כל מה שחשוב ויפה
זויה צ׳רקסקי. יום שני בבוקר, מתוך ״ילדות סובייטית״. צילומים: באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד

שיחת סטודיו // זויה צ׳רקסקי

בחיים המקצועיים היא מקבלת החלטות מושכלות ובשאר המישורים היא מרגישה שלא מזמן סיימה את גיל ההתבגרות. זויה צ׳רקסקי מסבירה למה היא חובבת שיתופי פעולה ולמה כרגע נראה לה שלא רוצה להציג יותר לעולם (אבל תיכף זה יעבור)

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online


להיכנס לסטודיו של זויה צ׳רקסקי היה כמו לצעוד לתוך חלום הילדות שלי; ערימות של מיכלי צבעי שמן מלאים למחצה, פאלטות וחתיכות בד מוכתמות בצבע, קנבסים לא גמורים, חפצים מעוררי השראה מפוזרים על המדפים וריח טרפנטין באוויר. חזרתי בדמיוני לשיעורי הציור אחרי בית הספר, שאמי הכריחה אותי לקחת עד גיל בת מצווה. ולמרות שהפסקתי לצייר לפני שני עשורים, חיים של אמנית בסטודיו עמוס בכל טוב כמו זה לעד נשארו פנטזיה רחוקה שלי.

הפעם הראשונה שפגשתי את צ׳רקסקי הייתה כמה שבועות קודם לכן בפתיחת תערוכת היחיד שלה בגלריה רוזנפלד. קניתי את הספר שלה וכמו שאר המעריצים הנלהבים, גם אני נעמדתי בתור כדי לקבל חתימה על הצד הפנימי של הכריכה. כשהגיע תורי הצגתי את עצמי וניסיתי לפתח שיחת חולין, אבל צ׳רקסקי חייכה, הרכינה ראשה בצניעות, והמשיכה לבא בתור מאחורי, תוך שהיא ממלמלת ״תודה רבה״ בקול שקט. הייתי מאוכזבת ומעט מודאגת לקראת הראיון, אבל ברגע שהתיישבנו על כוס קולה קרה צ׳רקסקי הייתה מתוקה ואדיבה, ונפתחה בקלות. התחלנו לדבר על האמנות שלה ומהר מאוד גלשנו לחיים אישיים, משפחה, פוליטיקה ואובססיות.

זויה צ׳רקסקי

צ׳רקסקי עלתה לארץ מאוקראינה עם הוריה בשנת 1991. ״הייתי בת 15 והרגשתי מוכנה להתחיל בדרך משלי, סוג של אנרכיסטית, כך שמעולם לא הלכתי לצבא או לאוניברסיטה״, היא מודה. כשאני שואלת איך היא מתייחסת בהומור שנון לעניינים ציבוריים היקרים לליבה, היא אומרת: ״בברית המועצות לימדו אותי איך לצייר ובישראל לימדו אותי איך לגרום לציורים שלי להגיד משהו״. היא זוקפת לזכותם של בועז ארד ורועי רוזן, מוריה במדרשה לאמנות בית ברל ואמנים פוליטיים בעצמם, שלימדו אותה להביע עמדה.

״התפקיד של אמן היום מתרחב מעבר ליצירת אמנות. אנחנו כבר לא יכולים לשבת בסטודיו ורק לצייר, מצפים מאיתנו להשמיע קול ולדבר על נושאים פוליטיים וחברתיים שמדאיגים את כולנו״, היא מצהירה. וכך, למרות שאין לה אפילו אתר אינטרנט משלה, צ׳רקסקי פעילה ברשתות החברתיות ומנצלת את הפלטפורמות השונות כדי לחלוק את דעותיה הפוליטיות עם אלפי חבריה ועוקביה.

אבל היא נוטה להפריד בין דעותיה הפוליטיות בחייה האישיים לאלו בעבודותיה: ״באמנות צריך פרספקטיבה מסויימת, קונטקסט, של מה קרה לפני ואחרי יצירת עבודה. לכן אני נוטה לא להגיב בעבודותיי על נושאים אקטואליים בזמן הסערה. אני צריכה זמן לעכל, להתבונן ממרחק מסויים ולהרהר. אז אולי בעוד עשרים שנה אצור משהו שמדבר על המצב הנוכחי בארץ״.

באמנות צריך פרספקטיבה מסויימת. לכן אני נוטה לא להגיב על נושאים אקטואליים בזמן הסערה. אולי בעוד עשרים שנה אצור משהו שמדבר על המצב הנוכחי בארץ

 

לפני חמש שנים, כשצ׳רקסקי נסעה לבקר באוקראינה לראשונה מזה 15 שנים, היא פגשה ארץ עם עתיד לא ידוע, שונה לחלוטין מהמקום היציב והבטוח שהיא זכרה מילדות. הביקור עורר בה השראה לסדרה שהוצגה בשנה שעברה בתערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל בירושלים, ״פרבדה״ – תערוכה שהגיעה לשיא במספר המבקרים והצליחה לעורר עניין בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית. לדעתה חלק מכוח המשיכה של התערוכה קשור לכך ש״הציורים מציגים סיטואציות יום־יומיות שמאוד קל להתחבר אליהן״.

כיום היא חוזרת לבקר באוקראינה פעם בשנה, מגלה מחדש פינות ורחובות שאיכשהו נחקקו בזכרונה. יש לה גם בית בניגריה, ארץ מוצאו של בעלה, ודירה בברלין מהשנים שבהם התגוררה שם. כשאני שואלת אותה איפה הבית היא מהססת לרגע ואז עונה בכנות: ״תחושת הבית היא משהו בעייתי בשבילי, כי אני מתייאשת ממקומות נורא מהר. אני צריכה לברוח ולהתרענן מדי פעם – גרמניה, ניגריה, ישראל – אני מניחה שאמשיך לבלות כמה חודשים בשנה בכל אחת מהן״.

ובין הבתים השונים הללו מה מעורר בך השראה? איך את מוצאת נושאים חדשים לסדרות שלך?

״בדרך כלל זה משהו שאני רואה בזמן השיטוטים שלי בעיר. אני יוצאת לרחובות עם מחברת הרישומים שלי וכשאני רואה משהו שתופס את תשומת ליבי אני נעצרת ומתחילה לשרבט. בדרך כלל יותר קל לי לתפוס פריימים ולהעביר רגש דרך ציור מאשר דרך עדשת מצלמה. כך היתה גם שיטת העבודה שלי עם הברביזון״.

היא מתכוונת לקבוצת הברביזון החדש, שבה היא חברה יחד עם עוד ארבע אמניות יוצאות ברית המועצות. זה אחד משיתופי פעולה רבים שהיא יוצרת עם אמנים אחרים ואני תוהה איך הסגנון הכה ייחודי שלה מאפשר לה לעבוד בהרמוניה עם כל כך הרבה אמנים שונים. ״אני אוהבת לשתף פעולה, כי זה מאפשר לי לוותר על הסגנון המזוהה איתי ולהכנע לסגנון ולרעיונות של מישהו אחר.

תמיד רציתי להיות 20 אמנים שונים בו זמנית וכשהבנתי שאי אפשר, התחלתי בשיתופי הפעולה. הם מאפשרים לי להיכנס לדמות אחרת שאני לא יכולה להיות לבדי, לצאת מאיזור הנוחות שלי ולדבר בשפה אחרת, להגשים את כל האלטר־אגואים השונים שלי. השותפים שלי ואני חולקים רעיונות וביצועים בצורה חופשית, בלי צנזורה, אגו, או זכויות יוצרים. הברביזון לדוגמה איפשר לי לגלות את העיר והארץ שאני חיה בה, מה שלעולם לא הייתי עושה לבדי״.

יש משהו נאיבי ותמים, כמעט ילדותי, באופי של צ׳רקסקי, לצד ההחלטות המקצועיות שלקחה לאורך השנים, שהיו תמיד שקולות ואחראיות מאוד. היא התפרסמה בגיל צעיר וכשהרגישה לא בשלה להתמודד עם התהילה היא ארזה מזוודה ועברה לחיות באנונימיות בברלין. ״בקריירה שלי, בניגוד לשאר ההבטים בחיי, עשיתי החלטות בוגרות ומושכלות, שאני מאוד גאה בהן. בתחומים אחרים אני מרגישה שהילדות שלי נמשכה עד גיל 35 בערך״, היא מודה בחיוך שובב.

עם תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים (ובמקביל בגלריה רוזנפלד בתל אביב), עם ספר אמן חדש והשתתפות בזומו, המוזיאון הנודד שמציג בפריפריות שונות בארץ, לצ׳רקסקי היתה שנה עמוסה להפליא. אז מה עכשיו?

״אני כרגע מאוהבת בספר האחרון שהוצאתי, ׳ילדות סובייטית׳. זו הפקה עצמאית של סטורי־טלינג ויזואלי. הציורים שלי מלווים בסיפורים אישיים של אנשים שהיו בגיל ההתבגרות (כמוני) בזמן שברית המועצות התפרקה״.

ומה הלאה?

״החודשים האחרונים היו כאוטים, והשאירו אותי מותשת וסחוטה. אני לא רוצה להציג יותר לעולם!״. משום מה יש לי הרגשה שבעוד גיחה או שתיים לאחד הבתים האחרים שלה בעולם היא כבר תחזור עם רעיונות ואנרגיות לפרויקט חדש.

הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אחרת במגזין של Artsource.Online
לקריאת כל הכתבות של שיחת סטודיו בפורטפוליו לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שלי אדרונין

    תיאורים כל כך מדוייקים של החיים הסובייטיים שלפעמים אפשר אפילו להרגיש את הריח ולשמוע את הרעש של השנים ההם.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden