כל מה שחשוב ויפה
שחר אבנט, הופכות את היוצרות
שחר אבנט, הופכות את היוצרות. צילומי עבודות: סיגל קולטון

״התקווה מתה אחרונה״. הופכות את היוצרות מבקשות לתת חיים חדשים לנשים במעגל הזנות

אוסף עדויות בגוף ראשון מפי נשים שורדות זנות אוגד לספר שערכה שירה גפן ולתערוכה שאצרה ביני שריד סי. התוצאה היא יצירה מטלטלת, שמתבוננת בטראומה ובהליך השיקום במבט נוקב אך חומל

״יש לי סוד כל־כך גדול מאחורי. קשה לחיות עם סוד. זוהי המשימה החדשה שלי בחיים. להיות שם היה כל־כך קל, מגעיל אבל קל. עכשיו אני מאוד מוארת, צבעונית, אבל קשה לשמור על הניקיון והטוב הזה. זוהי משימה קשה מאוד ללמוד לחיות עם סוד. תתארי לעצמך שאספר לאמא שלי, אני כל החיים שלה, אני בובה קטנה, תדמייני אני אומרת לה, אני הייתי זונה״.
אלקטרה

״זה חלק מהחיים שלי, זה חלק מאוד רע, זה חלק מאוד עצוב, אבל זה חלק של החיים שלי. עברתי את כל זה בשביל להיות ככה כמו שאני עכשיו. בשביל לצאת צריך אמונה שאת לא זבל, שאת לא סמרטוט של אף אחד, שאף אחד לא יכול לשלוט עלייך. ותקווה, תקווה היא מתה אחרונה, נכון?״.
Miss L

״כשהייתי בעבודה הייתי משאירה את אלוהים בבית, לא הייתי מכניסה אותו למקום העבודה, מקום טמא בשבילי. ופעם אחת הייתי עם מישהו דתי דתי, ואני עושה מה שאני עושה איתו, ופתאום הוא מדבר איתי על אלוהים, והוא מדבר על אלוהים בלשון זכר, אז אמרתי תגיד לי ראית את אלוהים? הוא אומר לי, לא. אז מאיפה אתה יודע שהוא זכר? הוא ברא את האדם בדמות שלו, הוא אמר. אז אמרתי, אוקיי כל הכבוד, אז איך הוא ברא את האישה, בדמות של מי? אז הוא התחיל להגיד, הוא לקח את הצלע והפך אותה לאישה, אמרתי, אוקיי בסדר, אבל בדמות של מי?… בוא נעצור פה, אתה אומר אלוהים הוא זכר, ואני אומרת אלוהים הוא נקבה, תסתכל עלי אני כמו אלוהים. הבנאדם נתן לי אלף שקל רק לסתום את הפה שלי״.
פביאן 

שרון פידל

שרון פידל

נעמי מנדל

נעמי מנדל. צילום: אביתר הרשטיק

אנחנו רגילים להתעלם מהן. אם אנחנו נתקלים בהן במקרה, אנחנו מציצים בפניהן המאופרות למשעי מתוך סקרנות בלתי נשלטת וממהרים להסיט את המבט. אנחנו מעדיפים שהנוכחות שלהן תישאר כתם מטושטש בירכתי התודעה: הבזק של ריח חריף של אלכוהול, הבלח עור חשוף בזווית העין, צליל מהדהד של זוג רגליים מדדות על נעלי עקב גבוהות מדי מחוץ לתחנה המרכזית, ממתינות בקרן הרחוב בשעת בוקר מוקדמת.

אבל הן כאן. הטרוסקסואליות, לסביות, א־מיניות. נשים שנולדו נשים, נשים שנולדו גברים. נשים קשישות, נערות מתבגרות. ילידות הארץ, מהגרות. הן בנות זוג, אימהות של חברינו לספסל הלימודים, מכרות. אחוז גדול מהגברים שאנחנו אוהבות מכירים אותן היטב, כך הסטטיסטיקה טוענת – ועם המספרים קשה להתווכח. אחוז לא מבוטל מאיתנו השתייכו לשורותיהן, כך ההיסטוריה מלמדת – ואת עצם קיומו של המקצוע העתיק בעולם לא ניתן להכחיש. 

החברה המערבית עושה ככל שביכולתה כדי לקעקע את הימצאותן של נשים בזנות עמוק בתוך השוליים הצרים שבהן הן חיות ועובדות. אם היא מעניקה להן מקום בתרבות שלה היא עושה זאת באופן מגחיך, סטריאוטיפי, אקזוטי; אנחנו אוהבים את הזונות שלנו ייצוגיות, ככלות הכל. כשהן מופיעות על פני מסך הקולנוע או על גבי הקנבס הן משמשות כעדות אילמות לליברליות או לפרובוקטיביות של מי שביקשו להנכיחן. 

בשלהי המאה ה־19, מאנה חטף ריקושטים מחברי הסלון כשצייר את אולימפיה הנועזת, בעוד שאמיל זולה עורר תרעומת וחלחלה בקרב קוראיו כשספרו ״נאנה״ על מעלליה של זונת הצמרת ראה אור לראשונה ב־1880. בראשית המאה ה־20 היה זה פיקאסו שהימם את עולם האמנות כשנודע דבר היווצרו של הציור ״העלמות מאביניון״.

כמה שנים אחריו היה זה אגון שילה האוסטרי שנאלץ לעבור משפט שדה בשל רישומיו וציוריו הפורנוגרפיים, שמתוכם זכורה במיוחד דמותה של זונה שחורת שיער שפוערת את רגליה ומאוננת, ראשה שעון לאחור ופיה פשוק באקסטזה. 

נשים בזנות אף כיכבו בשלל ספרים ומחזות שנכתבו על פי רוב על ידי גברים, ולפיכך לא שימשו כשופר לקולן האמיתי של מי שעוסקות בעבודה השוחקת את הגוף ואת הנפש כאחד. קצרה היריעה מלהזכיר את כלל היצירות הבולטות בנושא, ואני אפילו לא עוצרת כדי להרהר בסרט שובר הקופות שהציג את זונת הצמרת בתור האישה שכולנו מתאוות להיות, ג׳וליה רוברטס שתמורת די כסף מצאה אהבת אמת. 

בין לבין, התפרסמו יצירות שלא הריחו מזיעת הפנטזיה ההגמונית של הגברים שחיברו אותן. עולים בדעתי כותרים כמו ״אני כריסטיאנה פ.״, ספרה האוטוביוגרפי של הזונה הגרמנייה הצעירה שגולל את קורותיה כמכורת סמים שהתגלגלה לזנות בברלין של שנות ה־70, ו־״אהבה״, ספר הפרוזה הראשון של הסופרת מעין איתן שפורסם בשנה שעברה ומספר את סיפורה של זונה חסרת שם בגוף ראשון. 

הילית שפר

הילית שפר

שני נחמיאס

שני נחמיאס

רעות פרסטר, שגית פרידמן הלל

רעות פרסטר, שגית פרידמן הלל

אליהן מצטרף כעת ״הופכות את היוצרות: סיפוריהן של נשים שורדות זנות, ויצירות שנעשו בהשראתן״, יצירה שאיננה בדיונית כלל אלא נעוצה בשורשיה של מציאות קשה. בניגוד ליתר היצירות המוזכרות לעיל, ״הופכות את היוצרות״ לא מנסה להציע לקוראיו הצצה סנסציונית אל החיים כעובדת זנות. זהו ספר שחף מכל התייפות או הסתתרות מאחורי כתיבה לירית, אלא מגיש את הדברים כפשוטם ומצביע על המנעד הרחב של הנשים שעוסקות בזנות.

בכך, היצירה מנפצת את כל הסטריאוטיפים השגורים בחברה ישראלית, לפיהן זונות הן נשים שנאנסות בילדותן, בדרך כלל מהגרות מברית המועצות לשעבר או מי שגדלו בשכונות בעייתיות בערים פריפריאליות וחשוכות תקציבים. ״הופכות את היוצרות״ משמיע את קולן של זונות לשעבר משלל המתרסים: אישה טרנסג׳נדרית, אישה שבחרה לעסוק בזנות כדי להעניק לילדיה חיי רווחה, נשים אשכנזיות לצד נשים ערביות ומזרחיות, נשים שעבדו ברחובות ונשים שתפסו את עצמן כמעניקות שירות יוקרתי ואקסקלוסיבי. 

״הופכות את היוצרות״ לא מנסה להציע לקוראיו הצצה סנסציונית אל החיים כעובדת זנות. זהו ספר שחף מכל התייפות או הסתתרות מאחורי כתיבה לירית, אלא מגיש את הדברים כפשוטם ומנפץ את כל הסטריאוטיפים השגורים בחברה ישראלית

מילותיהן של הנשים, שמתארות נישואין בכפייה, הזנחה הורית, התמכרות לסמים קשים, מאבקים רגשיים וניסיונות לגדל ילדים ולקיים זוגיות בצל הזנות, בועטות בבטן הרכה של הקוראים החל מהדף הראשון. מדובר באסופת עדויות בגוף ראשון (אך בשמות בדויים) של 20 נשים שעבדו בזנות או בחשפנות בישראל.

את קורותיהן הנשים הללו חלקו עם הסופרת והבמאית שירה גפן, שאיגדה את הראיונות שקיימה וערכה אותם לכדי ספר אחד, שראה אור בתמיכת חברת האופנה פקטורי 54, ״כחלק מפעילות החברה למען נשים והאחריות החברתית שלה, בסיוע למגוון שכבות באוכלוסייה, במטרה להביא יחד לשינוי אמיתי״.

גפן עשתה זאת בשיתוף פעולה עם העמותה הישראלית ״הופכות את היוצרות״, שהוקמה על ידי לילך צור בן־משה בשנת 2011. העמותה מעניקה לנשים עזרה שיקומית ופסיכו־סוציאלית, לצד לימודי אופנה ותפירה בסטודיו של העמותה. כל הנשים שגפן ראיינה קיבלו סיוע מהעמותה שאיפשר להן לעזוב את מעגל הזנות ולפתוח בחיים חדשים.

מה המזל שלך 

היצירה הכתובה שערכה גפן, שבה הקפידה לא לשנות את החוויות שחלקו עימה הנשים אלא תמללה אותן כלשונן, מלווה ביצירות אמנות שמוצגות בספר ובתערוכה קבוצתית שנפתחה בחודש שעבר במרכז התרבות תאו בהרצליה. את התערוכה אצרה ביני שריד סי, אמנית, אוצרת ומקימת הגלריה ״זוזה״, הפועלת במטרה לגשר בין אמנים וחברות היי־טק. בעבר שריד סי אצרה וניהלה את הגלריה ״זהזהזה״ לארכיטקטורה ואמנות בנמל תל אביב יחד עם שותפתה הילית שפר. 

הספר והתערוכה נולדו כתוצאה משיתוף פעולה הדוק בין גפן ושריד סי, שמספרת במהלך סיור בתערוכה שהשתיים ״חברות טובות ושכנות״ שהבינו שהן ״חייבות ליצור יחד״. שריד סי רתמה עבור התהליך 21 אמניות, הדפיסה על כרטיסיות יצירות אמנות שהן יצרו, והראתה אותן לקבוצת הנשים המרואיינות בספר. כל אחת מהנשים בחרה יצירת אמנות שאליה התחברה, ובעקבות אותן בחירות שריד סי שידכה בין הנשים לבין האמניות. אחרי סדרה של מפגשים ושיחות בסטודיות של האמניות, כל אחת מהאמניות יצרה עבודה בהשראת השיח שקיימה עם האישה שאליה צוותה. 

מספיק מבט חטוף בכריכת הספר, שעליה אמונה האמנית ומעצבת האופנה שחר אבנט, כדי להבין שהקריאה בו משולה לצלילה אל תוך מסע בלב הגיהינום. דמותה הצבעונית של אישה מעטרת את חזית הספר; ידיה אוחזות בצעצוע מרוט ואת פיה מוחה קו שחור, מקוטע, כזה המייצג ככל הנראה שנים של שתיקה והפנמה של אלימות בלתי פוסקת.

״מי יחיה ומי ימות?״, כתבה אבנט באותיות ורודות ועגלגלות, מצטטת את מילות הפואמה שחיברה איימי, שורדת הזנות אליה חברה. ״אני לא אחד / אני כמה / כמה שצריך / אני אתה ואת / וגם אתם אני / כמה כיף / אנחנו ביחד בזה״, השיר העליז־לכאורה מוסיף. 

המפגש של איימי עם שחר אבנט, שידועה בצבעים העזים שבהם היא משתמשת בציורים ובעיצובים שלה, הקרין זרקור על הילדות המוקדמת שלה ועל חיבתה לביטוי עצמי באמצעות מילים

״לפני שהעזתי לדבר – הייתי כותבת. בערך בכיתה ד׳ התחלתי לכתוב״, מספרת איימי בפרק השני של הספר, המוקדש לעדותה. ״הייתי כותבת על מה שאני רואה בחוץ, הייתי מדמיינת. ולאט לאט בגלל התכונה הזאת, המצאתי לעצמי איזה פיצול, כדי לחוות עם מישהו חוויות, שמישהו יגיד לי מה הוא חושב״, היא ממשיכה.

הבדידות הקיומית שהיא מספרת אודותיה רק תלך ותחריף מרגע שהיא תתחיל להשתמש בסמים ותמצא את עצמה ברחובות, ומשם תידרדר לעיסוק בזנות בהמשך חייה. אבל המפגש עם אבנט, שידועה בצבעים העזים שבהם היא משתמשת בציורים ובעיצובים שלה, הקרין זרקור על הילדות המוקדמת של איימי ועל חיבתה לביטוי עצמי באמצעות מילים. ברישום אחר של אבנט, בת דמותה של איימי הלבושה בבגדים בהירים מוקפת במילותיה של פואמה אחרת פרי עטה, ״מה המזל שלך בחיים״: ״רע זה רק רגש מתוך כל הרגשות. אני מקבל, מתמוגג, מפנים ומבין, אין דבר רע ברע, כמו שאין טוב בטוב. רגשות הם חלק מהחיים״. 

שירה גפן (מימין) וביני סי שריד

שירה גפן (מימין) וביני סי שריד. צילום: רועי קורגוט

ביני שריד סי

ביני שריד סי

גם שריד סי עבדה עם איימי, שעימה נפגשה לפני שהתחילו את העבודה על הפרויקט. יצירתה של שריד סי היא מפה בסגנון קומיקס שמציגה שכונות בדרום תל אביב בהן נוהגות לעבוד נשים בזנות. ״כשנפגשנו גילינו שאנחנו אוהבות את אותו הקומיקס, ולכן המפה צוירה בסגנון הזה״, שריד סי אומרת. ״העבודה שלי היא בשחור־לבן, בעוד שאיימי מאוד צבעונית. אני חושבת שהצבע מכסה את העובדה שהנפש שלה עירומה והיא מאוד פגיעה.

״איימי לקחה אותי לסיור בתחנה המרכזית. הסיור היה ההשראה שלי. היא סיפרה לי סיפורים על האלימות והאונס שיש שם. ציירתי בית, זוגיות, תמימות, וגם את הרגע שבו היא הפכה להומלסית, נאנסה וחטפה מכות. ציירתי גם את גן לוינסקי, שמלא בזנות ובסמים. ברקע ציירתי את העיר קורסת, את כל הבניינים מתמוטטים. זו עיר כל־כך יפה, אבל יש משהו רקוב מתחת״. 

בעודנו חולפות יחד בין היצירות, שריד סי, ילידת מלזיה שעלתה לישראל בשנת 2000, מצביעה על כך שייתכן שציירה מפה ״כי אני מהגרת, ומבחינתי מפה מסמלת את הניסיון לחפש דרך, לחפש לאן אני יכולה להגיע. אני ואיימי כל הזמן ניסינו להבין לאיפה אנחנו שייכות, כל אחת בדרכה״. 

מחבקת את החיים 

חלק מהחיבורים שנולדו בין האמניות לנשים לא היו מובנים מאליהם, מספרת שריד סי, ולכן היא מתגאה במיוחד בכך שהאמניות הצליחו להפיק יצירות שנבעו מתוך התבוננות עמוקה וחומלת על סגנון חיים שזר להן. אחד מאותם שידוכים מורכבים הוא של האמנית ורד אהרונוביץ׳ עם מורליק, שורדת זנות שמתארת בספר ילדות שבמהלכה חוותה הזנחה קשה. 

מורליק היא אחד הקולות הרהוטים ביותר בספר, והיא מתארת את זיכרונותיה באופן מפוכח וללא טינה כלפי מי שפגעו בה. היא מדגישה שוב ושוב את המחילה שהיא חשה כלפי העולם שבו הצטלקה, ואף מהרהרת בכך שהיא לא רצתה לגדל ילדים או להקים בית מבלי שתשלים תהליך מלא של החלמה נפשית.

ורד אהרונוביץ

ורד אהרונוביץ

״אני לא שואלת למה דווקא אני נפגעתי, למה הוא היה צריך לעשות את זה? אני מחפשת גם את המצוקה שלו, בשביל שאני לא ארדוף אותו. אני יודעת לזהות את זה גם היום, אני יודעת גם היום מה אני מחפשת, השאלה אם מה שאני מחפשת יעשה לי טוב… או יפגע בי בסופו של דבר״. 

בהשראת המפגש עם מורליק, אהרונוביץ׳ יצרה פסל שבו דמות ילדה אדומת שיער – זו ששבה ברבות מעבודותיה – נראית כשהיא ספק־נאבקת ספק־חובקת בזרועותיה כלב שחור ופראי, דמוי זהב. ״שירה ואני לקחנו את מורליק איתנו לראות את התערוכה של ורד במוזיאון הרצליה בשנה שעברה. כשהיא ראתה את התערוכה, למרות שהיא מדברת הרבה בדרך כלל, פתאום היא השתתקה. היא הזדהתה עם הדימוי של הכלב״, נזכרת שריד סי. ״מורליק אמרה: ׳הכלב זה אני. החיים שלי היו כל־כך קשים, כמו טורף. אבל אני כבר לא כועסת, אני מחבקת את החיים׳״. 

בהשראת המפגש עם מורליק, ורד אהרונוביץ׳ יצרה פסל שבו דמות ילדה אדומת שיער – זו ששבה ברבות מעבודותיה – נראית כשהיא ספק־נאבקת ספק־חובקת בזרועותיה כלב שחור ופראי, דמוי זהב

אנחנו נעצרות מול פורטרט ססגוני של אישה שחורה המחייכת חיוך רחב בעודה רכובה על סוס לבן. האמנית דליה רונן ציירה את מרי, האישה המבוגרת ביותר בקרב קבוצת הנשים המרואיינות והיחידה שעדיין עוסקת בזנות. בפרק שלה, מרי מספרת איך הגיעה לישראל מקניה בעקבות בעלה לפני למעלה משני עשורים; בהמשך הוא נטש אותה ונעלם, והיא נשארה בארץ בגפה. ״היא כבר בת 60, והיא עדיין בזנות״, שריד סי מתארת בצער. ״היא שולחת את כל הכסף שהיא מרוויחה לא רק למשפחה שלה, אלא לכל הכפר שלה בקניה. 

״לדליה יש חוות סוסים, והיא הביאה את מרי לשם כדי שתרכב על סוס. מרי אף פעם לא ראתה סוס במציאות, וזה היה החלום שלה. הסוס סימל יכולת לצאת למקום טוב יותר. מרי בחרה לרכב על סוס לבן, ועשתה עליו סיבוב. דליה צילמה אותה ואז ציירה לפי הצילום. המפגש ביניהן הוא אחד השילובים הכי מרגשים שקרו כאן״, היא מוסיפה בעיניים דומעות. 

דליה רונן

דליה רונן

תמר לב און

תמר לב און

birds

חיבור נוסף שהוליד תוצאה מפתיעה, לדבריה של שריד סי, התרחש במפגש בין האמנית תמר לב־און לבין שורדת הזנות אור. ״תמר ואור דיברו, ואור סיפרה לה על החיים שלה״, שריד סי משתפת. ״הן דיברו על הילדות ועל החלומות שהיו לה. היא סיפרה לתמר שהיא רצתה להיות רקדנית בטן מאז שהייתה ילדה קטנה, אז שירה שידכה אותה למורה למחול שלימדה אותה ריקודי בטן״.

בהמשך, לב־און, אמנית ואדריכלית, צילמה את אור רוקדת על במה. ״זו הייתה אמורה להיות עבודת וידאו, אבל עברה שנה מאז שהתחלנו את התהליך בגלל שפרצה הקורונה״, שריד סי אומרת. ״אור הבינה שהיא כבר במקום אחר ולא רוצה להיות רקדנית אלא בכלל לבשל. בדקה ה־90 תמר הבינה שהיא תצטרך לעשות עבודה אחרת, שכן מראה תנועה אבל לא את הפנים של אור״. 

התוצאה היא קולאז׳ מרהיב אך משונה: לב־און רשמה בשחור־לבן ענף דק שממנו משתרגים עלים עבי־כותרת. עליהם וביניהם, מוכפלים וממוזערים, מופיעים שלל דימויים של אור רוקדת ריקוד בתלבושת מסורתית באדום ובזהב. התצלומים של אור, שבהם היא נראית שרויה בשלל מנחים גופניים בעיצומו של מעשה ריקוד שהוא פתייני וחושני במהותו, מקבלים משמעות חדשה ומכמירת לב בעת הקריאה בעדות שלה. 

ידיה הפרושות לצדדים בתמונות, החוגגות את חופשיות גופה ומצהירות על נוכחותה באסרטיביות, לא מסגירות את העובדה שנישאה בכפייה בגיל 13 לגבר שהתעלל בה מינית, ילדה ילדים רבים ונאלצה לעזוב אותם כשפנתה לקבל מחסה. ״אני מוציאה את כל הכאב שלי בריקודים״, מספרת אור לגפן בפרק המתאר את חייה. ״אני מרגישה שקורה לי משהו בבטן מתי שאני רוקדת… אוהבת לחיות, אוהבת לרקוד עד היום״, היא מסכמת אחרי שתיארה שנים של אלימות קשה מנשוא. ״זה בחיים לא יקחו לי״. 


הופכות את היוצרות
תערוכה
אוצרת: ביני שריד סי
משתתפות: שרון רשב״ם פרופ, שחר אבנט, ורד אהרונוביץ׳, רעות פרסטר, שגית פרידמן הלל, שרון פידל, אליסיה שחף, ליאור שטיינר, לידה שרת מסר, הילה לביב, תמר לב־און, גילי כהן, עפרה קובלינר, חגית אונמני רובינשטיין, ג׳ניפר בלוך, הילית שפר, ענת נינה, בר נתן שלו, שני נחמיאס, אהרונה ריינר, דליה רונן, ביני שריד סי
מרכז תרבות תאו, וינגייט 136, הרצליה
נעילה: 25.6
ספר
עורכת: שירה גפן
מחיר: 69 ₪
כל הרווחים ממכירת הספרים לעמותת הופכות את היוצרות לשיקום נשים היוצאות מתעשיית הניצול המיני
לרכישה: סניפי פקטורי 54 ובאתר הרשת, או בגרסה דיגיטלית באתר עברית

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden