כל מה שחשוב ויפה
גליה חי, הגן של דוריס
גליה חי, הגן של דוריס בתערוכה ״המושכות בחוטים״. צילום: עודד חי

גליה חי // הגן של דוריס

גליה חי מציגה בתערוכה הקבוצתית ״המושכות בחוטים״ עבודת רקמה שנעשתה על פי צילום שצילמה בגן ילדים לילדי פליטים שבו התנדבה, ובוחנת כיצד מושגים כמו ״ילדות״ ו״חמידות״ משתקפים בבובות בד מנקודת מבט פוליטית

הפרטים הטכניים

״הגן של דוריס״ מוצגת במסגרת התערוכה ״המושכות בחוטים״ (אוצרת: הדר מקובר מרום) במרכז תאו לאמנות ותרבות הרצליה, עד 11.4.

מי אני

גליה חי, מעצבת ואמנית בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל והתכנית לתואר שני בעיצוב בשנקר. פעילה חברתית, פועלת לקידום אוכלוסיות מוחלשות באמצעים של קראפט, עיצוב ואמנות. ממקימות פרויקט ״לועבה חילווה״ בשיתוף נשים ונערות מחאן אל׳אחמאר.

העבודה

״הגן של דוריס״ (2019) הוצגה לראשונה במסגרת שבוע האיור 2019 בתערוכה ״איידוליה״ במוזיאון יפו (בשיתוף שלומי איגר). זו עבודת רקמה שנעשתה על פי צילום שצילמתי בגן ילדים לילדי פליטים שבו התנדבתי במסגרת עמותת אליפלט. את בובת התינוק בהירת העור הבאנו לגן אני ושותפתי לפעילות.

כמעצבת אני עוסקת שנים רבות בעיצוב בובות וצעצועי בד רכים לילדים. במסגרת התואר השני בשנקר כתבתי תזה שעוסקת בילדות ו״חמידות״ כפי שהן משתקפות בבובות בד אמריקאיות מייצור המוני. 

הפרספקטיבה הביקורתית של לימודי תרבות אפשרה לי לבחון מושגים מודרניים כמו ״ילדות״ ו״חמידות״ וכיצד הם משתקפים בבובות הבד הללו, מנקודת מבט פוליטית. המחקר הוביל אותי להבנה נרחבת של זירת הילדות, זו המקושרת בתמימות, ככזו המבנה ומבססת ריבודים חברתיים היררכיים.

גליה חי, הגן של דוריס

הגן של דוריס. צילומים: רן ארדה

גליה חי, הגן של דוריס

גליה חי, הגן של דוריס

גליה חי, הגן של דוריס

birds

בעבודת הרקמה נפגשו רעיונות רבים המעסיקים אותי, הן כמעצבת, הן כחוקרת והן כאמנית. העבודה היא חלק מסדרת רקמות שבכל אחת מהן נראית ילדה או ילדות האוחזות בובה. הרקמה הופכת את הצילום  לחפץ שבו שפת הצילום הומרה לשפה של צפיפות ועובי חוט: הרקמה בנויה מתכים קטנים ואיטיים הבונים את פני השטח, בניגוד לצילום המתרחש בלחיצת כפתור.

פעולת הרקמה מכתיבה אנרגיות נמוכות ואורך רוח. כדי לרקום צריך לשבת בשקט כשהגוף דמום וקצת כפוף, והמבט ממוקד במשטח קטן. לכן הרקמה כפעולה, משדרת צניעות: היא לא כוחנית, ומשויכת לרוב לזירה נשית, עממית. העמלנות המובנית בה נתפשת בעיני כפעולת התנגדות והתרסה. הטכניקה ה״נחותה״ משתלבת עם הנושא התמים לכאורה. נוצר חפץ שמגיב גם לייצוגי התמימות הקשורים בילדות מודרנית וגם לאלימות של תקופה זו.

פעולת הרקמה מכתיבה אנרגיות נמוכות ואורך רוח. כדי לרקום צריך לשבת בשקט כשהגוף דמום וקצת כפוף, והמבט ממוקד במשטח קטן. לכן הרקמה כפעולה, משדרת צניעות: היא לא כוחנית, ומשויכת לרוב לזירה נשית, עממית. העמלנות המובנית בה נתפשת בעיני כפעולת התנגדות והתרסה

התוכן משתלב אבל גם מתעמת עם הצייתנות של פעולת הרקמה, ואותה מחווה תמימה של ילדה המחבקת בובה נטענת משמעות כשמתברר שאלימות ודעות קדומות מאיימות עליה. קיים פער בין מראה הבובה ומראה הילדה האוחזת בה, כמו גם בין המציאות הנגלית בתמונה ובין נסיבות החיים של הילדה.

רציתי לפעול בשקט ולהגיב בשתי זירות: בזירת הילדות הנדמית תמימה, זירת דמיון מוגנת אך פעמים רבות חשופה לאלימות ולאידיאולוגיה, המבנה ומבססת ריבודים חברתיים היררכיים; ובזירת התרבות המייצרת דימויים ואוביקטים יפים עבור ילדות וילדים, מתעלמת מנסיבות החיים הקשות שבהן גדלים ילדים רבים, ואך לעיתים רחוקות מוכנה להילחם על זכותו של כל ילד לילדות מוגנת.

ילד עם נמר

ילד עם נמר. צילום: איה וינד

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה שהעבודה תוצג באגף הנוער במוזיאון ישראל. זה אגף יוצא דופן המציג אמנות ותרבות בצורה נהירה ומעניינת עבור כלל הציבור – ילדים, נוער מבוגרים – וקיים בו אוסף מעניין ואקלקטי של צעצועים ופריטים הקשורים הן בילדים והן בילדות במובנה התרבותי הרחב.

פלוס אחד

 ״ילד עם נמר״, הראשון בסדרת עבודות החוקרות את חייהם של ילדי קרקס. העבודה מבוססת על צילום מסוף המאה ה־19. הקרקס כזירה פרועה שבה ״פריקים״, זרים, ילדים וחיות מתקיימים בסוג של עולם מקביל, זירה מופרדת שבה החוקים מאפשרים דמיון, פנטזיה, וירטואוזיות, השפלה, הדרה וניצול.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. גלית

    עבודות מדהימות!
    בהחלט ראויות למוזיאון ישראל!
    איזה כשרון!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden