כל מה שחשוב ויפה
פאטמה שנאן, גלריה Dittrich & Schlechtriem
פאטמה שנאן, גלריה Dittrich & Schlechtriem. צילומים: Jens Ziehe

שיחת סטודיו // פאטמה שנאן

עם תערוכת יחיד חדשה בברלין, פאטמה שנאן ממשיכה לשאול את עצמה ״כמה להיות מחוברת, מה הגבול שהחברה מציבה לי, ומה הגבול שאני מציבה לעצמי״

נחשפתי לפאטמה שנאן לראשונה במקביל כשלמדתי עליה בקורס לאמנות ישראלית באוניברסיטת תל אביב, וביקרתי בתערוכה שלה במוזיאון תל אביב. העבודות שלה היממו אותי ממבט ראשון – מהרגעים האלה שאת נעמדת מול יצירת אמנות ופתאום מרגישה את הלב שלך פועם בחזקה – וכבר אז רכשתי יראת כבוד גדולה כלפיה.

כשפניתי אליה כדי שתציג בתערוכה הראשונה שאצרתי לא תיארתי לעצמי שהיא תסכים, ושלימים גם אזכה להכיר אותה מקרוב. ביקרתי אותה בסטודיו שלה בתל אביב, כשבחוץ עוד היה סגר ובפנים היא עבדה במרץ על עבודות לתערוכה חדשה. 

מגיל צעיר את מקדישה את כולך לאמנות שלך וגם מצליחה להתפרנס מזה, דבר שאינו מובן מאליו בארץ. מה הסוד?

״אולי זה בגלל שאני יוצרת ממקום אותנטי, מקום שרוצה ליצור, ואני לא חושבת על המכירה בשעת היצירה. אמנם הציור הוא מדיום שכביכול מוכר, אבל הציורים שלי אף פעם לא נראים מכירים בעיני, מעולם לא הבנתי למה שמישהו ירצה לתלות בסלון דיוקן עצמי שלי?

״הסגנון שלי משתנה מהר מאוד כך שבכל תערוכה רואים תהליך, התפתחות מואצת שקורית תוך היצירה. זה סיכון שאני לוקחת כי הרי מצופה ממני לייצר עוד ועוד ממה שמוכר – כמו הסדרות האהובות שהצגתי ב־2009 במוזיאון תל אביב לדוגמה – אבל אני בוחרת שלא. אני לא מסוגלת לצייר משהו שלא מאתגר אותי, גם אם אני יודעת שארוויח מזה. לשמחתי בסוף אנשים כן מתחברים ואוהבים וגם רוכשים״.

מתי הרגשת שעולם האמנות החל להכיר בך? האם התערוכה במוזיאון תל אביב הייתה המקפצה שלך להכרה מקומית ובינלאומית?

״מאז שאני ילדה חלמתי להיות אמנית בינלאומית. האמנתי שהציור שלי שונה, שהוא מביא איתו חידוש מסויים, ושאם העיניים הנכונות יראו את הציורים אני אצליח להגיע למוזיאון. 

״כבר בהיותי סטודנטית קיבלתי פרס מקרן אמריקה ישראל שנתן לי דחיפה פנימית והכרה בינלאומית; עם סיום הלימודים ב־2009 הצגתי תערוכת וידאו ראשונה; ואז תערוכת יחיד עם פרס ממשרד התרבות; תערוכות בעולם; סטודיו באלפרד שנתן לי חשיפה גדולה מאוד בארץ; גלריה זימאק.

״לפני מוזיאון תל אביב הכירו אותי אבל התערוכה שם בהחלט נתנה דחיפה ענקית וחשפה אותי לקהל רחב בישראל ובעולם. עד היום אני מקבלת פניות מאספנים ואוצרים מתעניינים בעקבות התערוכה ההיא״.

נשמע שאת חיה את החלום.

