כל מה שחשוב ויפה
יהונתן עפרת בתערוכה ״סגור פתוח סגור״, המפעל
יהונתן עפרת בתערוכה ״סגור פתוח סגור״, המפעל. צילומים: שי הלוי

מגלים אוצרות // אלעד ירון

בתערוכה ״סגור פתוח סגור״ בקומה השניה של ״המפעל״ בירושלים, האוצר אלעד ירון מזמין את הקהל ללכת לאיבוד, לציית ולשבור כללים, להתבודד, לזחול, לשנות גדלים ולנסות לראות דרך

הפעם הראשונה

הפעם הראשונה שהתנסיתי באוצרות היתה בדיוק לפני עשור, כחודש לאחר המחאה החברתית של שנת 2011 – באירוע הראשון של קבוצת בית ריק הירושלמית. באותן השנים היתה בעיר תחושה שאין תשתית אפשרית לפרוץ בה לעולם האמנות.

כסוג של תגובה הקבוצה, שפעלה בעיר כחמש שנים, פלשה לשטחים נטושים והקימה בהם תשתית להיכלי תרבות ארעיים. לדוגמה, באירוע הראשון בנינו תשתית שכזו במלון הנשיא ברחוב אחד העם. זה מלון נטוש עם בריכה, ואנחנו השתלטנו על קומת הלאונג׳ שהיה בה שטיח מקיר לקיר, במות ובר באורך חמישה מטרים.

הדבר הראשון שעשינו היה בכלל לנקות את המבנה מכל הדברים שרק אפשר לתאר שיש במבנה שהיה נטוש שנים רבות, ואחר כך להזמין אמנים, אבל לא רק כדי ליצור אמנות. היינו צריכים למתוח רשת חשמל ומים (לא בדיוק באופן חוקי), ולהשמיש מחדש את השירותים. רק בסוף כל אלו הקמנו תערוכה וליין ענק של הופעות, כמו גם פתחנו בר ומטבח. 

אירוע בית ריק, 2011

אירוע בית ריק, 2011. צילומים: שי הלוי

אירוע בית ריק, 2011

כל העבודה הזו היתה כדי לפתוח היכל תרבות ארעי – במקרה הזה הוא נסגר תוך 12 שעות בלבד וביקרו בו למעלה מ־2,000 בני אדם. התשתית שהשארנו בבניין הייתה פעילה בעוד כמה אירועים נקודתיים אחר כך, אבל אנחנו כבר הלכנו להקים את זירת התרבות הבאה שלנו.

מהפרויקטים של בית ריק למדתי הרבה ממה שמוביל אותי עד היום – שאמנות היא אקט מקיף־כל. המדיום של התערוכה היום הוא על פי רוב עניין מאוד ספציפי – חללים לבנים וציורים על קירות – אבל צריך לזכור שמאחוריו יש עולם שלם שאי אפשר לקחת כמובן מאליו: מהחשמל בקיר ועד לעיר כולה. 

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי היא תערוכת הפתיחה של הקומה השניה של ״המפעל״ בירושלים, שם אני משמש כאוצר ראשי. התערוכה הזו אגב עדיין פתוחה ואני מאוד ממליץ לבוא לראות אותה כי היא תיסגר ב־25 לחודש.

קבוצת בית ריק נפרמה אחרי שקיבלנו חיבוק ענק מהעירייה. קיבלנו בית מרהיב לפעול בו והרבה מאוד סוגים של תמיכות שממשיכות עד היום, כשהמפעל חוגג ארבע שנים ופותח עוד קומה שכולה מוקדשת לאמנות. הדבר הזה יצר מצד אחד שבר בקבוצה המקורית, שהיתה כולה מוקדשת לפעילות ארעית ובהרבה מובנים אנרכיסטית, אבל יצר גם הזדמנות ענקית לחולל שינוי משמעותי בעיר – ליצור את המציאות שחלמנו לראות כשרק התחלנו לפעול.

תערוכת הפתיחה של הקומה השניה של המפעל היא דוגמה נהדרת לזה: התערוכה ״סגור פתוח סגור״, שמשתרעת על כל שטח הקומה החדשה, מציגה סדרת עבודות מקור גדולות־ממדים של עשרה אמנים, העוסקות בדרך שבה המרחב מוכתב ומשובש. הנושא הזה התחיל כתגובה לפתיחת חלל חדש, אך כשפרצה הקורונה הוא הפך לרלוונטי באופן יוצא דופן. 

אורי הולבן והדס גולן, חדר בידוד זוגי

אורי הולבן והדס גולן, חדר בידוד זוגי

אבינועם שטרנהיים, מאני ארטיסט; רועי פביאן, אטיוד לנקודת מגוז

אבינועם שטרנהיים, מאני ארטיסט; רועי פביאן, אטיוד לנקודת מגוז

ליאור זלמנסון, הנבחרת

ליאור זלמנסון, הנבחרת

איתמר המרמן, להמשך התערוכה; דבורה פישר, נווה מבוך

איתמר המרמן, להמשך התערוכה; דבורה פישר, נווה מבוך

התערוכה מזמינה את הקהל להתעמת עם הדרך שבה הוא חי את המרחב שמסביבו – ללכת לאיבוד, לציית ולשבור כללים, להתבודד, לזחול, לשנות גדלים ולנסות לראות דרך. עיריית ירושלים, שתמכה בתערוכה באופן נדיב, אפשרה לנו להגשים חלומות, דבר שבמקום מסוים לא יכולתי לעשות באופן הזה עד היום: לתת לאמנים את הכלים לקחת חזון ולהפוך אותו ביחד למציאות.

התוצר הוא תערוכה מרהיבה, שהיא מצד אחד מאוד ויזואלית וחווייתית, אך מצד שני מעוררת גם בי המון רגש ומחשבה. הייתי מאושר להרחיב עוד המון על כל אחת מהעבודות, כי האמנים עשו עבודה מדהימה פשוט, אבל האמת היא שאפשר פשוט להגיע למפעל ולראות את זה.

אמנים משתתפים: הדס גולן, אורי הולבן, איתמר המרמן, ליאור זלמנסון, יהונתן עפרת (שהיה גם יועץ אמנותי), רועי פביאן, דבורה פישר, שאול צופף, אבינועם שטרנהיים, ריינהרד ״סוואבה״ סטו.

מכל מלמדיי השכלתי

הגוף הישראלי שאולי הכי השפיע על הדרך שבה אני תופש אמנות, מילדות ועד היום, הוא קבוצת סלה מנקה. כיליד ירושלים, בשנים שהתבגרתי בעיר, כמעט שלא היתה זירת אמנות. לכן, אירועי ״הערה״ שהקבוצה יצרה מאז שהייתי בן 16 ועד שהייתי בגיל 28 מלווים אותי עד היום. אלו האירועים שבהם חוויתי בפעם הראשונה אמנות אותנטית, ונראה לי שבזמנו לא היו לי את הכלים להבין, חוץ מבתחושות הבטן, עד כמה מה שהם עשו באירועים האלו לא היה ברור מאליו.

באירועי ״הערה״ של קבוצת סלה מנקה חוויתי בפעם הראשונה אמנות אותנטית, ונראה לי שבזמנו לא היו לי את הכלים להבין, חוץ מבתחושות הבטן, עד כמה מה שהם עשו באירועים האלו לא היה ברור מאליו

זו קבוצה שעוסקת באמנות כאקט חברתי, פוליטי, פילוסופי, והצליחה עם השנים לשמור על עצמאות המחשבה שלה ועדיין לגדול ולהתפתח. את כל זה הם עשו תוך כדי שהם יצרו תשתית להמון יצירות מקור יוצאות דופן. עד היום הקבוצה פועלת במרכז מעמותה שבבית הנסן, ומקימה תערוכות ששווה מאוד לראות; ביניהן לדוגמה התערוכה של איתמר מנדס פלור שהוצגה שם לאחרונה.

בזכות קבוצות ירושלמיות כמו זו, אני יודע שעולם האמנות הוא לא מקום מגודר ומוגדר, אלא חלק מהחוויה האנושית – ובמובן הזה המטרה שלנו היא לקחת חלק בחיים עצמם, של הקהל ושל עצמנו, ולחתור להשפיע ולהיות מושפעים. כל עוד עולם האמנות לא מפנים את זה, הוא ישאר כלוא בתוך בועה שיצר לעצמו, מה שמסביר הרבה מההתדרדרות שלו בשנים האחרונות.

תערוכת החלומות

בימים אלו אני מפתח חזון שאני מכנה ״אסכולת ירושלים״. למרות שכבר הרבה שנים אני גר בתל אביב, העיר הזו עדיין מרתקת אותי כזירת ההתפתחות של זרם אמנות יוצא דופן. התערוכה תציג יצירות מקור של קולקטיבים שמרכז פעילותם בירושלים במאה האחרונה. יהיו בה ארבעה חללים, כל אחד מוקדש ל־30 שנות פעילות בעיר.

החלל הראשון יתמקד בקבוצת כגון ״ירושלים החדשה״, חברי בצלאל וסדרת התערוכות במגדל דוד מאת ״אגודת אמנים עברית״. כל אלו עיצבו את נוף התרבות הישראלית לשנים לבוא. החלל השני יתמקד במה שיונה פישר כינה בטוריו משנות ה־60 ״אסכולת ירושלים״: תרבות הסלונים והפרלמנטים של אמני העיר בשנות ה־30, רובם זכו לחינוך גרמני. לצידם נתמקד גם בבצלאל החדש.

אלעד ירון

אלעד ירון. צילום: מ״ל

birds

החלל השלישי יוקדש לתקופה שכינה גדעון עפרת ״אסכולת ירושלים החדשה״, שמרכז פעילותה במוסדות העיר – בצלאל, בית האמנים, מוזיאון ישראל שנפתח ב־1965 וגלריה רינה. ראויים לציון בתקופה זו קבוצות משקוף, לוויתן, כמו גם קבוצה שלא קיבלה שם רשמי אך פרצה דרך חדשה לאמנות המושגית בארץ: יהושע נוישטיין, ז׳ורז׳ט בלייה וג׳ררד מרקס. בשנות ה־80 בולטת בעיר קבוצת זיק, שממשיכה לפעול עד לימינו.

החלל האחרון יוקדש ל־30 השנים האחרונות. בשנות ה־90 קבוצות כ־״100 מטר״ שפרצה דרך חדשה ולבסוף, מאז שנות ה־2000 העיר עמוסה בקבוצות רבות ומשמעותיות שקמו ופועלות בה: סלה־מנקה, ברבור, בית ריק, מוסללה, סטודיו משלך ועוד ועוד ועוד.

מול השלם שמתחיל להיתפר יחדיו יוכל הצופה לשאול על אודות היצירה הירושלמית במשך השנים: מה מקומן בסיפור זה של קבוצות רוסיות או פלסטיניות, בראשן הקבוצה אופק חדש שפעלה בעיר בזמן האינתיפאדה? כיצד משתקפים האירועים ההיסטוריים במשך השנים ביצירות אמני כל תקופה? מהם החוטים המחברים בין היצירות השונות, אלו הגלויים ואלו הנסתרים? ולבסוף, כיצד נשקפת עיר בעיני אמניה?

בקרוב אצלך

היום אני עובד במקביל על המון פרויקטים, מלבד שותפות בהקמת איגוד האוצרות והאוצרים שבדיוק נפתח באופן רשמי (אוצרים – הירשמו!), אני אוצר את התערוכות הבאות במפעל. הקרובה ביניהן היא תערוכת יחיד ממש מרתקת של האמן קובי ווגמן. התערוכה תיפתח ב־20.5, ככל הנראה, אז לא אוסיף המון מילים.

חוץ מזה אני אוצר את מרכז המבקרים של האקדמיה ללשון העברית בירושלים שהחליטו לשלב אמנים בתוך מרכז המבקרים וליצור משהו מיוחד, כמו גם מוביל, בשיתוף עם יניב שפירא, את חממת הפיס לאמנות במשכן לאמנות בעין חרוד. וכל יום צצים פרויקטים חדשים, זה עמוק באופי שלי, לעשות כמה שיותר, כי אני אחד מהתמימים והאופטימיים, שעדיין מאמינים שאמנות יכולה לחולל שינוי, ואני רוצה להיות שם כשזה קורה.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    מעניין שווה פעם להקדיש מאמר לכל קבוצה וקבוצה,ולפרט עליהן יותר.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden