כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל

מרינה פוזנר והדר אכרם // 555

מרינה פוזנר והדר אכרם יצרו את עבודת הווידאו דאנס ״555״, בתגובה לסערה התקשורתית ולביקורת שהוטחה בווידאו קליפ האחרון של עדי ביטי, ״חמסה חמסה״

יצרנו את עבודת הווידאו דאנס 555 בתגובה לסערה התקשורתית ולביקורת הציבורית שהוטחה בווידאו קליפ האחרון של עדי ביטי, ״חמסה חמסה״, מתוך רצון להתייחס לנושא חופש הביטוי באופן אמנותי ומתקשר. רצינו ליצור את התשובה שלנו לביקורת שהופגנה כלפיה בעקבות הקליפ.

אמנות מאפשרת לנושאים מורכבים לעלות על סדר היום הציבורי. הקליפ של ביטי, וההדהוד שלו בעבודה 555, מעודדים שיח על מיניות, על מגדר, על טאבו חברתי, על נורמות, ערכים ומוסר, על זמן ועל מקום, ובעיקר עלינו, האנשים.

אנחנו מרינה פוזנר – יוצרת חוויות, מפיקה ומנהלת אמנותית של פרוייקטים ויוזמות במגוון תחומים. הדר אכרם – ציירת ואמנית רב תחומית, ובעלת מסעדת קאן־קאי בראש העין, שמובילה פרויקט חברתי לעידוד היצירה המקומית. עבדנו על 555 בשיתוף עם צוות אמנים רב־תחומי, רקדנים, צלמים ואנשי סטיילינג וארט.

מרינה פוזנר והדר אכרם, מתוך הסט של 555

על הסט של 555. צילומי סטילס: הדר אכרם

מרינה פוזנר והדר אכרם, מתוך הסט של 555

העבודה משדרת במבט ראשון פיתוי ויופי תיאטרלי. אור זרקורים של עולם האופנה, התיאטרון והקולנוע, שופעים ומקרינים החוצה, מפתים לצפייה ומושכים את העין. הצופים מרגישים שניתנה להם הזדמנות לקבל הצצה אל התרחשות יוקרתית וחשאית; כמו להיות זבוב על הקיר.

אולם בהמשך הופכות הסצינות לאבסורדיות והאפקט העיקרי הוא תחושה של עודפות, קרבת יתר לגוף ונהנתנות נרקיסיסטית. עיצוב הסצנות והדמויות שואב השראה מריאליזם אובססיבי חסר ערכים. קלוז־אפים לאיברי גוף נחשקים, שנעים בתנועה סקסית־פתיינית, הופכים לתנועות ריקוד והתפשטות חושניים עד שנחשף הגוף הערום. 

ההבט החתרני של העבודה בא לידי ביטוי בזיהוי המגדר של הפתיינים הראשיים – הגברים. הביקורת הציבורית על החפצת נשים והצגת איברי גוף נשיים חשופים מקבלת תמונת מראה, וכך מודגשת האמביוולנטיות המינית

ההבט החתרני של העבודה בא לידי ביטוי בזיהוי המגדר של הפתיינים הראשיים – הגברים. הביקורת הציבורית על החפצת נשים והצגת איברי גוף נשיים חשופים מקבלת תמונת מראה, וכך מודגשת האמביוולנטיות המינית.

העבודה הופכת לטעונה וגדושה יותר, ושיאה מתקרב עם תחילתה של סצינה הדוניסטית, נהנתנית וחסרת דאגות, שבה גברים ונשים, יפים ויפות, מלכים ונסיכות, נוטפי תשוקה, עטים על שולחן ערוך לסעודה שופעת – סעודת סושי המוגשת על גבי גופו הערום של גבר חטוב. החושניות של פעולת האכילה נתקלת במיניות של הגוף העירום. הסושי, שנחשב למאכל מעורר תשוקה (אפרודיזיאק) נתקל בשאלות של אסתטיקה של עירום גברי ושיער גוף. 

ההבט האסתטי מתחרה בגופני והחושניות שנויה במחלוקת. העבודה מתייחסת לגבול הדק שבין משיכה לדחייה, בין תשוקה לגיטימית לסטייה. כיצד משהו דוחה יכול להיות כל כך מפתה בו זמנית? כיצד מיטשטשים הגבולות ומה מסווה אותם?

גופו העירום של הגבר הופקד בידי הסובבים כחפץ, כמגש, וככזה הסצנה מתעלמת מרגשותיו, מתחושותיו ומנפשו, שהופכת לשקופה. האם ההיפוך המגדרי הופך את המראה והמעשה למתקבל יותר? איזו תחושה עולה בקרב נשים וגברים למראה אישה כמגש לסושי? והאם זו תחושה שונה כשהגבר מוצב בעמדת חפץ?

מרינה פוזנר והדר אכרם, מתוך הסט של 555

אמנות נועדה להעלות שאלות יותר מתשובות. בעבודה 555 אנחנו מעירות על היחס הדואלי של התרבות שלנו לסקס ומיניות. מצד אחד משיכה עד כדי היקסמות ריקנית, ומצד שני ביקורת מתחסדת, כפי שאלו משתקפים בתקשורת, בתרבות ההמונים, ומקבלים אישור גם באמנות. 

מה אומרים תוצרים אמנותיים מעין אלו עלינו הקהל, צרכני התרבות, המדיה והתקשורת? ומה מקומה של הביקורת כשאנו נמשכים אל עבר עולם דימויים הדוניסטי, כמו זה שהיה נהוג בחצרות המלך לואי ומארי אנטואנט בארמון ורסאי, כשגברים ונשים חשקו אחד בשני כחפצי שעשוע – מותרות של המעמד הגבוהה.

– – –

צילום ועריכת וידאו: מידן גיל ארוש
רקדנים: אורי עופרי, יואב קליינמן, תומר גיאת, אליאן עוז, עמית עזרן, סתיו צוריאנו
שולחן סושי אנושי: דניאל סבג


 

 

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אנונימי

    לא צריך להחפיץ. לא נשים ולא גברים. היא רק רצתה לעשות פרובוקציות. ואתם נותנים עוד במה בשבילה.

    1. מרינה פוזנר

      אנחנו משתמשים באפשרות לדבר ולעלות לשיח עם המיינסטרים ודרכה , נושא של חופש ביטוי באמנות.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden