מגלים אוצרות // אור תשובה

הפעם הראשונה

בשנת 2013 סיימתי את לימודי התואר השני בתרבות חזותית באוניברסיטת גולדסמית׳ בלונדון. תיכננתי להישאר בעיר ולחפש עבודה, אבל אז הכלב שלי החליט לחזור מאיבוד באיחור של שנה ולהופיע מחדש בבאר שבע. כשהודיעו לי שהוא נמצא, החלטתי שזאת סיבה מספיק טובה לשנות את התכניות ולחזור לארץ להתאחד איתו.

בקיץ הזה הקמתי יחד עם קבוצת חברים את RedLine – עמותה שהפעילה תכנית שהות לאמנים צעירים (ללא קשר לגיל) וגלריה לאמנות עכשווית בעיר העתיקה בבאר שבע. כששאלתי באחת הישיבות מי יאצור את התערוכה הראשונה שלנו, נעניתי ב״אולי את?״. עד אותו רגע (ולפעמים גם אחריו), לא ממש תיכננתי להיות אוצרת.

התערוכה הראשונה שאצרתי נקראה ״ואין לי חוש הומור״ (בהשראת קבוצות הפייסבוק ״אני פמיניסטית וגם לי אין חוש הומור״ ו״אני פמיניסטית *דתיה* וגם לי אין חוש הומור״), ושילבה עבודות אמנות פמיניסטיות וקמפיינים אקטיביסטיים. אלה היו שנים של התעוררות במאבק נגד תרבות האונס, בין היתר בגלל פרשת האונס הקבוצתי בדלהי, שהתרחש בסוף 2012 והניע גל מחאה בינלאומי.

הקבוצות האלה – ופעולות מחאה כמו צעדת השרמוטות או קמפיין גברים בחצאיות – היו פופולריות בבאר שבע באותה תקופה, וחשבתי שזה נכון לגלריה שלנו להצביע על המקומות החברתיים והפוליטיים האלה ולעסוק בנושאים שהם רלוונטיים לעיר ברמה הערכית והתוכנית, ולא רק בקלישאות אסתטיות כמו נופי מדבר ושיכונים. 

אור תשובה. צילום: אניה קרופיאקוב

שרה מייפל, Lollypop lollypop, מתוך התערוכה ״ואין לי חוש הומור״

זאת היתה תערוכה בינלאומית ובין היתר הוצגו בה אמניות כמו שרה מייפל ( Maple) הבריטית או גאזל (Ghazel), אמנית איראנית המתגוררת בפריס. אפילו תוכנן שיתוף פעולה עם הגרילה גירלז, לצד קמפיינים ופעולות מחאה פרפורמטיביות שהגיעו מהודו ומישראל. היה לי חשוב שגלריה לאמנות עכשווית בבאר שבע תחשוב על עצמה ביחס לכל מקום אחר בעולם, ולאו דווקא כזרוע פריפריאלית של הסצנה בתל אביב.

RedLine היה עבורי בית ספר מדהים בכל מה שקשור לאוצרות וניהול מוסד אמנות. הדלת שלנו היתה פתוחה כמעט לכל יזמה, מוסד או עמותה מקומית שחיפשה בית, ובתקופות עמוסות קיימנו בגלריה לפעמים גם שניים ושלושה אירועים בשבוע. אבל בסופו של דבר, אני גאה במיוחד דווקא במקרים שבהם היינו רגישים מספיק כדי לשים את התערוכות בצד, ולהבין שלהיות מוסד אמנות ״קהילתי״, זה אומר לפעמים להציב את הקהילה לפני האמנות.

בסופו של דבר אני גאה במיוחד דווקא במקרים שבהם היינו רגישים מספיק כדי לשים את התערוכות בצד, ולהבין שלהיות מוסד אמנות ״קהילתי״, זה אומר לפעמים להציב את הקהילה לפני האמנות

בין אם זה לפתוח את המקום באמצע הלילה כדי לספק למבקשי מקלט שצעדו במשך יום שלם ממתקן חולות מקום לישון בו, או לשלש את כמות שעות הפתיחה של הגלריה במבצע צוק איתן (בזמן שהורו לגלריות ומוסדות תרבות להיסגר), כי אנחנו אחד המרחבים המוגנים היחידים בסביבה. רק בדיעבד, כשהשנים עברו והתחלתי לעבוד גם עם גופים אחרים, הבנתי כמה הדברים שעשינו שם באותה תקופה היו משמעותיים ולא מובנים מאליהם.

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי נקראת קבלת קהל ומוצגת בימים אלה במוזיאון פתח תקוה לאמנות. בלב התערוכה עומדת ההנחה שגם האתגרים והשאלות המוסדיות שעולות במוזיאון לאמנות הן כאלה שאפשר ונכון להתמודד איתם בכלים אמנותיים/יצירתיים. במקרה הזה, הפרויקט עוסק ביחסים בין המוזאון והציבור שלו, או אם נרצה – המוזיאון והקהילה.

זה נושא שהמוזיאון עסוק ועסק בו רבות לאורך השנים, אך נוגע לכל מוסד אמנות שהוא. שאלות כמו איך המוזיאון נתפס בעיר ובסביבה, מה החשיבות החברתית של העבודה שלנו, ואיך מוודאים שהעבודה שלנו בתור מוסד ציבורי נשארת רלוונטית וחשובה לציבור שאנחנו אמורים לשרת. 

עפרי כנעני, לוסיאנה קפלון, רותי דה פריז – מתוך קבלת קהל

יניב עמר

מיה שרבני

הרעיון של קבלת קהל הוא שבמקום לחשוב על הדברים האלה ברמה האוצרותית או הניהולית, נרחיב את מעגלי החשיבה ונהפוך את ההתמודדות עם שאלות האלה לתהליך יצירתי בפני עצמו. הזמנתי חבורה מופלאה של אמניות ואמנים, שעבודתם נוגעת לתחומי העיצוב, המיצג והחינוך, ליזום התערבויות בתשתיות האדריכליות והתפעוליות של המוזיאון ולהציע פרשנויות ואפשרויות נוספות לחוויית השהייה בו. 

העבודות שלהם מכניסות לחוויית הביקור הבטים של משחק ושעשוע, מעלות שאלות על אופני התנועה וההתנהגות במרחב המוזאלי, ועל יחסי החליפין בין המוזאון לסביבה. כמובן שהשאלות האלה הן לא משהו ש״פותרים״ בתערוכה אחת (או בכלל), אבל הן מחשבה או ניסיון שציפיתי לראות אותו לובש צורה במשך תקופה ארוכה.

העבודות של האמנים מכניסות לחוויית הביקור הבטים של משחק ושעשוע, מעלות שאלות על אופני התנועה וההתנהגות במרחב המוזאלי, ועל יחסי החליפין בין המוזאון לסביבה. הן מחשבה או ניסיון שציפיתי לראות אותו לובש צורה במשך תקופה ארוכה

בתערוכה משתתפים שחר אפק, ג׳ים (אורי כרמלי, רות ליאונוב, טל שטדלר), אורלי הומל, עפרי כנעני, דוד עדיקא, יניב עמר, לוסיאנה קפלון ורותי דה פריס, יאשה רוזוב, עומר שיזף, יהודית שלוסברג יוגב, מיה שרבני. לתערוכה מצטרפת גם תערוכת היחידה של ילנה רוטנברג ״מכאן אפשר לראות״ שמוצגת בגלריית האוסף ועוסקת בשאלות דומות דרך חקר הגנאולוגיה האדריכלית של המבנה שבו היא מוצגת.

מכל מלמדיי השכלתי

בשנים האחרונות אני נוטה להגיע למוזיאונים ותערוכות, ובסופו של דבר למצוא את עצמי מתעניינת ומתפעלת בעיקר מכל מה שהוא לא התערוכה עצמה. אני אוהבת להקשיב להדרכות (במיוחד כשאני לא חלק מהן), לקרוא בספרי מבקרים, להסתכל על המבנה והחלל, ולחשוב איך הבטים מסוימים בתכנון או בבנייה שלו משפיעים על ההתנהגות של האנשים בסביבה.

 שני מבנים שעניין אותי מאוד לבקר בהם היו מוזיאון לואיזיאנה לאמנות מודרנית בדנמרק וה־MuCEM במרסיי, שמקיימים יחסים מעניינים עם הנוף והסביבה שמקיפה אותם. ל־MuCEM הגעתי במסגרת רזידנסי מחקרי בהנחיית אירית רוגוף, קצת אחרי שהמוזיאון נחנך. שהינו במוזיאון במשך שבוע ואני לא חושבת שנכנסנו לתערוכות אפילו פעם אחת.

למרפסת הגג היפיפיה של המוזיאון יש כניסה נפרדת ופתוחה לקהל, וחשבתי שזאת החלטה אדריכלית וניהולית מצוינת. זה היה מעורר השראה לראות אנשים עוברים שם באגביות כחלק מריצת הבוקר שלהם, משלבים את המוזיאון בשגרת היומיום, ובמובן מסוים, תובעים עליו את בעלותם הציבורית.

ילנה רוטנברג, גלריית האוסף

נקודת מגוז. באדיבות: ארטפורט

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

חוויה דומה היתה לי כשנסעתי לביאנלה בקוצ׳ין (הודו) ב־2014 , כחלק מנסיעת מחקר שעשיתי כשעבדתי על התערוכה ״נקודת מגוז״ שהוצגה בשני חלקים בבית הגפן ובארטפורט בשנים 2015-2016. יותר מכל מה שראיתי בתערוכה עצמה, התרגשתי לראות חבורת ילדי בית ספר יסודי שלקחה את עצמה בסוף יום הלימודים לראות את התערוכה, או מהעובדה שכמעט כל נהג אוטוריקשה שפגשתי כבר ראה בעצמו את התערוכות ושמח להחליף איתי רשמים.

כל כך התפעלתי מתחושת השייכות והמעורבות של התושבים המקומיים בביאנלה, שלכל הדברים שפחות עבדו בתערוכות כבר לא היתה בעיניי משמעות. באחת ההרצאות אפילו למדתי שהמילה האחרונה שהתווספה באותה תקופה למליאלאם (השפה שמדברים באזור קרלה בהודו) היא ביאנלה. בום! זה הישג!

תערוכות החלומות

אין לי ממש ״תערוכת חלומות״ שכרוכה בחלל או באמן מסוים. חשוב לי לעבוד עם אמנים בתהליכי עומק ולגעת בשאלות ואתגרים שעולים מתוך המקום, המוסד או הקהילה עצמם. אם התנאים האלה מתקיימים, אז כל היתר כבר פחות משנה לי.

דווקא התקופה האחרונה הזכירה כמה חשוב לגלות פתיחות מחשבתית גם בכל מה שקשור לפורמטים ולאופני פעולה, וכמה חשוב לתעל את האיכויות היצירתיות של הסקטור שלנו כדי לחשוב גם על התנאים שבתוכם הוא פועל

מבחינתי, התוצרים של התהליכים האלה יכולים, אבל גם ממש לא חייבים להיות תערוכה. דווקא התקופה האחרונה הזכירה לנו כמה חשוב לגלות פתיחות מחשבתית גם בכל מה שקשור לפורמטים ולאופני פעולה, וכמה חשוב לתעל את האיכויות היצירתיות של הסקטור שלנו כדי לחשוב גם על התנאים שבתוכם הוא פועל.

בקרוב אצלך

קבלת קהל מסכמת תקופה יפה ומשמעותית בעשייה המקצועית שלי כאוצרת במוזאון פתח תקוה לאמנות. בגלל שבשנתיים האחרונות אני חיה על קו אנגליה־ישראל אז גם חזרתי לעבוד באופן עצמאי, שזו חוויה מעניינת ושונה בתכלית עבורי.

לפני הקורונה תיכננתי לבלות את התקופה הקרובה בתכניות רזידנסי לאוצרים, ואני מקווה שבקרוב זה יתאפשר שוב. כרגע אני עובדת על שני פרויקטים מקומיים, מגדלת כלבה חדשה (נפרדנו מהכלב הבארשבעי בזמן הסגר הראשון), משתעשעת ברעיון של דוקטורט, ומחכה שחיי התרבות (והחיים בכלל) יפשירו גם באנגליה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן