כל מה שחשוב ויפה
נורית ירדן, צפוי, מתוך התערוכה סוד הצמצום

מגלים אוצרות // ענת גורל־רורברגר

האוצרת ענת גורל־רורברגר בודקת בתערוכה ״סוד הצמצום״ את מקור כוחו של הצמצום דרך מסע היסטורי בתולדות האמנות. ״עבודות של רדוקציה מרגשות אותי. הן משאירות לי מקום לדמיון ולרגש. הן לא מלעיטות אותי בפרשנות עודפת״

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה ״הדפקט כאפקט – מצלמות צעצוע בעידן הדיגיטלי״. היא הוצגה בגלריה האוניברסיטאית ברמת אביב, 2010, מייד בתום לימודי אוצרות של שנתיים תחת שרביטו של פרופ׳ מרדכי עומר ז״ל. 

הגעתי ללימודי האוצרות כאמנית צילום ותיקה, שחוותה משבר במעבר מצילום אנלוגי לדיגיטלי, ומתוך רצון עמוק לחקור את המעבר הזה ולתת לו ביטוי אוצרותי ויזואלי. בחרתי למקד את המחקר הלימודי שלי במצלמות הצעצוע האיזוטריות, הפגומות והעילגות, שבראשית העידן הדיגיטלי – עוד טרם האינסטגרם ובראשית תקופת הלבלוב של פייסבוק – היוו מעין הדהוד לצילום הידני, האיטי והמכושף, המצולם על פילם צפוף מהלידי כסף רגישים לאור, ומפותח מחושך לאור, מאין ליש, במעבדת הצילום.

לפרויקט הגמר שלי, שאליו התכוננתי במהלך השנתיים, קראתי בשם הדפקט כאפקט. הנושא עורר תשומת לב רבה בכיתת לימודי האוצרות שלי, וגם בעיני עומר מצא חן, למרות שלאורך הדרך היו בינינו חילוקי דעות לגבי הקונספציה ודרכי התצוגה האפשריות. יצרתי קשר דרך האינטרנט עם צלמים נבחרים מכל העולם שהשתמשו במצלמות צעצוע וזכו להכרה ופרסום. נחשפתי לתצלומים נפלאים, לסגנונות שונים וליצירתיות שופעת.

במצגת הצגתי מבחר מעבודותיהם, כולל קיר לומו עמוס ואופייני. קיבלתי את הסכמתם העקרונית להשתתף בתערוכה בנושא, אם וכאשר תצא לפועל. בסופו של דבר, בתום הלימודים, פנה אלי עומר והציע לי לממש את המחקר שלי בתערוכה מקיפה בגלריה האוניברסיטאית.

מלכה שפיגל ניומן

מלכה שפיגל ניומן, מתוך הדפקט כאפקט

דניאלה הורבין

דניאלה הורבין

הכניסה לתערוכה עם מיקי קרצמן

הכניסה לתערוכה עם העבודות של מיקי קרצמן

מגבלות התקציב הכריחו אותי להסיט ולשנות את המחקר לצלמים ישראלים. כך בחרתי קבוצת אמנים שעשו שימוש אמנותי ייחודי במצלמות הצעצוע בפרויקטים שהותאמו לקלות התפעול יחד עם ניצול האפקטים האיזוטריים של המצלמות: מיקי קרצמן, מלכה שפיגל־ניומן, נטלי צבילינגר, טלי אמיתי־טביב, דניאלה הורבין, רות אגסי, יניב וייסה וסשה אברמוביץ׳.

המחקר על התערוכה הוביל אותי גם לפן הטכני של מצלמות היסטוריות תקדימיות שהובילו להתפתחות מצלמות הצעצוע. בקטלוג יש הרחבה והדגמות רבות של מצלמות היסטוריות. שקלתי להקצות ויטרינה ייעודית למצלמות כאלו, שהצלם אברהם חי, שהוא אספן מצלמות, הסכים להשאיל לנו. בסופו של דבר ירדנו מהרעיון וההיסטוריה התקפלה אל בין דפי הקטלוג.

העבודה על התערוכה בחלל העצום של הגלריה האוניברסיטאית, כולל הקטלוג הגדול שהתלווה אליה, היו חשובים להתפתחותי כאוצרת הרבה יותר מהלימודים שקדמו להם. זה היה סטאז׳ מטורף ומסחרר.

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שלי היא התערוכה ״סוד הצמצום״, שמוצגת בימים אלו בבית האמנים בתל אביב. נושא המינימליזם באמנות, והיכולת לזיקוק האמירה האמנותית עד לתמצית הגרעין הרעיוני שלה, מרתק אותי מאז ומתמיד, כאמנית צילום וכאוצרת. עבודות של רדוקציה מרגשות אותי. הן משאירות לי מקום לדמיון ולרגש. הן לא מלעיטות אותי בפרשנות עודפת.

בנוסף, כסטודנטית לצילום שלקחה המון קורסים בתולדות האמנות, נחשפתי לעשייתו פורצת הדרך של מרסל דושאן, והשימוש המורחב שעשה בחפצים יומיומיים ובחינתם כאובייקטים אמנותיים. האמנים המשתתפים בתערוכה הם אסף אבוטבול, אריה ברקוביץ, יאיר ברק, מרב שין בן־אלון, נורית ירדן ושגית זלוף נמיר. בחרתי אותם בפינצטה, ודרכם העמקתי את התובנות שלי על צמצום.

יאיר ברק

יאיר ברק

מרב שין בן־אלון בעקבות יוכבד ויינפלד

מרב שין בן־אלון בעקבות יוכבד ויינפלד

שגית זלוף נמיר

שגית זלוף נמיר

אסף אבוטבול, משה

אסף אבוטבול, משה

בתערוכה אני מנסה לבדוק את מקור כוחו של הצמצום, דרך מסע היסטורי בתולדות האמנות ודרך מפגש עם תפיסת עולמם הייחודית של כל אחד מהאמנים. חיפשתי הרבה וצמצמתי את הרשימה. גיליתי שאמנים רבים בחנו גם אמירה מינימליסטית במהלך שנות עבודתם. עם זאת, היה לי חשוב שגם מספר המשתתפים, התלייה ובחירת העבודות, ישקפו רדוקציה וצמצום, בבחינת פחות הוא היותר החדש. 

כאוצרת שהיא אמנית, אני מחפשת בתערוכות שלי את טביעת היד האמנותית הייחודית, זו שבתולדות הצילום אבדה אי שם בין הררי הדימויים הדיגיטליים המשתכפלים לעייפה

כאוצרת שהיא אמנית בהוויתה, אני מחפשת בכל התערוכות שלי את טביעת היד האמנותית הייחודית, זו שבתולדות הצילום אבדה אי שם בין הררי הדימויים הדיגיטליים המשתכפלים לעייפה. כל נושא שאני בוחרת לחקור ולהוציא לפועל כתערוכה מבטא חיפוש אישי, שאני מנסה להרחיבו דרך אמירתם המדויקת של אמנים אחרים, המצטרפים למעגל האמירה האישית והמרחבית שלי כאוצרת המתמודדת עם קובייה או מלבן חלל התצוגה הקר והלבן.

מכל מלמדי השכלתי

רבות מהתערוכות שאני מבקרת בהן מלמדות ומעשירות אותי. לפני פרוץ הקורונה ביקרתי במוזיאון ישראל בירושלים, וטיילתי בין האגפים ההיסטוריים, האתנוגרפיים, הארכיאולוגיים והפולקלוריסטיים. עשיתי זאת למרות שכבר הכרתי את כל התערוכות שהוצגו שם, כולל תצוגות הקבע, אבל כל ביקור מגלה לי פן חדש. בנוסף, מיכאל רורברגר, בעלי, הוא ארכיאולוג לשעבר, כך שארכיאולוגיה וחקר העבר הם חלק ממרחב המחייה האמנותי שלנו.

כל תערוכה בינלאומית היא הזדמנות נהדרת ללמידה על אמנות ועל אוצרות תלוית נושא ומקום, כמו הביאנלות בוונציה או הדוקומנטות בקאסל. אחת התערוכות המדהימות שראיתי בחיי הייתה זו של האמן הצרפתי פיליפ פארנו, שהתקיימה במוזיאון מרטין גרופיוס באו בברלין בשנת 2018. כל חדר בתערוכה העביר חוויה טוטאלית אחרת. דגים התעופפו מהתקרה, הספסלים זזו על יושביהם, והתחושה הייתה שהצטרפתי ללונה פארק ענק ומדהים של אמנות. 

birds

לשם הפיקנטריה אספר על חוויה שלי בזמן ביקורי בדוקומנטה העשירית בקאסל. היה חום נוראי. ללא מזגנים התהלכו הצופים יחפים ובמכנסיים קצרים וגופיות בין חללי התצוגה רבי ההוד, שאיבדו קצת מעוצמתם עקב החמסינים. הוצגו שם עבודות נפלאות של גרהרד ריכטר הגדול; אמנם כבר נחשפתי אליו אבל כאן נשביתי כליל.

לפני שעזבנו את גרמניה, אחרי שביקרנו גם במונסטר, שבה התקיימה תערוכת הפיסול שמתקיימת אחת לעשר שנים, וחרשנו אותה על אופניים, הגענו אל דיסלדורף היפה ושם גיליתי בחנות ספרים ספר עב כרס, מקיף ומדהים של ריכטר, מעין רטרוספקטיבה כבדה.

התלבטתי קשות ולא רכשתי. חששתי מהכובד. גם המחיר היה כבד. היה לנו כרטיס רכבות חפשי שרכשנו עוד מישראל, ואיתו עברנו את הגבול לאמסטרדם. הספר של ריכטר טרד את מנוחתי, ולבסוף לא עמדתי בכך ושידלתי את מיכאל לנסוע ברכבת חזרה לדיסלדורף, כי גם אהבנו כל כך להיות שם, כדי שאוכל לבסוף לרכוש את הספר הזה. וכך היה: ריכטר קיזז לי יום שלם מהביקור באמסטרדם, אבל זה היה שווה בעליל.

תערוכת החלומות

תערוכת החלומות צריכה להתקיים בחלל גדול, מוזיאלי או אלטרנטיבי, כזה שיאפשר לי לתלות באופן אחר, להפתיע את הצופים ולשתף אותם בתכנים באופן אינטראקטיבי סביל עד פעיל. במקום קו סירקולציה ליניארי, משהו פתוח יותר להעדפות אישיות.

חללים גדולים מפעילים ומאתגרים אותי. אולי זה בגלל התערוכה הראשונה שגלשתי בה היישר אל בין חללי הענק הקרירים והאלגנטיים של הגלריה האוניברסיטאית. התערוכה של פיליפ פארנו היא אבן דרך עבורי. הופעלתי בעל כורחי. צחקתי, חזרתי לילדות, חששתי קמעא, הסתחררתי והסתכלתי על תקרת המוזיאון הגרמני דרך מרבץ גדול שהסתחרר סביב עצמו.

ענת גורל רורברגר, פורטרט עצמי בשנת קורונה

ענת גורל רורברגר, פורטרט עצמי בשנת קורונה

בנוסף, כבת מזל תאומים אופיינית, וכאמא לתאומים, אני נוטה לדברים והיפוכם. מעניין אותי לעסוק בנראות נשית, אחרי שעסקתי בזו הגברית. בפרט בתקופה רגישה זו, שבה אמות הסיפים המגדריות מזדעזעות שוב ושוב גם בעולם האמנות, ומקומן של נשים משתנה לטובה, רק שאנחנו עדיין נמצאות בשלב התהליך.

בקרוב אצלך

כשלמדתי מוזיאולוגיה באוניברסיטה, בכתה הקטנה שבקצה הגלריה האוניברסיטאית, שתיתי בצמא את זיכרונותיו של פרופסור עומר ז״ל על ימיו כאוצר צעיר בניו יורק, ועל הצורך לחשוב תמיד קדימה, על הפרויקט הבא.

אפשר לומר שאני מאמינה בכך. בראשי הקודח מתרוצצים רעיונות רבים. כולל מחשבות על שיתופי פעולה עם קולגות מחו״ל. כסטודנטים לאוצרות היססנו תמיד אם לגלות את כל הקלפים או לשמור אותם קרוב לחזה.

אפשר לומר שאני פוסעת בתחום הצר שבין לבין. כיוון שאני כאמור אוצרת שגם יוצרת, אני מהרהרת לא מעט בימים אלו על מימוש גוף העבודות הגדול שהצטבר אצלי לתערוכה אישית. 

אפשרות נוספת שעל הפרק, היא להוציא אל הפועל תערוכה משותפת עם בן הזוג שלי, מיכאל רורברגר, צייר, צלם, ארכיאולוג ומבקר מוזיקה, שהיה המורה הראשון שלי לצילום, הרבה לפני שהתאהבתי בתחום ובחרתי ללמוד אותו באופן מקצועי.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    חללים גדולים נותנים לנו תחושה שאנו קטנים אולי סוג של להרגיש בתוך רחם. זה נותן הרגשת חופש, כאילו כל העולם מסתובב סביבי.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden