דמויות רדיקליות: ציור במילניום החדש

01

זו הייתה התערוכה האחרונה שהספקתי לראות לפני שמוסדות התרבות בלונדון נסגרו בעקבות הקורונה, לפני שלושה חודשים. אני זוכר את הדרך לגלריה ווייטצ׳אפל במזרח העיר: תחושת הדחיפות כבר הורגשה באוויר, ולמרות שכבר היה אפשר לנחש שיקח עוד הרבה זמן עד הפעם הבאה שנוכל לבקר פיזית בתערוכה, לא דמיינתי כמה זמן זה יקח.

שלושה חודשים.

לפני כמה שבועות האזנתי לפודקאסט אמנות ואוצרת מגרמניה סיפרה למראיין על הביקור הראשון שלה במוזיאון בעידן הפוסט־קורונה, וכמה היא התרגשה. בשבוע שעבר זה היה מבקר אמנות בריטי שסיפר איך הוא עומד מחוץ לגלריה בלונדון ושהוא לחוץ. אני עדיין מחכה: הביאנלה שעבדתי עליה שנה וחצי+ כבר נפתחה, אני רואה את התמונות באינסטגרם ומקבל תגובות בווטסאפ, וקולט שיש לי עוד יותר משלושה חודשים עד שאחזור לארץ ואבקר בה. הגלריות הפרטיות בלונדון אמורות להיפתח השבוע, למוזיאונים עוד אין תאריך.

אני קולט גם, שמאז הטיולים אחרי הצבא, שלושה חודשים הם התקופה הכי ארוכה אי פעם שלא ביקרתי בגלריה או במוזיאון או בכל חלל תצוגה כזה או אחר. מוזר.

02

בדיעבד, שם התערוכה – Radical Figures – נשמע יומרני. אחרי הכל, כמה רדיקלי יכול להיות ציור, כשכל העולם עוצר מלכת והווירוס רחוק מלהגיד את המילה האחרונה? כששוטר במיניאפוליס הורג גבר שחור כשהוא לוחץ ברך על צווארו, ומצית הפגנות בכל העולם? כששוטרים בירושלים יורים למוות בפלסטיני בעל צרכים מיוחדים, שלאחר מותו התברר שלא היה חמוש.

מה יכולה אמנות לעשות בזמנים כאלו? מה התפקיד שלה? כמה נחמה או מזור היא יכולה להביא לנפש?

03

התערוכה ״דמויות רדיקליות: ציור במילניום החדש״, שנפתחה מוקדם יותר השנה בגלריה ווייטצ׳אפל בלונדון, מפגישה עשרה אמניות ואמנים שמעניקים לגוף ייצוג בדרכים קיצוניות, תוך שהם חוקרים סוגיות חברתיות ומספרים סיפורים אישיים ואוניברסליים. האוצרת לידיה יי כותבת בטקסט התערוכה שהם מאתגרים ומרחיבים את מסורת הציור המערבית הקנונית, בעזרת כ־40 עבודות שנוצרו בשני העשורים האחרונים.

אין בתערוכה ציור ריאליסטי, וגם לא פורטרטים ״סטנדרטיים״. אפשר לראות בעבודות שמוצגות בה מעין תגובת נגד לעידן הדיגיטלי ולמהירות שבה נוצרים דימויים ברשתות החברתיות. אחרי הכל, ציור הוא עדיין מדיום איטי יחסית: הוא לוקח יותר זמן מלצלם תמונה; לצבע לוקח זמן להתייבש. 

ובניגוד לרשתות החברתיות שמציגות לרוב דימויים יפים ואסתטיים, גם אם חלק מהעבודות בתערוכה מצטלמות יפה וייראו טוב באינסטגרם, ניכר שזו לא הייתה המוטיבציה מאחוריהן. הדחף שעולה מהן הוא לא הרצון לצלם ולשתף בזה הרגע. זו דחיפות מסוג אחר: דחוסה, אינטנסיבית, לא מרפה.

״תוך כדי דחיית הרעיון של מה יכול להיות ציור פיגורטיבי״, כותבת ליי, ״הגופים שהאמנים מציגים עשויים להיות מקוטעים, מורכבים, ממוזגים וממוסגרים, אך לעולם אינם מלוכדים לחלוטין. הם עשויים להיות גם נזילים ולא מגדריים; מיוצגים על ידי בעלי חיים; או פשוט כאלו שנוצרו מהצבע עצמו. במקביל הם מתייחסים ויוצרים דיאלוג עם ציירים מהמאות ה־19 וה־20״.

לידיה יי: האמנים מרחיבים ומערערים את הרעיון של זהות אחידה; הם משקפים אפשרויות חדשות לגוף בעידן שבו הטכנולוגיה משנה את הגוף ואת מערכות היחסים שלנו איתו. הנרטיבים שהם חוקרים מעודדים אותנו לשקול כיצד ציור יכול לשקף חרדות אישיות ודאגות חברתיות רחבות יותר

במובן זה, התערוכה שואלת שאלות רחבות יותר על אמנות וחברה במאה ה־21: ״האמנים מרחיבים ומערערים את הרעיון של זהות אחידה, באמצעות תיאורם של דמויות לא מוגדרות וגופים לא שלמים. הם משקפים אפשרויות חדשות לגוף בעידן שבו הטכנולוגיה משנה את הגוף ואת מערכות היחסים שלנו איתו. הנרטיבים שהם חוקרים מעודדים אותנו לשקול כיצד ציור יכול לשקף חרדות אישיות ודאגות חברתיות רחבות יותר״.

04

רשימת האמנים מגוונת מבחינת גזע, מין ומדינת מוצא. חלקם אמנים מבוססים וחלקם צעירים, כאלה ״שנולדו בזמן ההכרזות על מותו של הציור״. יי בוחנת את ההתעניינות המחודשת בציור בקרב אמנים עכשוויים, שחוקרים נושאים כמו מגדר ומיניות, חברה ופוליטיקה, גזע ודימוי גוף. 

כך לדוגמה, דניאל ריכטר מתייחס למשבר המהגרים ולמיתולוגיה של הטליבאן; מייקל ארמיטג׳ עוסק בפוליטיקה ובאלימות במזרח אפריקה; ססילי בראון יוצרת דמויות, שמקורות ההשראה שלהן נעים בין פורנוגרפיה לתולדות האמנות.

סצינות סטודיו וחיי היומיום של האמנית הם הנושאים שמעסיקים את ניקול אייזנמן, בעוד שדנה שוץ מדמיינת תרחישים לא סבירים שמעורבים בהם דמויות של הומנואידים. סניה קנטרובסקי וריאן מוסלי מתבוננים בספרות ובסיפורי ילדים בסצינותיהם ההומוריסטיות והאפלה של הקרנבל. בעבודות של כריסטינה קווארלס, קבוצות עירומות פולימורפיות עוסקות במעשים מיניים, ומתמזגות עם משטחים דפוסיים גרפיים.

05

בחלקה האחרון והמסעיר של התערוכה, בסוף הקומה העליונה, שבלאלה סלף (Tschabalala Self) מציגה דמויות בהשראת רחובות הארלם, שהיא יצרה משילוב של צבע, בד ואלמנטים מודפסים. האפקט המרשים ומלא התנופה שנוצר מהדמויות הגרוטסקיות – בשימוש הנפלא בצבע ובחומרים, בהתפשטות הדמויות מהבד לקירות הגלריה – מעלה את השאלה לגבי ההגדרה של ״ציור״.

ואמנם, למרות שתהליך העבודה שלה משלב ציור, הדפסה ותפירה של חתיכות בד, סלף מגדירה את עבודתה כציור. ״למרות העובדה שאני לא ממש משתמשת בצבע על בד במובן המסורתי, אני מגדירה את עבודתי כציור בגלל המצע: בד מתוח מעל סורגי עץ״, היא מספרת בקטלוג התערוכה. ״הבדים שלי הם יחסית דו־ממדיים ומוצגים על גבי קיר. מלבד זה, ציור עוסק בעיקר בארגון החזותי של מרחב וצבע, וזה משהו שקורה בעבודות שלי״.

סלף החלה את עבודתה עם טכניקות הדפס, אבל הייתה מתוסכלת מהאופי העדין של הנייר ומהפורמט, שהגביל אותה בממדי העבודות. ״רציתי למצוא את הדרך שלי לחזור לציור ולקנבס. התחלתי לפרק את האיכויות הפורמליות השאפתניות ביותר של ההדפסים שלי וכך הבנתי שהחלק הכי מעניין בעבודות האלו לא היה מה שקרה על הנייר, אלא החפצים שיצרו את ההדפס. 

״אני תמיד מנסה להשתמש בחומרים שכבר נמצאים בסטודיו שלי. את חלקם קניתי במיוחד, חלקם היו קיימים, חלקם מהבית של המשפחה שלי, חלקם פסולת, שאריות ופיסות דברים שנכנסים ויוצאים מהסטודיו והחיים שלי. אני נהנית להשתמש בחומרים האלה מכיוון שהם שומרים על האנרגיה שקיימת בשימוש המקורי שלהם: למרות שהם עשויים שלא להיות מזוהים מייד ביצירות, הם מרגישים מוכרים״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

עוד היא מספרת שהיא עובדת תמיד על הרצפה, מתחילה לרוב עם הדמות ורק אחר כך ממשיכה עם הרקע. לפעמים היא מתכננת מראש, ולפעמים היא פשוט משחקת עם החומרים בסטודיו ומרכיבה קומפוזיציות ודמויות ״באופן הגיוני או שטותי״ באמצעות צורות מופשטות.

שבלאלה סלף: לתפירה בעבודתי שתי פונקציות. היא מאפשרת להחזיק את האלמנטים השונים בציור יחד, כמעט כמו דבק, והיא גם דרך בשבילי לצייר. התפירה מאפשרת לי לנסח עוד יותר את חלקי הגוף ואת התכונות של מושאי הציור שלי

פרטי הפנים נעשים לעיתים בציור ולעיתים בתפירה. ״לתפירה שתי פונקציות: היא מאפשרת להחזיק את האלמנטים השונים בציור יחד, כמעט כמו דבק, והיא גם דרך בשבילי לצייר. התפירה מאפשרת לי לנסח עוד יותר את חלקי הגוף ואת התכונות של מושאי הציור שלי; אני יכולה ליצור בעזרתה עומק, סוג של אפקט פיסולי״.

06

סלף, שנולדה ב־1990 בהארלם, היא בעלת תואר שני מבית הספר לאמנות באוניברסיטת ייל (2015), חיה ועובדת בהדסון (ניו יורק) ובניו הייבן (קונטיקט). היא מתארת בעבודות שלה דמויות שחורות בסגנון מוגזם ונועז בשילוב של טקסטורות תפורות, מודפסות וצבועות. בווירטואוזיות מרשימה עבודתה עוסקת בייצוג האיקונוגרפי והמיניות של הגוף הנשי והגברי השחור בתרבות העכשווית.

״אני אף פעם לא באמת מחפשת נושא או נרטיב. לעתים קרובות אני לוקחת אלמנטים מהחיים שלי, מזיכרונות ומפנטזיות. אני מנסה לתאר את הגוף של נשים באופן חוויתי ולא מציאותי. אם אני רוצה להראות חלק מסוים בגוף בתנועה, הוא יוגדל. אני גם אעוות ואגדיל חלקים בגוף שטעונים בסוג של אנרגיה מינית: אדם הוא סכום החלקים הרבים שלו״.

״רציתי להפעיל עוד חלקים בחלל מעבר לקנבס״, היא מספרת על הזליגה של העבודות לקירות הגלריה. ״הקיר הציג את עצמו כמקום להתערבות, כחלק ממחשבה הוליסטית על כל החלל ולא על כל עבודה בפני עצמה. 

״ככלל אני חושבת שיש ממד חברתי ופוליטי לכל פרקטיקה אמנותית, ללא קשר לשאלה אם האמן מודה בכך או אפילו מודע לכך. אני חושבת שאי אפשר להימנע מהשיחה הזו, במיוחד כשאתה מתמודד עם דמויות אנושיות. אני רוצה להפוך את הדמויות שלי למורכבות ורב־ממדיות ככל האפשר.

סלף: הרבה דיאלוגים תרבותיים סביב נשים ושחורים הם דו־ממדיים. יש הרבה דמויות שטוחות שאין להן עומק רגשי מלא. על ידי הפיכת עבודתי למורכבת יותר ויותר, או אפילו מוזרה במקרים מסוימים, אני מסוגלת ליצור נרטיבים אלטרנטיביים

״הרבה דיאלוגים תרבותיים סביב נשים ושחורים הם דו־ממדיים. יש הרבה דמויות שטוחות שאין להן עומק רגשי מלא. על ידי הפיכת עבודתי למורכבת יותר ויותר, או אפילו מוזרה במקרים מסוימים, אני מסוגלת ליצור נרטיבים אלטרנטיביים״.

07

אני זוכר שיצאתי מהגלריה בתחושה מעורבת. מצד אחד התרוממות רוח מהסוג שרק אמנות טובה יכולה לגרום לך. מצד שני האוויר הדחוס בחוסר ודאות, שילוב של הקורונה והתכנים הלא פשוטים שעלו מהעבודות. אני לא בטוח עד כמה אפשר היה לצאת אופטימי מהתערוכה הזו.

״בשבילי לחיות היום באמריקה פירושו שמישהו היה צריך לשרוד את המסע הזה בסירה״, אמרה סלף בראיון למגזין ווג בחודש אפריל האחרון. ״מישהו שרד בכל שנה בשבי. מישהו במשפחתי נאלץ לשרוד כל אחד מאותם רגעים בשביל להיות כאן היום.

״זה יכול להיות כל כך מפחיד לקבל את המציאות של סקסיזם וגזענות והומופוביה במדינה הזו. אבל צריך להבין מה זה, להבין שאלו אינם דברים שאפשר לתקן. אתה צריך פשוט להמשיך ולבנות משהו חדש״.