״תראי, אני לא נהנית מכל רגע שאני מציירת: כשאני בסטודיו הבעיות שלי לא נעלמות והחיים לא נהיים אוטופיים פתאום. רוב הזמן אני עובדת כי אני צריכה לעבוד, אבל מצד שני אני לא יכולה בלי זה. הציור בשבילי זה כמו לנשום״.

אני לא נהנית מכל רגע שאני מציירת: כשאני בסטודיו הבעיות שלי לא נעלמות והחיים לא נהיים אוטופיים פתאום. רוב הזמן אני עובדת כי אני צריכה לעבוד, אבל מצד שני אני לא יכולה בלי זה. הציור בשבילי זה כמו לנשום

אמרת שמגיל צעיר רצית להיות אמנית – מאיפה התשוקה לתחום? איך הכל התחיל? 

״בתור ילדה קטנה אהבתי מאוד לצייר, ומגיל 9 אני מבקרת בתערוכות. אמן מהכפר שלי היה מארגן אוטובוסים מג׳וליס לבית האמנים בירושלים וכשהורי לא יכלו לנסוע הייתי מצטרפת במקומם. שנים למדתי ציור בשיעורים פרטיים בעכו ובג׳וליס, שכנעתי חברות שיבואו איתי רק כדי שהמורה תסכים לפתוח קורס, ובין השיעורים הייתי מורידה יצירות אמנות מקירות משרד עורכי דין ליד הבית, מביאה אותן הביתה, ומנסה לשחזר את הציורים.

״לאמא שלי יש גלריה והיא מציירת על זכוכית, ואני יכולה לומר שההורים תמכו בי לאורך כל הדרך. בילדותי נסענו יחד לפריז, ביקרנו במוזיאונים ואני התחברתי למה שראיתי, פיסול במיוחד – דבר שמתחבר לציורים שלי כי אני תמיד חושבת בצורה תלת־ממדית, עם התחשבות גדולה במרחב. העשייה שלי לא מתרכזת רק בסטודיו, הרבה מהתהליך מתבצע בחוץ וזה חלק מהותי מהעבודה הסופית״.

פאטמה שנאן

פאטמה שנאן. צילום: מלו ציון

ספרי לי קצת על תהליך העבודה, מאיפה ההשראה ומה מנחה אותך קונספטואלית וגם מעשית?

״הציור שלי מגיע ממקום אישי, ביוגרפי. כשהתבגרתי התחלתי לשאול ולהבין מי אני, איפה אני נמצאת, מה מקומי בחברה, מה מקום האינדיבידואל בחברה מסורתית שבה כולנו אלא חלק ממשהו רחב יותר. עם השאלות הללו וממקום חתרני, ביקורתי, התחלתי להכניס לציורים סממני תרבות״.

השטיחים לדוגמה.

״נכון. שטיח מייצג תרבות, אז אני לוקחת את האוביקט כמייצג תרבות ומנסה לעוות את הנוסחה, לעשות היפוך תפקידים, לבטל את הייעוד המקורי שלו ולהביא את עצמי לסיטואציה דרך הדמויות שאני מציירת. 

״פוקו דיבר על המרחב ההטרוטופי: בניתוק אוביקט ממקומו הטבעי, יש ביקורות כלפי המקום עצמו. זה מה שאני מנסה לעשות, פשוט לבטל את השטיח. אפשר לומר שזה ההפך הגמור מאמני הרנסנס שהביאו שטיחים מהמזרח והכניסו אותם לציור כדי לדבר על מעמד ואריסטוקרטיה״.

ובחזרה לתהליך היצירה – איך רעיונות מורכבים שכאלה מגיעים לכדי יצירה פיזית? 

״תוך כדי יצירת הדיוקנאות העצמיים שלי. החוויה שלי עם הגוף משתנה כל הזמן, ויש לי רצון לצאת החוצה ולערב את הגוף שלי באמנות. אני בונה סצנה, מצלמת אותה מאות צילומים, ולפעמים יוצא מזה ציור (אבל לא תמיד). בסצנה עצמה אני מנסה להרחיב את הגוף שלי, להגדיל את טווח התנועה של הגוף ולמתוח אותו, כך שהחוויה הפיזית שאני עוברת בזמן שאני מביימת את עצמי היא מטאפורה לשאלה המעניינת על הקשר בין מגבלות מנטליות לפיזיות.

״כל החוקים של מה מותר ומה אסור הם לרוב מנטליים אבל משפיעים בסופו של דבר על הפיזיות של הגוף, וגם על הנפש. החברה שבה גדלתי לדוגמה, היא מסורתית, וגם אם איני אדם דתי אני כפופה לקודים ולנורמות החברתיות שבה. אני חלק מהחברה הזו, מעולם לא רציתי לעזוב אותה, אלא למצוא לעצמי מרחב פעולה בתוכה – את המרחב הזה אני ממשיכה לחקור באמנות שלי.

אפשר לקרוא לזה פרפורמנס אישי – personal performance: כל הסצנות ביצירות שלי הן מאוד פרפורמטיביות אבל אין קהל. הפרפורמנס ממשיך בחלל הגלריה או המוזיאון, כשהצופה נהיה חלק מהציור במרחב

״גם בסטודיו אני תמיד מסתכלת על הציור מנקודת מבט קרובה ורחוקה יחד. אמנם משיכות המכחול בציורים נראות עצורות ומאופקות כביכול, אבל התהליך מלווה בשחרור של הגוף. ולמרות שרוב הסצנות שאני מציירת הן יחסית סגורות, יש בהן תנועה, תזזיתיות מסויימת.

״אני מרגישה שאני אמנית פרפורמנס וציירת בו זמנית, אפשר לקרוא לזה פרפורמנס אישי – personal performance: כל הסצנות ביצירות שלי הן מאוד פרפורמטיביות אבל אין קהל. הפרפורמנס ממשיך בחלל הגלריה או המוזיאון, כשהצופה נהיה חלק מהציור במרחב״.

איך מחליטים איזה צילום יהפוך לציור? 

״וואוו, זה תהליך ארוך ומושקעת בו מחשבה רבה על קומפוזיציה ופרספקטיבה. הבחירות של מה, כמה, ואיפה לחתוך מהפריים משנות בסוף את כל העבודה, זה יכול להיות עניין של רבע סנטימטר שישנה את כל הציור. ניואנסים קטנים שבסוף גורמים לציור לעבוד.

״צורת העבודה שלי הולכת ונהיית מופשטת יותר עם הזמן – זה מתחבר לעניין האינדיבידואל – כל משיחת מכחול מקבלת מקום. חשוב לי לשלוט בהנחה של הצבע, אז אני מחכה ששכבה אחת תתייבש לפני שאני צובעת שכבה נוספת – דבר שעלול לקחת שבועות ומלווה בתסכול כשאני מאוד רוצה להמשיך לעבוד על ציור אבל לא יכולה. 

״אני תמיד מציירת על כל הקנבס יחד ולא מתמקדת במקום אחד כך שיש הרמוניה מסויימת שמייצרת קרבה עם הצופה, גם אם הרגל של הדמות לא בהכרח נראית רגל״.

כדי לצלם את הסצנות שאת מביימת ואז מציירת, את צריכה צוות לא קטן שכולל צלם סטילס, וידאו, מצולמים, לפעמים פעלולן, ועבודת אפטר – אז אפשר לומר שאת מנהלת פרוייקטים בנוסף להיותך אמנית.

״בהחלט. להוציא לפועל את כל הרעיונות שלי זה מסובך לוגיסטית. בכללי, לוגיסטיקה היא עניין שלפעמים מונע ממני להציג ויוצא שאני מתעסקת הרבה עם ענייני שינועים, בירוקרטיות, ואיסוף כספים שיממנו את הפן הלוגיסטי.

״בערך 40% מזמן הסטודיו שלי מושקע במאמצים האלו – לשמור על קשר עם אספנים, אוצרים, וגלריסטים – לוגיסטיקה לכאורה בנאלית אבל מאוד חשובה. אני מבינה שאני אמנית אחת מתוך המון, וחשוב לי לתחזק מערכות יחסים רציפות עם אנשים שתומכים בי בארץ ובעולם״. 

birds

תערוכת יחיד שלך נפתחה החודש בגלריה Dittrich & Schlechtriem שבה את מיוצגת בברלין. ספרי לי קצת על עליה. 

״שם התערוכה, Leaves of Grass, לקוח מספרו של המשורר האמריקאי וולט וויטמן שטען, כמו אמרסון שקדם לו, שהטבע הוא סימבול לחופש. אם נצא לתקופה מסויימת בטבע, נשהה בו ונחווה את העוצמה שבו, הם סברו, נרגיש תחושת חופש שתמשיך להשפיע עלינו גם כשנחזור למקומנו הטבעי, נמשיך לשאת אותה בקרבנו. אמנם לא יצא לי לשהות תקופה ארוכה בטבע, אבל הפרחים והענפים שממלאים את הציורים שלי הם סממן לו. 

״הדילמה בין האינדיבידואל לחברה שבה אני חיה מעסיקה אותי כבר שנים, וליוותה אותי גם בעבודה על התערוכה. בציור שנקרא ׳גינה׳ לדוגמה, פרחים צומחים מתוך הגוף שלי; הגינה המצוירת אמנם נמצאת מול הבית שלי ביפו, אבל מסמלת את החברה, הקהילה שאליה אני שייכת, כשהפרחים האלו משמשים חוט מקשר ביני לבין הסביבה. אני תמיד שואלת את עצמי כמה להיות מחוברת, מה הגבול שהחברה מציבה לי ומה הגבול שאני מציבה לעצמי״. 

״הטכניקה בכל העבודות וב׳גינה׳ בפרט מחברת בין האלמנטים השונים מבחינה כתמית – הדמות, הפרחים, הרקע – כך שזה לא ברור אם הפרחים צומחים ממני או שזו אני שצומחת בגינה, מוקפת במרחבי הטבע. 

״בניגוד ליצירות גדולות־הממדים שעשיתי עד כה, התערוכה הנוכחית מורכבת מדיוקנאות עצמיים קטנים מאוד ואינטימיים. הקומפוזיציות מייצרות קרבה בין הצופה, שכמעט נוכח בשדה, והדמות, אבל כשמתקרבים יש תחושה שהגוף מתפרק, אין גוף. אז מצד אחד הגוף מזמין את הצופה לקרבה, לאינטראקציה, ומצד שני הוא נעלם והופך לחתיכות נוף אבסטרקטי״.

עושה חשק לקפוץ לברלין ולבקר בתערוכה. מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב? מה הלאה?

״אני רוצה לצלם וידאו עם השטיחים ואז לייצר מהם אינסטליישן שבתוכו יוצג הווידאו. חלום נוסף הוא להציג תערוכת ציורים חתרנית בתוך אוסף השטיחים של המטרופוליטן – כבר הייתי איתם בקשר, הם הזמינו אותי לבקר באוסף וגם צילמתי שם את עבודת הווידאו עם השטיח הצף שהוצגה במספר מקומות – אז אני מקווה שזה יצא לפועל. וכמובן שלהציג במומה; זה עוד חלום שאני מתכננת להגשים״.

את חושבת שלסיפור האישי יש חלק בהצלחה שלך?

״אני מאמינה שבלי קשר למי שאני, מאיפה שאני מגיעה, או מה הסיפור שלי, אם העבודות שלי לא היו טובות לא הייתי מגיעה לשום מקום. הכל בזכות האמנות שלי. ברגע שהיא תפסיק להיות טובה, ההתקדמות שלי תיעצר״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden