סוזן לנדאו וסטיב נסימה: אם לא קונים לחם, נמכור אמנות

12 אמנים זרים ושלושה ישראלים, כולם צעירים אך כבר בעלי שם והצלחה בינלאומיים, משתתפים ב״מתח גבוה״, תערוכת הפתיחה של החלל החדש שהקימו סוזן לנדאו וסטיב נסימה. זו גלריה? זה מוסד אמנות עצמאי? זה חלל קבוע או זמני? שאלות רבות אפפו את המקום, שהשמועות על פתיחתו המתינו לרגע סיום הסגר הנוקשה, לפני שבועיים.

תור של מוזמנים מאושרים השתרך בחוץ בפתיחה (שבחסות תקנות הקורונה נמשכה על פני שלושה ימים, כדי לשמור על ריחוק חברתי) ולפחות מחצית העבודות בתערוכה נמכרו כבר בסוף השבוע הראשון – הישג יוצא דופן, שניתן לזקוף קודם כל לזכות הצימאון של אוהבי האמנות והאספנים להתחדשות ולאווירת ״עסקים כרגיל״.

בניסיון להסביר את אווירת הקניות התוססת אפשר לדבר על אופי העבודות – ציור פיגורטיבי, אמנות יפה במובן הישן והטוב, שקל לקחת הביתה ולתלות בסלון. ולבסוף, אי אפשר להתעלם מזהותם של המוכרים: אספן אמנות צעיר עם טביעת עין מרשימה, שעבודות מהאוסף שלו מככבות בתערוכות במוזיאון תל אביב, ואוצרת, שהיא אחת הדמויות המשפיעות ביותר בזירת האמנות בישראל בעשורים האחרונים.

אחרי שכיהנה כמנכ״לית ואוצרת ראשית של מוזיאון תל אביב, וקודם לכן כאוצרת ראשית לאמנויות במוזיאון ישראל בירושלים, המעבר לפעול בשוק הפרטי הוא הצהרת חופש חריגה. במקום לפרוש לגמלאות ולעסוק באוצרות עצמאית פה ושם, כמו רבים לפניה, לנדאו לא היססה להיכנס לתחום הצבעוני, הקשוח והציני של מסחר באמנות. והאיש ששיכנע אותה עשה זאת עם הרבה קסם אישי וניסיון בחיבור בין אמנות לביזנס.

את נסימה היא פגשה בכובעה האחרון, כמנכ״לית מוזיאון תל אביב. הוא הציע להשאיל למוזיאון עבודות מהאוסף הפרטי שלו, והיא גילתה שם יצירות כמו הדלעת המנוקדת של יאיואי קוסמה, שנכנסה מיד לאחת התערוכות האחרונות שאצרה. התערוכה ״אם בלילה חורפי עוברת אורח״, שאצרה רותי דירקטור ומוצגת כעת במוזיאון שנפתח מחדש, כוללת עבודות מאוסף נסימה. הנוכחות הבולטת של אמנים אפרו־אמריקאים בתערוכה מתחברת היטב לרוח הזמן.

נסימה מתייחס ללנדאו כ״אנציקלופדיה חיה לאמנות״. את הקשר שנוצר במוזיאון הוא הציע להמשיך בשיתופי פעולה והתייעצויות אחרי שפרשה מתפקידה כמנכ״לית מוזיאון תל אביב בשנה שעברה. והוא לא היה היחיד שחיזר אחריה.

נראה שארבו לך מחוץ למוזיאון?

״קצת מוגזם להגיד. אבל הרגשתי שאני עוד יכולה לעשות משהו״, היא מצטנעת. יחד עם דפנה איש הורביץ היא פיתחה סדרת מפגשים עם מנהלי מוזיאונים מול קהל. התחילה עם עמיתיה בארץ, וכשהמפגשים עברו להתקיים בזום, הפכה את האילוץ ליתרון: ״למרות שאני מסתייגת מהזום, נהניתי מהאפשרות להביא מנכ״לים ממוזיאונים חשובים בחו״ל, ממוזיאון פומפידו ומהירשהורן״, היא מספרת.

״אני לא רואה את עצמי כפנסיונרית״, היא אומרת בפגישה שמתקיימת בתערוכה, על רקע הלמות פטישים ומקדחות, תליית לייבלים ותיקוני צבע אחרונים.

בתערוכה ״מתח גבוה״ מוצגות בסך הכל 35 עבודות של 15 אמנים מבטיחים, רובם צעירים, ילידי שנות ה־80 וה־90, שזוהי חשיפה ראשונה שלהם בישראל. לדברי לנדאו, התערוכה מאפשרת הצצה לשינוי המתחולל בעולם בקרב אמנים פיגורטיביים, שבוחרים להשתמש בציור כמדיום סובייקטיבי יותר. הם משלבים קומיקס, קולאז׳ ונושאים מהאקטואליה והיומיום, בצבעוניות עזה, לצד עבודות מופנמות יותר ונושאים אינטימיים.

ההחלטה לפתוח חלל אמנות חדש, מסחרי, בעיצומה של תקופת המשבר הקשה ביותר שידע עולם האמנות (והעולם בכלל, אם כבר מדברים על זה), העלתה לא מעט תהיות. ההיגיון העסקי בהקמת גלריה אינו מובן מאליו, ועוד בתל אביב – מקום שבו שוק האמנות קטן וסגור למדי, ויש שיאמרו גם שמרני, עם אוריינטציה לוקאל־פטריוטית בולטת. אבל אם לנדאו, המומחית, מאמינה בהיתכנות של עסק כזה, גם השוק מאמין לה. 

״אני הרבה פחות מכיר את מה שקורה פה בארץ, ואני רואה סצנה שהיא קצת תקועה בהרגלים שלה. אני לא רוצה להיות ביקורתי, אבל יש משהו מאוד דומסטי, מקומי, בגישה של אספנים ישראליים, שנאמנים מאוד לאמנים ישראליים. מעולם לא ראיתי דבר כזה. לא שמעתי מאספן גרמני שיאסוף רק אמנות גרמנית או מצרפתי שיאסוף רק אמנות צרפתית״, אומר נסימה, איש עסקים מתחום היהלומים שמעיד על עצמו כאספן אמנות כבר 25 שנה.

ההעדפה של אספנים לתמוך באמנים ישראלים נראית לו חריגה בעוצמתה, גם אם בעולם זה נחשב למנהג ידוע, ואספנים מתעניינים קודם כל בשוק הביתי, שהם מבינים את שפתו ותרבותו. לנדאו מסכימה איתו, אך עמדתה פחות ביקורתית, ואף מחמיאה לאמנות המקומית. ״הוא באמת פחות מכיר את האמנות בארץ, ואני עמדתי על כך שבכל תערוכה שנציג צריכים לקחת חלק גם אמנים ישראליים״.

פחות מחודשיים עברו מאז נחתם החוזה לשכירת המקום, שהיה עד לקורונה סופרמרקט שכונתי מנומנם ועד לפתיחת התערוכה הראשונה. פרק זמן קצר להפליא, שכלל את שיפוץ המקום בתכנונה של האדריכלית רעות עירון. מפליא עוד יותר, כשמסתבר שמרבית הציורים על הקירות נעשו במיוחד לתערוכת הפתיחה ונשלחו מחו״ל.

סטיב נסימה: אני הרבה פחות מכיר את מה שקורה פה בארץ, ואני רואה סצנה שהיא קצת תקועה בהרגלים שלה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. לא שמעתי מאספן גרמני שיאסוף רק אמנות גרמנית או מצרפתי שיאסוף רק אמנות צרפתית

״העבודות של גיא ינאי, מהסטודיו בתל אביב, הן האחרונות שהגיעו, כשהצבע עליהן עוד לא יבש״, אומרת לנדאו. לצד ינאי מוצגת עבודתה של נירית טקלה, אף היא מתל אביב, ועבודותיו של גידי (גדעון) רובין, שהגיעו מלונדון. האמנים האחרים בתערוכה הם מארצות הברית, מגרמניה, מאיסלנד ועוד.

ואני מודה שפרט לישראלים אני לא מזהה אף אחד מהשמות.

לנדאו: ״זה בסדר גמור. את לא היחידה. עשינו עבודת איתור ופנינו לאמנים בולטים אך לא מהידועים ביותר. אחד הדברים המרגשים היה, שמרבית העבודות נעשו במיוחד לתערוכה. פנינו לאמנים בקיץ, ולמרות הזמן הקצר – הייתה התרגשות מעצם זה שמשהו קורה, והיענות מעבר לציפיות״.

הצלחה, ללא ספק

לנדאו ונסימה התחילו לבשל את התוכנית המשותפת על אש קטנה, לפני כשנה וחצי. בצילום משותף שהעלה לאינסטגרם בעת שיטוט משותף בביאנלה בוונציה כתב נסימה ״אנחנו יוצאים לחקור דרכים חדשות״.

יש לכם תוכניות גדולות?

״אנחנו עדיין לא מגשימים את הדברים הגדולים שעל הפרק, אבל זה הביטוי הראשון לתוכניות שלנו״, הוא אומר. ״אני גר ממול, וראיתי שהמקום, שהיה סופרמרקט לא מאוד מצליח, עומד ריק כבר חודשים״.

לנדאו: ״הרעיון בינתיים היה לעשות תערוכת פופ אפ, אבל כשצץ המקום הזה, הבנו שזה לא מתאים לפופ אפ, והחשיבה התגלגלה לסדרת תערוכות״.

לא חששתם להשקיע ולפתוח גלריה חדשה בעיצומו של משבר עמוק?

נסימה: ״לי לא היה שום ספק לגבי ההצלחה. יש מקום לזה ויש צורך בזה, וידענו שאנשים יזהו את האיכות והרמה. אנשים צמאים לתרבות ומחפשים חוויות״.

ללנדאו לקח קצת יותר זמן להשתכנע ולהגדיר לעצמה את חלקה בשותפות. היא החלה מייעוץ, המשיכה לנסיעות משותפות לאירועי האמנות הגדולים בעולם – ״נסענו יחד לכמה ירידים, ואני מאוד נהניתי להמשיך ולהיפגש שוב עם האנשים שהכרתי כל השנים״ היא אומרת בצניעות, ורומזת למעשה על הדלתות שנפתחו בפני הצמד בכל מקום.

לקח זמן, אבל לבסוף החליטה לקפוץ למים. ״תארו לעצמכם מה קורה ביום הפתיחה כשאני, עם הסטנדרטים שלי, מגיעה לראות ושום דבר לא תלוי עדיין כמו שצריך״, היא מעירה על הצורך להסתגל.

היה קושי לבחון עבודות ולהזמין את האמנים כשאי אפשר לנסוע והכל נעשה אונליין?

נסימה: ״לא ממש. זה כבר שנים שאנחנו עושים את זה, ורואים דברים בעיקר באינטרנט. שוק האמנות הוא גלובלי, והרי אני לא יכול להיות בכל מקום שבו מתקיימת מכירה שמעניינת אותי – אנשים יושבים בבית וקונים אמנות בניו יורק ובהונג קונג. לשנינו יש עין טובה וניסיון רב. אם כי יש פה הימור מסוים – עד שראינו את העבודה בפועל״.

לנדאו: ״הייתה הפתעה לטובה בעבודות החדשות של חלק מהאמנים״.

מאין הגיעה כותרת התערוכה ״מתח גבוה״?

״אני מאוד אוהבת להמציא שמות לתערוכות, וחשבתי על מה שקורה היום. הציור מאוד בולט. הסצנה באפריקה מטורפת, גם האפרו־אמריקאים. כולם עושים ציור״.

נראה שאין דבר שפחות מזוהה עם הקריירה שלך מציור פיגורטיבי. איך קרה שבחרת דווקא בזה לתערוכת הפתיחה?

לנדאו צוחקת ומתוודה שהיא עוברת תהליך. ״כל המעבר מעבודה במוסדות ציבוריים מובילים לסקטור הפרטי והמסחרי, היה צריך זמן להתפתח״, היא מסבירה. ״במשך הרבה שנים די נמנעתי מלעבוד עם ציור וציור פיגורטיבי. בארץ אמנות היא וידאו, מיצב, פיסול. אמנות קונספטואלית. אלה דברים שקרובים מאוד לליבי, ואני יכולה להביט בביקורת על עצמי, ולומר שהייתי צריכה להיפתח לציור. זה לקח לי זמן, אבל לא נכון להיות מקובעים.

״אם הייתם עושים היום סיור בגלריות בצ׳לסי הייתם רואים 75% ציור. זה משהו שקורה והרגשתי שאי אפשר להתעלם מזה. ובארץ עוד צריך לתת לזה מקום. האמנית נירית טקלה אמרה לי בשיחה לקראת התערוכה שכציירת היא מרגישה בודדה״.

סוזן לנדאו: במשך הרבה שנים די נמנעתי מלעבוד עם ציור וציור פיגורטיבי. אני יכולה להביט בביקורת על עצמי, ולומר שהייתי צריכה להיפתח לציור. זה לקח לי זמן, אבל לא נכון להיות מקובעים. אם הייתם עושים היום סיור בגלריות בצ׳לסי הייתם רואים 75% ציור. זה משהו שקורה והרגשתי שאי אפשר להתעלם מזה

השקעה טובה

בחרתם באמנות שאתם הייתם רוצים לתלות בבית?

נסימה עונה בלי היסוס ״אני כן״, ואילו לנדאו מחייכת וחושבת רגע לפני שהיא עונה: ״אני לא אספנית. את התשוקה שלי לאספנות השקעתי באוספי המוזיאונים וגם בגלל אתיקה מקצועית לא יכולתי לאסוף אמנות כל השנים. אבל בכל זאת הייתי מעין אספנית, בניתי את האוסף במוזיאון ישראל, בעזרת אגודות הידידים, והשיקולים היו לגמרי אחרים מאשר של אוסף פרטי״.

החושים של לנדאו לתנודות השוק היו מחודדים גם בתפקידיה בעבר. היא זו שהקימה את ועדות הרכישה, שגייסו כספים כשהמוזיאונים התקשו לעמוד בתחרות על מחירי יצירות טובות. היא שהציעה בשנת 2008, כשהשוק היה באחת הדהרות החופשיות שלו, למכור עבודה של ז׳אן מישל בסקיאט מאוסף מוזיאון ישראל, להקמת קרן רכישות של אמנות עכשווית.

זה היה צעד חריג ועורר ביקורת. גם היום, כשהמשבר הכלכלי מחריף, מדברים על הזהירות הנחוצה במכירות מאוספי מוזיאונים.

״יש כמה קווים אדומים: לדוגמה, מוזיאון לעולם לא ימכור עבודה של אמן חי, כי זה מיד משפיע על השוק. אבל הייתה הזדמנות. עוד כשהייתי אוצרת ירוקה לגמרי קניתי עבודה נפלאה של בסקיאט (ב־9,000 דולר – היום קשה להאמין), ואחרי כמה שנים הגיעה לאוסף עבודה נוספת, פחות חשובה.

״כשהמחירים של בסקיאט התחילו לעלות, שכנעתי את ג׳יימס סניידר (מנכ״ל מוזיאון ישראל דאז) לדבר עם התורמת. והיא בחוכמתה הבינה שבמקום עבודה אחת במחסני המוזיאון היא תיהנה משמה על עבודות מרובות שיירכשו מהקרן שתוקם״, היא מסבירה. היצירה נמכרה באמצעות סותבי׳ס בניו יורק תמורת כ־14 מיליון דולר, כמעט כפול ממחיר ההערכה המוקדמת.

היום המחירים של יצירותיו של בסקיאט מגיעים לעשרות מיליוני דולרים, ואילו בתערוכה ״מתח גבוה״ מחירי העבודות נעים בין 12 אלף דולר ל־50 אלף דולר. הקהל, כאמור, נענה בהתלהבות.

את חושבת שזו הגושפנקה של שמך, שגורמת לקונים לחשוב שזו השקעה טובה?

״אני? גושפנקה?״ היא אומרת וניכר שבאמת הופתעה. אבל באותה נשימה היא מדברת על מושגים חדשים (עבורה) של התבוננות באמנות. ״ההסתכלות על עבודות היא שונה כשמדובר באספן שגם חושב על מכירה אפשרית בעתיד. היו פעמים שאמרתי לסטיב תשמע, זו עבודה נהדרת, אבל הוא כאספן חושב גם האם זו השקעה טובה או לא.

״אני, כאספנית מטעם המוזיאון, אף פעם לא שאלתי אם העבודה הזו תהיה השקעה טובה או לא, אלא אם היא עבודה טובה שתישאר רלוונטית וחשובה לאוסף. ורוב האוסף באמת הוכיח את עצמו״.

ההצלחה של התערוכה הראשונה יוצרת ציפיות לבאות. ״אנחנו חושבים כרגע על ארבע תערוכות בשנה. אנחנו לא מייצגים אמנים, לכל תערוכה נזמין את האמנים המתאימים. לתערוכה הבאה אני חושבת על משהו שמעניין אותי כבר הרבה זמן, ההתייחסות של אמנים צעירים למאסטרים. כמו אצל ססילי בראון, שהעבודה שלה מופשטת לגמרי, אבל ההשראה היא מרובנס. או האמן ממוצא פקיסטני סלמן טור – שאם מדברים על תפוח אדמה לוהט בשוק האמנות, כדאי לזכור את השם״.

---

מתח גבוה
נסימה לנדאו, אחד העם 55, תל אביב
לתיאום ביקור: [email protected]
משתתפים: ג׳ונתן אדלהובר, דניאל אורצ׳רד, דרק איילוורד, האני אלפטן, וודי דה אותלו, ג׳אמי הולמס, כריסטופר הרטמן, אן טובי, נירית טקלה, גיא ינאי, ליס סטופלט, הילארי פסיס, מארלי פרימן, גדעון רובין