצה השני תפיסה של אמנות כבידור פסטיבלי ופעולות של מתנ״סים.

אנחנו מתקיימים על סקאלה מוקצנת: בקצה אחד האמנות בגלריות ובמוזיאונים ובקצה השני האמנות כבידור פסטיבלי ופעולות של מתנ״סים. אין רע באף אחד מהם, אבל אין מימוש מספק של המרחב שבין לבין. אני רוצה לשאול ולהבין איך אנחנו, כעולם אמנות וכחברה, פועלים בכדי לשנות את המצב

אין רע באף אחד מהם, אבל אין מימוש מספק של המרחב שבין לבין. יותר משאני חולמת לאצור כרגע תערוכה גדולה, אני רוצה לשאול ולהבין את מי היא משרתת ואיך אנחנו, כעולם אמנות וכחברה, פועלים בכדי לשנות את המצב. 

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה היא תערוכת יחיד של מארק יאשאייב שמתוכננת להיפתח בחורף הקרוב בגלריה העמקים בשער העמקים. זה חלל שאני אוצרת בקביעות, והוא לטעמי אחד היפים בארץ. זו גלריה שבמקורה הייתה סטודיו של האמן חבר הקיבוץ אברהם עומרי, שלאחר מותו הפך למשרדים.

מזה שלוש שנים נעשה מהלך בתוך הקיבוץ להחזיר אותו להיות חלל אמנות וכבר הוצגו בה מספר רב של תערוכות; לפני שנה בדיוק נפתחה שם תערוכה שאצרתי לרותי דה פריס. לשמחתי קיבלנו לתערוכה של מארק תקציבים ממפעל הפיס ומקרן בשביל האמנות, מה שמאפשר לנו להפיק פרויקט גדול ומושקע, בעיקר כי צילום הוא תחום כל כך יקר… אנחנו מתכננים להשתולל.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

רותי דה פריס, עצב כבד, גלריה העמקים. צילומים: גוני ריסקין

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

6 תגובות על הכתבה

  1. עוז זלוף

    אלופה. ראיון מרתק

  2. שלומי חגי

    כתבה וראיון נהדר פשוט כיף

  3. אורן

    רותי נהדרת!

  4. טליה

    ראיון מרתק ורלוונטי. תודה

  5. ציפי

    מרתק, אינטליגנטי , רהוט ומסקרן …להמשיך ולעקוב אחריך ומעשה ידייך

  6. נאוה הראל-שושני

    ראיון מעניין, מהנה, פשוט, ישיר ולא יומרני. אמירות נכונות וכנות. אהבתי מאד. בהצלחה!!!

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden