כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
גדעון אגז׳ה, מחאת יוצאי אתיופיה, 2015
גדעון אגז׳ה, מחאת יוצאי אתיופיה, 2015

מגלים אוצרות // חן שפירא

חן שפירא רואה באוצרות חלק מהותי ומרכיב יסודי של פעולת אמנות חברתית ופוליטית, ומעדיף לחשוב על ״לחבר״ תערוכה מ״לאצור״ תערוכה

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה תערוכה בגלריית הפקולטה לחינוך, מכללת סמינר הקיבוצים, שחשפה תצלומים וטקסטים של הפנתרים השחורים. קיבלתי הזמנה מאתגרת לאצור תערוכה בהקשר לדמוקרטיה מניבי שנער זמיר, יוזמת ומובילת יום למידה במכללה, לציון יום הזיכרון לרצח יצחק רבין.

האתגר של אוצרות תערוכה נתפש בעיני כהמשך טבעי וישיר של הפעולה בסטודיו, בכיתה ובמרחב הציבורי, כאמן רב־תחומי וכאיש חינוך. זה היווה גם המשך טבעי לעניין שלי במחאת הפנתרים השחורים, כחלק מפרויקט רחב יותר בשם חומה ומגדל, שהתבונן בתמורות העוברות על הנוף הישראלי.

בשנת 2011 הוזמנתי לצייר ציור קיר על לוח מודעות גדול ברחוב הע״ח במוסררה על ידי קבוצת מוסללה, והתחלתי בלימוד ההיסטוריה של השכונה והרחוב עצמו. לאחר שיחות עם פנתרים פעילים – אז והיום – ועם אנשי השכונה, חשבתי לנכון להגדיל ולהציג את הטקסטים של ״דבר הפנתרים״ מ־1971 מחדש, מחוברים ביחד כמעין חומה, מזמינים את הצופים להתקרב, לקרוא, ולהתבונן במסרים הכואבים שהפנתרים כתבו וזעקו. 

חן שפירא

חן שפירא. צילום: מ״ל

בטקסט התערוכה נכתב ״מה נשתנה״? והיא התייחסה לזעם, למתח ולתחושת התסכול של קבוצות מוחלשות באוכלוסייה, ולאופן שבו המחאה דוכאה והושתקה באמצעים כוחניים ואלימים. התערוכה העלתה שאלות לגבי הצלחת התנועה לחולל שינוי כלשהוא (מעבר לשינוי התודעתי שהיא חוללה) בהקשר לאפליה ולגזענות שהם מחו נגדם ובנושאים החברתיים, החינוכיים והפוליטיים שעליהם יצאו למאבק, בהתייחס לפערים, שוויון ואפליה שמתקיימים עד היום.

בהמשך אצרתי תערוכות נוספות בגלרית המחלקה לחינוך במטרה לחשוף את המסרים החזותיים והמילוליים שהפנתרים יצרו ולעורר מחשבה ודיון בפערים החברתיים, באפליה וחוסר שוויון, אז והיום.

התחנה האחרונה

התערוכה הנוכחית, מבטים צולבים, בגלריית המחלקה לחינוך, מוצגת בגרסה מקוונת באתר האינטרנט של סמינר הקיבוצים. התערוכה מחברת ומצליבה מבטים שונים על מחאות בישראל מאז הפגנות הפנתרים השחורים ב־1971 ועד המחאות העכשוויות. עשרה צלמים מציגים בתערוכה המקוונת המתבוננת ועוקבת אחרי אזרחים המממשים את זכותם לבטא את קולם במרחב הציבורי: מאיר ויגודר, שמואל רחמני, ענת סרגוסטי, מיקי קרצמן, אלדד רפאלי, גדעון אגז׳ה, דפנה טלמון, עוזי פורת ואביר סולטן. 

התערוכה מנסה לחבר נקודות מבט ולהעניק פרספקטיבה מורכבת על מחאות והתנגדות בעשורים האחרונים, ולעורר מחשבה על האפקטיביות של המחאות. היא בוחנת האם וכיצד הצליחו קבוצות ויחידים להשמיע ביקורת במרחב הציבורי ולחולל שינוי

התערוכה מנסה לחבר נקודות מבט ולהעניק פרספקטיבה מורכבת על מחאות והתנגדות בעשורים האחרונים, ולעורר מחשבה על האפקטיביות של המחאות. היא בוחנת האם וכיצד הצליחו קבוצות ויחידים להשמיע ביקורת במרחב הציבורי ולחולל שינוי. לדוגמה, מאיר ויגודר לוכד את מבטו הזועם, האיקוני והכואב של סעדיה מרציאנו בהפגנת הפנתרים בירושלים, מבט המצטלב עם מבטו של המפגין הבודד הקורא תיגר על הממסד מתחת לגשר, שצילם גדעון אגז׳ה מתוך מחאת יוצאי אתיופיה ב־2015. 

מבטו של שמואל רחמני לוכד את דמותו של מוטי אשכנזי, יוזם ומוביל מחאת יחיד עיקשת, כמנהיג המשקיף על ההמון המתקבץ סביבו ודורש דין וחשבון מן ההנהגה, מצטלב עם מבטו של הצלם אביר סולטן בתצלום של מפגין בודד שלא נכנע לזרם המים, מטאפורה חזותית לדמותו של המפגין הבודד הניצב כגד הזרם, מנהיג זרם נגדי ומחולל שינוי. 

מוטי אשכנזי מול משרד ראש הממשלה, 1974

שמואל רחמני. מוטי אשכנזי מול משרד ראש הממשלה, 1974

כיכר פריז, מחאת בלפור, 2020

אביר סולטן. כיכר פריז, מחאת בלפור, 2020

התבצרות על האנדרטה בימית

ענת סרגוסטי. התבצרות על האנדרטה בימית, 1982

גוש קטיף, ההתנתקות, 2005

מיקי קרצמן. גוש קטיף, ההתנתקות, 2005

תמונת האזרחים המתבצרים על האנדרטה בימית שתיעדה ענת סרגוסטי מצטלבת עם תמונת הנערות המתבצרות בתוך בית מול השוטר הבודד שמצלם מיקי קרצמן. סרגוסטי וקרצמן מפנים את מבטם אל מופעי התנגדות לפינוי, לעקירה מן הבית, מעלים שאלות של שייכות, זהות ובעלות בהקשר לטריטוריה, ומחזירים את מבטנו אל נקודות העיוורון, אל מה שאנחנו מעדיפים לא לראות. 

דפנה טלמון מתעדת מפגינים מכוסי עיניים במיצג, מכוונים גם הם את מבטנו פנימה, אל הכתמים העיוורים והבחירה לא להתבונן במצוקת החלשים והמוחלשים בכלל. תמונת המפגינים מכוסי העיניים מצטלבת עם קבוצת המפגינים פעורי המבט בצילום של אלדד רפאלי, המחזירים מבט אנושי המאלץ את הצופה להבחין בפרט, באדם בתוך הגוש הקולקטיבי. שתי קבוצות המפגינים הדוממות נדמות זועקות בשקט.

מעבר לגדר הפרדה שנמתחה בתוך שכונה אזרחית שלווה, ניצבים שוטרים ואזרחים זה מול זה בתצלומו של עוזי פורת המנציח רגע שבו אזרחים ושוטרים הפכו לשני מחנות, כאויבים. מבטו מצטלב עם מבטה של יסמין שטיינמץ, המצלמת את קבוצת הנשים היוצאות למחאה מהבטן ודגלים בידיהן, בפרויקט ״מגיע להן״ ביזמת מיה בן דוד. הנשים ההריוניות מוחות כשעל בטנן כתובים מסרי בטחון ושוויון המתייחסים לדור העתיד, אולם מחאתן מתייחסת למעשה גם להווה, לאפליית נשים בישראל. 

מכל מלמדיי השכלתי

את ההשראה העיקרית כאמן רב־תחומי וכאיש חינוך אני שואב מהפילוסוף ג׳יל דלז ותפישתו את האמנות, את תפקיד האינטלקטואל ואת כוחה של האמנות והפוטנציאל שלה לחולל וגם להתנגד, אפילו למוות. דלז שיתף פעולה עם תיאורטיקנים ועם אמנים ולא חשש לחבר בין שדות: הוא חקר וכתב על תחומי הקולנוע והציור באופן אחר מהרגיל, משלב תשוקה עם תבונה והמצאה. תפישתו את תפקיד האינטלקטואל, כמעורב ומחויב למען שינוי, מובילה לשאיפה לפעולה המשנה את המציאות ולא רק מגיבה אל המציאות.

באופן מוזר אני חושב שלמדתי על ציור מקולנוענים עכשוויים כקורסאווה ומיכאלנגלו אנטוניוני, לא פחות ממה שלמדתי מאמנים. הדרך שבה אנטוניוני מביט, בונה ו״צובע״ את התמונה, מחבר וקוטע דברים ומפעיל חושים, רגשות ומחשבה באופן לא ליניארי ומובן מאליו, השפיע עלי מאוד

באופן מוזר אני חושב שלמדתי על ציור מקולנוענים עכשוויים כקורסאווה ומיכאלנגלו אנטוניוני, לא פחות ממה שלמדתי מאמנים. הסרט המדבר האדום של אנטוניוני פרץ דרך כשהתבונן במשברים האקולוגיים והנפשיים שהעידן התעשייתי מחולל, בתופעות של ניכור ואבדן משמעות במערכות יחסים. הדרך שבה אנטוניוני מביט, בונה ו״צובע״ את התמונה, מחבר וקוטע דברים ומפעיל חושים, רגשות ומחשבה באופן לא ליניארי ומובן מאליו השפיע עלי מאוד.

מחאה למען זכויות בעלי חיים, 2013

דפנה טלמון. מחאה למען זכויות בעלי חיים, 2013

מחאת הדיור, 2011

אלדד רפאלי. מחאת הדיור, 2011

מחאת מגיע להן, צומת כברי

יסמין שטיינמץ ומיה בן דוד. מחאת מגיע להן, צומת כברי, 2020

birds

במסגרת התחקיר על התערוכה הראשונה זכיתי להכיר את ראובן אברג׳ל, ממנהיגי הפנתרים השחורים,אדם בעל אינטגריטי וראייה מפוקחת של החברה הישראלית, על כל גווניה ומרכיביה. ראובן מהווה מופת לאדם הנאבק בתוך מציאות של חוסר שוויון ואפליה מאבק עיקש ובלתי מתפשר למען שינוי חברתי. את דבריו המהווים תמרור אזהרה אקטואלי מתמיד בחרתי לצטט בדף התערוכה: ״את המהפכה חולמים בעלי החזון, מצטרפים אליהם האמיצים, והמנוולים קוצרים את הפירות״. 

בכל הקשור לאוצרות מקצועית זכיתי להכיר ולעבוד עם יאיר שולביץ, אוצר עצמאי ובעל גלריה יאיר, שניחן באהבה לציור וביכולת לחבר מבטים ולחשוף מהויות ציוריות לתערוכות בעלות משמעות. 

תערוכת החלומות

אני רואה באוצרות חלק אינטגרלי מהפעולה של אמנות כמחקר, חיפוש וכמובן חשיפה של תהליכים ושאלות; חלק מהותי ומרכיב יסודי של פעולת אמנות חברתית, פוליטית. אני מעדיף לחשוב על ״לחבר״ תערוכה מ״לאצור״ תערוכה.

נושא הדמוקרטיה ובמרכזו התנגדות ומחאות בישראל קרוב לליבי. אפשר עוד לחקור, לחשוף ולהוציא לאור הרבה חומר מעורר מחשבה וענין. אשמח להעמיק לחקור ולהתבונן בביטויים נוספים של מחאה והתנגדות בדמוקרטיה הישראלית. זה פרויקט נרחב ומקיף, בעל פוטנציאל ערכי שאשמח לפתח. 

אדמה חרוכה

אדמה חרוכה. צילום: אברהם חי

כרגע אני שקוע בפרויקט מתמשך בסטודיו בשם ״אדמה חרוכה״. זה פרויקט שכבר הבשיל לתערוכת יחיד בשנה שעברה וחלקים ממנו הוצגו בארץ ובעולם, המשלב מחשבה על אקולוגיה, על חברה ועל מעשה ידי האדם המלווה בלימוד ובמחקר. אני חולם להרחיב את הפרויקט ולחבר עוד גורמים, קולגות וחוקרים לפרויקט משותף שיעסוק בתמורות ובשינויים המתחוללים על פני האדמה. 

 בקרוב אצלך

אני עובד כאמן בסטודיו באופן קבוע במנותק מפרויקטים מוזמנים או תערוכות שנקבעות מראש ומקיים שגרת עבודה מתמשכת. זה תהליך של שיח פנימי וחיצוני והוא כולל פגישות, שיחות ושיתופי פעולה ארוכי טווח עם קולגות, אמנים ואוצרים המובילים לעיתים ליזמות, לתערוכות ולפרויקטים משותפים. כרגע אני בתוך דיאלוג פורה עם חברים אמנים לקראת אוצרות או ״חיבור״ בשיתוף פעולה של תערוכה החושפת את השיח בינינו האמנים ובין העבודות שלנו (עוד סוג של מבטים צולבים..).


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden